הבמאי אלן יוז לא יכול היה לחלום על עיתוי מוצלח יותר לסדרת הדוקו המקיפה שלו על הראפר המנוח טופאק שאקור. חודשיים אחרי עלייתה בארה"ב (באפריל השנה) הודיעה משטרת לוס אנג'לס על התפתחות בחקירה, בעקבותיה הובא למעצר חשוד ששימש בעבר כעד בחקירה. דוויין דיוויס היה אחד האנשים שישבו ברכב ממנו נורה שאקור לפני 27 שנים, ולדברי החוקרים הוא זה שהורה על הירי. "אמא יקרה", הדוקו של FX והולו, שעלה בארץ בדיסני+, ממפה בצורה היסודית ביותר את 25 השנים שבהן שוטט שאקור על כדור הארץ עד שנרצח בלאס ווגאס, בעקבות יריבות ראפרים בין קבוצות מהחוף המזרחי למערבי בארצות הברית.
שאקור גדל ללא דמות אב, עם אם דומיננטית ודעתנית שהייתה מנהיגה פעילה בתנועת הפנתרים השחורים בשנות ה-70. יוז, שהספיק לעבוד עם שאקור בעבר על הקליפים המוקדמים שלו, בחר להציג את דמותו של הראפר באמצעות הקשר הקרוב שלו עם אמא שלו, אפני שאקור. במשך חמישה פרקים ארוכים ועמוסים בני כשעה הוא מקביל בין השקפות העולם שלה וההיתקלויות עם החוק האמריקני (אפני הייתה בהיריון עם טופאק כשריצתה מאסר בעוון "ניסיון בגידה", על תכנון פעולות חמושות של התנועה), לאלה שכלולות ברזומה של שאקור. לפעמים באורח פוקח עיניים, לעיתים באופן מעט מאולץ, אבל תמיד מרתק. יוז זכה לשיתוף פעולה מלא ממשפחתו של שאקור ומחברת התקליטים שהחתימה אותו, אינטרוסקופ רקורדס, שגם יזמה את הסדרה, והפרקים מתפקעים מצילומים נדירים, קטעי וידאו שלא נשמעו בעבר וראיונות משמעותיים עם מוזיקאים שעבדו איתו והאנשים הקרובים אליו. אפני אמנם נפטרה בשנת 2016, אבל קטעי ראיונות ישנים איתה בהם היא מדברת על שאקור משולבים בסדרה.
האופן בו יוז מציב את היחסים של אפני ובנה במרכז הסדרה - כמו עדשה דרכה הוא בוחן את חייו ופועלו של שאקור - הופכים את "אמא יקרה" ליוצאת דופן. את הרעיון לסדרה העלה טום ויילי, המנהל המוזיקלי שהחתים את טופאק ב"אינטרסקופ" וגם חברו הקרוב. הוא פנה אל יוז כמי שהכיר את שאקור וגם כבמאי של דמויות ראפ מורכבות אחרות, כמו בסדרה הדוקומנטרית "המתריסים" שיצר על ד"ר דרה וג'ימי אייבין, מייסד הלייבל אינטרסקופ רקורדס (הסדרה זמינה לצפייה בנטפליקס). יוז היסס, מאחר ויחסיו עם שאקור עלו על סרטון עוד ב-1994, כשטופאק אמור היה לגלם תפקיד באחד מסרטיו של יוז אבל ויכוח על הסט התדרדר לריב פיזי בין שניהם, ומקורביו של טופאק היכו את הבמאי. זה נגמר בפרישתו של טופאק מהפרויקט ובסיומה של מערכת היחסים. אבל מחשבה שניה הביאה את יוז להתמודד עם האירוע כחלק מהסדרה, במסגרת החלק שמוקדש גם לעבירות הפליליות שביצע הראפר במהלך ימיו הקצרים.
למעשה יוז מנצל את החיבור האידאולוגי בין שאקור לאפני כדי לשקף את הדואליות שאפיינה את הראפר הצעיר: אדם שמדבר בלהט על יחס הוגן ומכבד לנשים אבל גם אחד שמואשם ומרצה מאסר על התעללות מינית מדרגה ראשונה; אדם רגיש ואקטיביסט שמצודד בזכויות אדם, ובמקביל אדם שיורה בשני אנשים מבלי להניד עפעף, ואז מתנתק מהאירוע ומשמיע לחברים שלו את השיר החדש שכתב על אמא שלו. בתחילת הסדרה מוצג טופאק כאדם שידע להשתלב באופן מושלם בסוג המילייה שהזדמן אליו ופשוט אימץ לעצמו דמויות.
ככל שהסדרה מתקדמת נדמה שהוא נאבק ליישב את השאיפות האקטיביסטיות שלו עם הסלבריטאי שהפך להיות והתפרצויות הזעם שזכו לעידוד מהסביבה שנקלע אליה, מאבק שגבה ממנו מחיר נפשי כבד. אמא שלו נאבקה בעצמה במשך שנים בהתמכרויות לסמים ובקשיים כלכליים, עקרה את משפחתה ללא הרף מעיר לעיר, וההשפעה הנפשית שלה על בנה הייתה נחושה, אבל לא תמיד הפכה את החיים שלו לקלים יותר. אבל אפילו היא תוהה "איך הגעת לשם לעזאזל?" באחת מההקלטות שלה שמשולבות בפרק האחרון. לאף אחד, כולל יוז עצמו, אין תשובה.
"אמא יקרה" היא לא סדרת בינג'. היא עמוסה מאוד, תובענית, מדלגת מדי פעם בין תקופות בהתאם לנרטיב של הבמאי שלא תמיד מובן על ידי הצופה. אבל היא מצליחה לספק פרספקטיבה מעניינת מאוד לא רק על חייו של טופאק ואימו אלא גם, במבט גבוה יותר, על תופעות כמו מאבק השחורים בארה"ב בשנות ה-70 או עולם ההיפ הופ והראפ של שנות ה-90. היא בהחלט ממתק נדיר לכל מי שאוהב את טופאק ואת השירה הבועטת שלו, כמו גם מתעניין בנסיבות שהביאו למותו המוקדם - עכשיו, יותר מתמיד.
