הביטוי "סטרייט אקטינג" הוא מונח חמקמק, גם עבור להט"בים. הוא מתייחס לרוב לגייז שמאמצים מאפיינים גבריים "סטרייטיים" ולכאורה מוותרים או מצניעים מה שנחשב להתנהגות "הומואית". ההנחה שהתנהגות טיפוסית בכלל קיימת בקרב גייז היא בעייתית בפני עצמה, ואפילו ה-Urban Dictionary מתפתל בניסיון לנסח את ההגדרה הנכונה ל"סטרייט אקטינג", ומציין שמדובר במונח לא תקין פוליטית ואפילו הומופובי, למרות שהוא משמש לא מעט גייז שמנסים לתאר את הניסיון להיטמע בחברה הכללית.
רן דנקר, עברי לידר, אסי עזר, הראל סקעת, הדמות שמגלם עוז זהבי ב"העיר הטובה", גור מ"מקיף מילאנו", וכמובן נושאי הדגל האחרונים, מתן וגיא, צמד המחותנים מ"חתונה ממבט ראשון" - נראה שבשנים האחרונות הייצוג המספרי של הומואים בטלוויזיה רק עולה, אך הופך במקביל להיות שטוח, חד גוני ויש שיעזו אפילו לומר "נורמלי". אם נתייחס לסטריאוטיפ המיושן של הומואים, שכולל מניירות נשיות, פיזיות עדינה ודיבור בלשון נקבה - ניתן לומר שגייז שמלוהקים לקדמת המסך כבר לא עונים על הקריטריונים הללו. את מקומם תופסים גברים שלא לובשים את ה"הומואיות" שלהם על השרוול. בז'רגון הלהט"בי יש להם אפילו שם - "דומואים" (הומואים שדומים לסטרייטים, בקצרה). אך מה מניע את השינוי הזה? האם מדובר בניסיון להקל על הצופים הסטרייטים לעכל גייז בפריים-טיים? האם מדובר בסטריאוטיפ חדש שמנסה להחליף את הישן? או שמא בשני המקרים מדובר בהיתרגמות של המציאות אל המסך?
"אני בן 62, מספיק זקן בשביל פרספקטיבה ארוכת טווח", אומר בחיוך ל-ynet ד"ר עמית קמה, יו"ר האגודה הישראלית לתקשורת. "במחקרים שלי תיארתי שתי תקופות - תקופת ההיעדר ותקופת הנוכחות של הומואים בתקשורת. שליש מחיי, ואולי יותר, חייתי בתקופת ההיעדרות, והייתי עבריין על פי החוק".
המפץ הגדול, כפי שד"ר קמה מכנה אותו, אירע ב-1993, אז חברת הכנסת יעל דיין הקימה תת-ועדה לקידום זכויות הומואים ולסביות. "בשנים הראשונות אחרי המפץ הייתי מאוד שבע רצון. היה לנו פסיפס רחב ועשיר של ייצוגים של כל מיני הומואים, מכל מיני סוגים. מצד אחד אנשים כמו בן זוגי לשעבר, עוזי אבן (שהיה ח"כ מטעם מפלגת מרצ, ס"ש), ומנגד פרסומות למחסני חשמל של הומו שמזכיר לי מאוד את הסטריאוטיפים המיושנים שחשבתי שנגמרו".
אתה מתכוון להומו ה"נשי"?
"זה ייצוג שאני מגדיר כמגוחך, צווחני או במילה גסה נקרא לו 'ההומו הצבעוני' - סטריאוטיפ שהיה מקובל בשנות ה-70 וה-80 והיום זכה לחזור לקדמת הבמה. למשל ב'מירוץ לדראג של רו פול', עם דיבור עמוס בלשון נקבה. זה מקטין אותנו, הופך אותנו לפחות רציניים, פחות אנשים שכדאי להתייחס אליהם בכובד ראש. כשאני רואה סטרייטים שמדברים להומואים בלשון נקבה בא לי למות באותו הרגע. כי כשהשחור אומר לחבר שלו 'ניגר' זה בסדר, אבל כשהלבן אומר לו 'ניגר' זה בלתי נסלח.
"בשנות ה-80 הייתי חבר בוועדה לייצוג נכים בטלוויזיה ואמרתי שאני מעדיף לראות נכה סטראוטיפי מאשר לא לראות נכה בכלל. היו שם נציגים של ארגוני נכים והם כעסו עליי, ואמרתי להם שעדיף לכולנו לראות נכה כזה מאשר להיכחד סמלית. אז בשנות ה-90 אני מדליק טלוויזיה [ורואה דמויות של גייז נשיים על המסך] ואומר 'איזה יופי', אבל היום ייצוג כזה לא מתקבל. הם היו מגוחכים ותו לא. בכל שנה אנחנו פותחים כלי תקשורת ורואים את ההומואים החתיכים על המשאית, אבל את עשרת אלפים הגברים עם הגוף הפחות יפה לא רואים באף מקום. אם קודם דיברנו על פסיפס אנושי, אז מה שאנחנו מקבלים בתקשורת זה או דומואים או ההפך המוחלט - אין אמצע. חשוב אגב להדגיש שהייצוג של הדומואים הוא לא סטריאוטיפי ולא מבזה. אני חושב שזה ייצוג שנאמן למציאות. לאורך ההיסטוריה הייתה תחושה שאנחנו לא שווים, והתחושה של ההומו היום היא 'עכשיו אני רוצה להיות כמו כולם. מתפרנס, עובד, הולך לצבא, הכול'".
עוד במגזין טלוויזיה:
אז מבחינתך אין בעיה עם דומואים?
"לפני שנים, בעקבות כתבה ב'הזמן הוורוד' בתחילת שנות ה-90, האשימו אותי בקהילה שאני 'מוכר הומו בצלופן', ומאוד התלהבתי מזה. אני יודע שהרוב המכריע של ההומואים רוצה יותר מכול להידמות למרכז של החברה והמיינסטרים, ופחות להיחשב כחריגים. אני חושב שהרוב שואף למצוא בן זוג, להתחתן ולגדל ילדים או לא, להתגייס לצבא, לעשות כמו כולם".
זה לא תמיד היה ככה?
"בדור שלי זאת לא הייתה אפילו אופציה. אני כותב ספר על הומואים בקיבוצים, כולל שנות ה-70 וה-80, ויש סיפורים קורעי לב על חברי קיבוץ רווקים שרק אחרי מותם התגלה שכתבו בצוואה שלהם: 'היינו הומוסקסואלים ולא יכולנו לספר לאף אחד'. 60-50 שנה בארון ולא קיימו יחסי מין, שלא לדבר על זוגיות. חלק מהם התחתנו עם נשים. כשאתה הומו שנשוי לאישה ומדי פעם פוגש פרטנר מזדמן - אפילו לא עולה על דעתך שאתה יכול להתקבל על ידי החברה כשווה בין שווים. אם היינו מנהלים את השיחה ב-1980 הייתי אומר לך, 'מה, יש הומואים שהם בזוגיות? באמת יש גברים שמאמצים ילדים?'. האופציה היחידה לגבר ב-1970 הייתה להינשא לאישה".
דומה לסטרייטים
ואולי מדובר בסיטואציה שבה כל הצדדים מנצחים? אם סרט או סדרה שבמרכזם עומד גיבור הומו משקפים את התקופה, פחות או יותר, אפשר לומר בזהירות שאולי אפילו התקדמנו שלב במשחק הליברליות וההכלה. רק ב-1988, לאחר כמה ניסיונות כושלים במהלך ההיסטוריה הקצרה של ישראל, הצליחה שולמית אלוני לבטל את החוק האוסר על משכב זכר. "כשיוצרים באו אז לספר את הסיפור שלהם זה היה מתוך הכאב הזה", מסביר הבמאי והתסריטאי שרון מימון ("סיפור גדול", Skin). "הסרטים של עמוס גוטמן (במאי "חסד מופלא" המנוח, ס"ש) עסקו במוות ובאיידס. בואי נגיד שאם הומו צעיר חיפש מודל לחיקוי בטלוויזיה בתקופה ההיא, אז זה לא היה קיים בכלל או שהיה ייצוג מאוד עגום.
"אם תסתכלי על סדרות ואפילו סרטים - ההומו תמיד מת שם. 'חסד מופלא', 'הר ברוקבק', 'הבועה', 'בנים אינם בוכים'. היום [על המסך] יש הומואים שעושים ילדים. פעם הם היו מתים והיום הם מתרבים. ואם אסי עזר עושה סרט בפריים-טיים אז לקהל יותר קל להכיל את זה ולהתרגש מזה, כי זה דומה לסטרייטים. אם מה שאני - הומו - לא נחשב לאסור ואני יוצא מהארון בגיל צעיר, יכול להיות שההתפתחות תהיה עבורי שונה. אתה לא נלחם ולא חי חיים כפולים ולא נפגש באמצע הלילה בגן החשמל".
זאת התקדמות מבחינתך?
"קשה לי לקרוא לזה התקדמות כי אני לא חושב שמה שהיה קודם היה פחות טוב. מבחינתי זה אינדיבידואלי. גם היום רואים את כל סוגי ההומואים בקהילה. כיוצר, אין ספק שלהכניס היום דמות של לסבית או הומו לסדרה זה כבר לא אישיו. אני זוכר שכשהתחלתי בתחום מישהו בכיר אמר לי: 'יש רק שני אנשים בארץ שמותר להם לתסרט דמויות הומואיות, ואתה לא אחד מהם'. התכוונו לאיתן פוקס וגל אוחובסקי".
במובן הזה שרק להם יש את הפריבילגיה?
"כן. אז כתבתי את 'סיפור גדול'. הייתי בזמנו בארון ומאוד רציתי לצאת ממנו בעזרת הסרט, אז כתבתי סרט שעוסק ביציאה מהארון - אבל עם כבדי משקל במקום הומואים. אפילו אני לקחתי את ההומוסקסואליות ושמתי אותה בסאבטקסט. ב'מיתה טובה' (סרטו מ-2014, ס"ש) היה זוג גברים מהגיל השלישי, לסרט 'הנשף' (2018) כבר הבאנו את סתיו סטרשקו (שחקנית טרנסג'נדרית, ס"ש) וליהקנו אותה לתפקיד הראשי, ועכשיו אנחנו כותבים על זוג נשים ומתעסקים בזוגיות שלהן, כשאחת מהן בהיריון. לרוב בני הנוער שמחפשים היום דמות להזדהות איתה לא חסרות אופציות. לי כנער היה את הנשיקה ב'פלורנטין' של אבשלום פולק - שאגב היה דומו מובהק - עם אורי בנאי, והייתה כמובן דנה אינטרנשיונל, שהכניסה את העניין של הטרנסג'נדריות למיינסטרים".
כיוצר, כשאתה כותב דמות של הומו, השיקול של להפוך אותה ל'קלה לעיכול' קיים?
"כשאני כותב דמות של הומו אני מנסה להביא אותה קרוב אליי, כאילו אני מספר את הסיפור שלי. וגם אם לא, אני מנסה לשים את עצמי בנעליים של הדמות. אף פעם לא כתבתי הומו נשי, נגיד. הגיבורים שלי היו פשוט גברים שמתנהגים בצורה גברית והם גם היו הומואים. כשאני רואה דמות של הומו קצת נשי או מאוד נשי אני לא רואה בזה קריקטורה, כי יש אנשים כאלה. כשהצופים רואים את זה - מבחינתם זו קריקטורה כי הם אוטומטית מתחברים לקלישאה".
8 צפייה בגלריה
"לרוב בני הנוער שמחפשים היום דמות להזדהות איתה לא חסרות אופציות". אבשלום פולק ואורי בנאי, מתוך "פלורנטין"
כלומר מה שגייז יראו כייצוג מהימן - הסטרייטים יראו כקריקטורה.
"בגדול, גם הקהילה עצמה מתקרבת אל המיינסטרים. בעשור האחרון יש משפחות להט"ביות, שגם אני חלק מהן. כשאני אספר את הסיפור הבא שלי בטלוויזיה הוא יהיה על משפחה, וגם לזה אפשר לקרוא 'חיקוי של התא המשפחתי הסטרייטי'. כמובן שהסיפורים שמעניינים אותי היום, כשיש לי ילד, זאת משפחה גאה ומשבר בזוגיות. זה כבר לא יחזור ליציאה מהארון או לאיידס. כשאת באה לכתוב סדרה או סרט הגיבור צריך קונפליקט, אז פעם זה היה שהוא עומד למות והיום הוא צריך לקום בלילה להאכיל תינוק. זה מסתדר עם זה שהקהילה בעצמה הפכה לכזאת, וגם לסטרייטים קל יותר להכיל את הנושא של הורות".
אז השינוי הטבעי בקהילה ובחברה פשוט מסתדר עם הצרכים של גופי השידור?
"כן. בקולנוע זה שונה כי הוא יותר נועז ומרשה לעצמו, או יותר נכון - הוא לא מנסה להתאים את עצמו לחך של מישהו. שם היוצרים ההומואים יכולים באמת לספר את הסיפור שהם רוצים ולהיות חתרניים. זה לא מול מישהו שיושב בבית בערב ומחפש משהו שהוא לא יצטרך להפעיל מולו את המוח בסוף היום. נכון שהיום זה כבר לא אישיו להכניס דמות של הומו או לסבית לסדרה, אבל בגלל שזה בפריים-טיים הדמויות הן לא קיצוניות, כי זה מה שרוצים - משהו שאנשים יכולים לחבק. הרי אנחנו יודעים שכשמסקרים מצעדים למשל, וההומוסקסואליות הופכת להיות יותר 'בחוץ' - לאנשים יש בעיה עם זה. כשבחדשות מראים את הקטע הכי מוקצן והכי חשוף זה כדי שיהיה לאנשים על מה להעיר".
לא תשדיר שירות
אם "פלורנטין" הייתה קו פרשת המים של הייצוג ההומואי בטלוויזיה הישראלית - בהנחה שלא לוקחים בחשבון את "סטרייט ולעניין" ואת "ג'וני", קומדיות שנטו להציג דמויות קריקטוריות של גייז - אז זוג הגברים ב"חתונה ממבט ראשון" הם כנראה תקיעת היתד הסופית של הקהילה בחלקת הפריים-טיים של הטלוויזיה המסחרית. נכון, היו לנו את "אמא ואבאז" של אבנר ברנהיימר ב-HOT ושלל דמויות משנה של גייז בסדרות אחרות, אבל נדמה שהריאליטי הוא זה שסלל לא מעט מדרכם של ההומואים אל חיק המיינסטרים, ובהתאמה הייתה זו "חתונה ממבט ראשון" שהעניקה לזוג גברים את הזכות שהייתה שמורה עד כה רק לסטרייטים - להינשא לזר ולהתייסר לצורכי רייטינג. גיא ומתן אומנם כבר לא ביחד, אך הם עדיין יירשמו בספר הדברים של הטלוויזיה הישראלית כתחנה חשובה במסלול הייצוג הטלוויזיוני של גייז.
"כשאני בא לבדוק סדרה מסוימת שמציגה גייז על המסך, אני שואל תמיד מי מייצג את מי ובשביל מי", מבהיר ד"ר גלעד פדבה, מרצה ללימודי גברים ותרבות פופולרית בתוכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל-אביב. "זה משנה אם מדובר בתוכנית לערוץ טלוויזיה שבעיקרון סטרייטית, ואם לוקחים יוצר הומו שיעשה סדרה על גייז, או לוקחים יוצר סטרייט שיפנטז על הקהילה הגאה. בהקשר של טלוויזיה ישראלית חייבים להזכיר את 'פלורנטין', ב-1997, עם הדמות של איגי בגילומו של אורי בנאי, הומו מזרחי שאוהב לעשות מופעי דראג, אבל הוא לא הגיבור הראשי. בארצות הברית למשל יש היום יותר מודעות לצורך להראות להט"בים שהם אסיאתים, היספאנים ושחורים ויהודים, ולא רק וואספים - גברים לבנים פריבילגים עשירים. זה מעניין ומרחיב את הקשת והמגוון של הפרספקטיבות על הקהילה הגאה".
מה עדיין חסר לך על המסך?
"לא רואים מספיק גייז שהם יותר רחבי גזרה ושעירים, קירחים, או אפילו מבוגרים - אותם רואים פחות מדי. אני חושב גם שפחות רואים הומואים עניים, שנמצאים בשולי החברה, כי לא רוצים לקלקל את הדימוי הציבורי של הקהילה. סדרה לא אמורה להכפיש אבל גם לא להיות תשדיר שירות. היא לא אמורה להציג רק נערי פוסטר, אלא משהו יותר משכנע. אם ניקח לדוגמה את הסדרה 'עוצר נשימה' (Heartstopper של נטפליקס, ס"ש), שהיא שילוב בין דרמה לקומדיית נעורים קווירית, גם היא עוסקת בשני בחורים גאים רגילים. גם ליוצרים של קולנוע וטלוויזיה קווירית מותר לספק לצופים את הפנטזיה החמודה והסקסית, אבל יש בישראל עדיין - ואני לא אגזים אם אני אומר - עשרות אלפי בנים שחוטפים מכות בהפסקה כי הם נחשדים בהומואיות. ו'עוצר נשימה' זאת סדרה שנותנת תקווה לבני נוער. צריך לזכור שבגיל הנעורים הומואים מתאבדים פי שלושה מנוער סטרייטי וזאת סדרה שמצילה בני אדם ובטח הצילה כמה בני נוער מהתאבדות, לא פחות".
מה דעתך על הייצוג ב"חתונה ממבט ראשון"?
"אני חצוי כי מצד אחד זה הישג גדול שלמאות אלפי צופים יש כעת ייצוג על המסך, אבל בכל הסדרה הזאת - מבחינת ההתאמה בין בני הזוג - זה מוצלח כמו להלחים חסה לקורקינט. בסדרות ריאליטי יש שקר מובנה וב'חתונמי' לקחו בחורים שדי קרובים לסטריאוטיפ שיש להרבה סטרייטים לגבי גייז - הם תל אביבים יפים וצעירים, בעלי קריירות ומטופחים. זה חלק מההטרו-נורמטיביות, ויש שם משהו מאוד שמרני ומיינסטרימי. מצד אחד רואים שם גייז שמסוגלים למערכת יחסים שהיא יותר מסטוץ, אבל מצד שני, למה להתחרות בעולם הסטרייטי?".
"יצא לי לראות כמה פרקים של 'חתונמי'", מוסיף מימון, "אני יודע שהבעלים של החברה המפיקה הוא גיי, אבל זה לא מקרה של יוצר שמביא סיפור על עצמו. את רואה שכולם שם יפים ונעימים למראה כי רוצים שאנשים גם יריירו קצת, שיתאהבו. אז הביאו שני דוגמנים ואחד מהם גם רופא, חלומה של כל אמא. אם הם לא היו נופלים לטעם של הצופים הם היו יורדים ברייטינג ומורידים את התוכנית".
מבחינת סיקור היחסים ביניהם, אתה רואה הבדל בינם לבין הסטרייטים?
"לא, וזה דווקא מפתיע כי מהיכרותי עם הקהילה - למרות שאני בזוגיות כבר יותר מ-20 שנה - את מצפה שאצל גייז יכול להיות גם סקס בדייט הראשון. אבל את זה רואים דווקא אצל הסטרייטים. הגייז שם לוקחים את הזמן וחושבים, רוצים קודם רגש. כשמסתכלים עליהם מול הזוגות האחרים רואים שהם לא שונים מאף זוג אחר".
"נדמה לי שהשאלה שצריכה להישאל בסופו של דבר זה 'האם ההומו הוא אתנחתא קומית?'", מסכם ד"ר קמה. "במערכון של 'החמישייה הקאמרית' קרן מור שיחקה מגישת יומן תרבות שמקריינת חדשות ואומרת 'בתיאטרון הקאמרי - הצגה מוצלחת, ובתל אביב צועדים רבבות הומואים עליזים'. אז אם נשים בצד את ההתנגדויות למצעד הגאווה, הבן אדם הממוצע שצופה בזה אומר 'איזה כיף להומואים, הולכים ברחובות ערומים ורוקדים' - זאת האתנחתא הקומית. ואם דיברנו על הייצוג הצבעוני, להערכתי הפרסומות של אסי עזר ובעלו נכנסות גם לקטגוריה הזאת. למרות שכאילו עזר הוא הכי דומו, בפרסומות שלהם הם מגוחכים. אתנחתא קומית, כאילו 'ההומואים האלה בסדר, הם משעשעים'. וזה פוגעני. זה הנזק הגדול של האתנחתא הקומית.
"אין לי בעיה למכור הומו בצלופן. לא היינו מגיעים להישגים שלנו אם לכנסת היה מגיע מישהו עם נצנצים על הפנים במקום הפרופסור עוזי אבן. אני רוצה לדעת לאילו הישגים היינו מגיעים אם היינו באים לכנסת בשיירה עם נוצות על הראש. אם אחד מהם היה מגיע לבית המשפט העליון וגורם לו לרשום אותנו כנשואים, או גרושים. ההוכחות בידינו מראות שמי שהגיע להישגים ב-30 השנים האחרונות היו דומואים מוחלטים. וגם אם יש מיעוט שחושב שדומואים היא מילה גסה - אני משוכנע לחלוטין וזה מבוסס מחקרית - הרוב רוצים להיות דומים לכולם ולא להרגיש חריגים".
