הכתבה הזו עומדת על שתי רגליה, מכחכחת בגרונה ומסדרת את הכובע על ראשה (היא מתכוננת לעמידה ארוכה בשמש). בדומייה מוחלטת היא מניחה כף יד אחת על ליבה, ובידה השנייה נושאת שלט קטן ועליו מתנוסס הכיתוב: "זו אינה קריאת חובה". ניגש מישהו ושואל: "אז איפה הקאץ'?". "אין קאץ'", עונה לו הכתבה הזו, בחיוך מרגיע, "כל קורא רשאי להמשיך בדרכו". "אז מה כדאי לי לעשות", שואל אותה הקורא המבולבל, ומתבונן בשורה הארוכה של הכתבות הנוספות הניצבות בפניו. מאחורי כל שורה כזו נמצאת עוד שורה. נצח כפול נצח. "אני מניח שאם אמשיך הלאה עכשיו, אני עלול לפספס משהו חשוב". "אולי כן ואולי לא", אומרת לו הכתבה ומביטה בעיניו, כשהשלט עדיין מונף בידה. "מה, ולא תנסי לשכנע אותי?", בודק הקורא העיקש, ולא מסתיר את עלבונו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"תראה, זו החלטה שלך", עונה לו הכתבה הזו, "ייתכן שהטקסט הזה יאיר את עיניך, יעורר בך אי אלו מחשבות, יסייע לך לאמץ הרגלים חדשים ואולי אפילו ייתן לך סולם קטן לרדת מאיזה עץ. מצד שני, ראית בעצמך כמה כתבות אחרות ממתינות לך כאן, מלפניי, מצדדיי ומאחוריי. כל אחת מהן עשויה להיות דחופה ועשירה יותר ממני. הרי כל כתבה היא עולם ומלואו. אז צר לי, ידידי, אבל עושה רושם שפשוט תיאלץ לבחור". זוהי הכתבה הזו, והקורא הוא אתה.
אנחנו חיים בעידן של שפע בריבוע. בעשור האחרון הופקו בכל שנה בארצות הברית לבדה כ-700 סרטים וכ-500 סדרות בממוצע, ובעולם כולו רבבות על גבי רבבות. בנוסף, מעריכים כי בכל שעה עולות ליוטיוב 500 שעות של וידאו, שהן כ-120 אלף שעות ביממה, ואם אתם אוהבים מוזיקה, תשמחו (או תזדעזעו) לשמוע שבכל שנה משוחררים לחופשי אלפי אלבומים חדשים ברחבי הגלובוס. מה לגבי קריאה? נתמקד בשלושת השווקים הגדולים ביותר: בארצות הברית יוצאים בכל שנה כ-275 אלף ספרים חדשים, בסין כ-200 אלף ובבריטניה 180 אלף. אלו הם רק הכותרים שרואים אור בהוצאות המוכרות, כמובן. את שלל הכתבות, רשומות הבלוגים, הפוסטים, הציוצים, המיילים, העלונים וטוקבקי הנאצה אין טעם בכלל לנסות למנות - אך ניתן לציין שבכל שתי דקות מיוצר בעולם יותר תוכן משיוצר משחר האנושות ועד תחילת המאה ה-21, ושלפי ההערכות, המחשב החזק ביותר בעולם יזדקק לכ-180 מיליון שנים כדי להוריד את כל הדאטה הקיימים ברשת.
בלב כל זה עולה לנטפליקס סדרה חדשה, שאתם חייבים – פשוט מוכרחים – לראות. זה לא כל כך משנה איזו, הרי מי שאמר לכם את זה אמר דבר דומה על סדרה אחרת לפני שבועיים. הפעם הוא מתכוון לזה ברצינות, ומתחייב שיש על מי לסמוך. האדם הזה (שעלול להיות בן דוד שלכם, בן הזוג שלכם, השותף שלכם לדירה או אפילו אתם עצמכם) משתייך לאגודת סתרים בינלאומית. כולם מסביב מבקשים שתבטיחו להם – אם אפשר, תישבעו – שתרוצו להשלים בהקדם האפשרי את הסדרה, הסרט, הספר, האלבום, הפוסט, הציוץ, הכתבה או כתובת הגרפיטי החדשה בשירותים של הקפה השכונתי. וברגע שאתם מסיימים –תכתבו להם. כן, אולי הפרקים הראשונים קצת משעממים, הם מזהירים, אבל באמצע העונה השלישית זה משתפר פלאים. העונה הרביעית היא כבר מופתית, והעונה החמישית וואו. מילים לא יוכלו לתאר. בעונה השישית תשלחו להם פרחים.
כך עובדת גם התקשורת. פשפוש ארכיוני מגלה שכבר בשנות ה-60 ניתן היה למצוא בתקשורת הישראלית כותרות או מודעות עם הצירופים "צפיית חובה" או "חובת צפייה". מאז הן מתרבות משנה לשנה, במקביל לגידול בהיצע: ככל שהתחרות מתגברת, נרשמת הסלמה גם בניסוחים. לעיתים הכותרות האלה חמקמקות יותר. לצורך הדגמה, ניקח את פנינת היוטיוב "חיים שכאלה עם עזר ויצמן (1972)" ונצא לטיול מדומיין בין סופרלטיבים: "הסרטון האבוד שכל ישראלי צריך לראות". "שעתיים וחצי שאסור לכם לפספס". "את הקטע ההיסטורי הזה אל תעזו להחמיץ". "חובבי נוסטלגיה? אל תמשיכו לגלול בלי לראות את הקטע הוויראלי הזה". "בין אם אתם תומכים או מתנגדים למוסד הנשיאות, אל תרשו לעצמכם לדלג על 150 הדקות הבאות". וכמובן: "הקטע שכל בן תרבות חייב לראות". כל הדוגמאות מבוססות על כותרות אמיתיות מהשנים האחרונות.
למען האמת, אין דבר כזה קריאת חובה וגם לא צפיית חובה, ומעולם לא היה. "הסופרנוס", שזכתה בכמה סקרים ורשימות לתואר הסדרה הכי טובה אי פעם, היא אומנם סדרה מבריקה, מורכבת ומרתקת, אבל אפשר להעביר חיים שלמים ועשירים מבלי לצפות בה. ולא סתם לחיות: אפשר להיות מומחה לתרבות פופולרית בלי לצפות בה, לכתוב על טלוויזיה בעיתון – ואפילו לייצר סדרה זוכת פרסים משלכם.
על המאפיה ועל הייצוג הקולנועי שלה אפשר ללמוד גם מ"הסנדק", "החבר'ה הטובים" ו"הבלתי משוחדים". סרטים זוכי פרסים, שבאף אחד מהם אינכם חייבים לצפות. "הסמויה", המתחרה העיקרית של "הסופרנוס" על תואר הסדרה הטובה ביותר, והאהובה מכל על נשיא ארצות הברית לשעבר אובמה, מוכיחה שהטלוויזיה מסוגלת לשקף את המציאות באופן שאינו נופל משום מדיום אחר. היא מעמידה דמויות משכנעות ומגוונות, שנכנסות ללב בקלות ומסרבות לצאת גם כעבור שנים, וחושפת את הקשר בין הון, שלטון ועיתון באופן ראוי להערכה. שום דבר לא יקרה אם תחמיצו אותה. ייתכן שב-3,600 הדקות האלה תרצו לעשות דבר-מה אחר. אולי לבשל, להתעמל, לצייר, לראות סדרה שכבר ראיתם פעמיים או סתם לשכב על הגב ולבהות בתקרה.
"אבל רגע, שייקספיר הוא דווקא כן קריאת חובה", קורא מהקהל מישהו שבדיוק סיים לקרוא את "המלט". את מחזותיו האחרים הוא טרם השלים, וגם לא את אלה של אריסטופאנס, מולייר, איבסן, מילר, בקט, מארלו, צ'כוב, סופוקלס, פינטר, לורקה, ברנרד שו או אוסקר וויילד. אז למה דווקא המחזאי האנגלי? כי מישהו שב ואמר שבלעדיו בלתי אפשרי להבין את התרבות המערבית. ואכן, שייקספיר הוא מחזאי חשוב מאין כמוהו. ובכל זאת, כדאי לזכור שרבים ממחזותיו מבוססים על סיפורים עממיים עתיקים, ושפסקאות שלמות מתוך כתביו מועתקות כמעט ללא שינוי מיצירותיהם של מחזאים אחרים (כפי שהיה מקובל בתקופתו). ובכלל, איך שייקספיר עצמו הצליח לקחת חלק בתרבות המערבית בלי שקרא לפני כן מחזה של שייקספיר? ומה קרא סופוקלס לפני שכתב את "אדיפוס המלך"? אולי את הומרוס? ומה קרא הומרוס, כאשר דמיין את אודיסאוס מפליג בין הסירנות?
וכדי שחלילה לא נשכח, ראוי לציין גם שיש בעולם אגפים נוספים מלבד המערב, הנערץ כל כך בעיני עצמו. מי יודע לנקוב בשמותיהם של סרטי המופת של הרפובליקה הסינית? האפוסים הנערצים על ידי המונגולים והגיאורגים? הסרטים הכי טובים של הסורים והקנייתים? אלבומי המופת של ערב הסעודית, פינלנד ומיאנמר? כמו שהציעו מאיר אריאל ודיוויד ברוזה בשירם המשותף, אולי באמת הגיע הזמן שנוציא את הלשון הארוכה מתרבות המערב.
אבל אפילו לא על זה מדברים הממליצים הכפייתיים של דורנו. הביטוי "צפיית חובה" שמור בימינו דווקא לסרטים ולסדרות החמים של הרגע. הצופים הנלהבים שרויים עמוק בתוך העולם המדומיין, ובעוד כמה חודשים יזכרו אך בקושי את קווי העלילה. שמות הדמויות יתפוגגו בזיכרון לשברי הברות נטולי פשר, והפרצופים יקרסו לעיסה אחת. אחרי ככלות הקול והתמונה, ייוותר רק צילו של רושם חיובי וחולף. בסופי השבוע הגשומים, הצופים מסתגרים בחדריהם בתריסים מוגפים, עורכים בינג' מרתוני של הלהיט העכשווי ולרגע סבורים כי ראו את האור. הם רוצים שזה יקרה גם לכם. איך תוכלו להמשיך בחייכם בלי שראיתם את "משחק הדיונון"? זה הרי משל מדויק כל כך למתרחש בעולמנו, ועל כן זוהי צפייה חובה. בדיוק כמו "סיפורה של שפחה" או "משחקי הכס" לפני כן. ועוד קודם לכן, "מד מן", ואם נלך עוד מעט אחורה, "1984". סנוב, את עלילות גלגמש כבר קראת?
מדוע בוער לנו כל כך להמליץ על התכנים שבהם אנחנו צופים, ואף להכתיר אותם כתוכני חובה? קודם כל, נתמקד בחיובי. אין ספק שבין היתר, הדחף העז הזה מעיד על הצלחתה של היצירה, לפחות באופן זמני, לשבות את הקהל. הצרכן של התוצר האמנותי או הבידורי נכבש בקסמן של הדמויות והעלילה, ולפחות לתקופה מסוימת מרגיש כי הוא שוהה בעולמן. וכה נעים שם, בתוך אותו חיק, עד שהצופה או הקורא רוצה שכל חבריו וקרוביו יהיו שם יחד איתו. במידה מסוימת מדובר באלטרואיזם. נתינה חפה מאינטרסים.
אבל יש שם משהו נוסף: תחושת הגילוי של יצירה חדשה עשויה להפוך כל אחד למיסיונר ליום אחד. לעיתים בשביל המסר ("אחרי שתראה את זה תחשוב כמוני") ולעיתים בשביל השפה ("אוף, יש לי בדיחה אבל אתה לא תבין את הרפרנס"). אנשים רוצים שתראו את מה שהם ראו, בשביל שיהיו לכם נושא שיחה משותף ואוצר משותף של הומור. אנחנו רוצים להשתתף יחד בחוויית החיים, וקל יותר לעשות את זה באמצעות עזרים.
ויש גם את העניין הכלכלי. לא במובן הפיננסי, אלא במובן של השקעה ותמורה. באופן טבעי, כשמישהו משקיע שעות מחייו בדבר מסוים, הוא מפתח רצון שכולם ישקיעו יחד איתו - כמו אספן או סוחר שמפלל שלרכישותיו יהיה ערך גבוה. במקרה הזה מדובר בהון תרבותי. ככל שאנשים רבים יותר מתוודעים למשהו, הוא תופס מקום מרכזי יותר בתרבות, וכל אחד מהם מרוויח מזה משהו. במפגש המשפחתי הבא או בהפסקת הקפה בעבודה יהיה לכולם קל יותר. זה או זה, או לדבר שוב על האלרגיה של הילד. לא תודה.
וזה פועל עלינו, כמעט תמיד. בשביל להבין למה, כדאי לחזור לשני מושגים שטבע במאמר אקדמי משנת 2004 פטריק ג'יי מקגיניס, מומחה אמריקני להון סיכון. המושג המוכר יותר הוא FOMO, ראשי תיבות של "הפחד מהחמצה" (Fear of Missing Out). בתרבות שלנו, עמוסת האירועים, כשברקע זמזום בלתי פוסק של עדכוני פוש והתראות מהרשתות החברתיות, רבים מתמודדים עם תחושה תמידית של פספוס הזדמנויות. כולם לוקחים חלק במשהו, ורק אני לא. המושג השני והמוכר פחות הוא FOBO, "הפחד מאפשרות טובה יותר" (Fear of Better Option), המתייחס הן לבחירות רבות משמעות ("האם אני מתחתנת עם הגבר הנכון?" "האם כדאי לי להחליף מקצוע?"), והן לבחירות קטנות ("להזמין פיצה או המבורגר? ואיזה סרט כדאי לראות?"). ברגע שמישהו אומר לנו שיש סדרה שאנחנו חייבים לראות - בעצם, ממש מוכרחים – הוא מצד אחד מדליק לנו את ה-FOMO, ומצד שני פותר לנו את ה-FOBO. קשה לנו להישאר אדישים.
ובכל זאת, כדאי לסגל עמידות מסוימת בפני הרטוריקה הזו. המלצות מהסוג המחייב נתפסות כניסיון להרחיב את האופקים, אך במידה רבה מדובר דווקא בהצרתם. מי שמפציר בנו לצפות בקלאסיקה, נוטה לפעמים לשגות ולהאמין שהקלאסיקה הזו היא המקור הבלעדי של העולם התרבותי שבו אנו פועלים, ושוכח להיפתח למקורות אחרים. כמו כן, באופן פרדוקסלי, דווקא יצירות שנטמעו באופן העמוק ביותר בדי.אן.איי של התרבות (כמו למשל התנ"ך) הן אלה שאנחנו מכירים גם אם לא באמת קראנו. הרחבת האופקים הפיקטיבית הזו ניכרת עוד יותר כאשר מדובר בהמלצה על דבר-מה חדש, שעוד לא התיישן מספיק בשביל שנוכל להסתכל עליו באופן צלול, אך בעיני הממליצים מדובר בסדרת חובה כבר מאמצע הפרק הראשון.
אין זה אומר שכדאי לבטל את ההיררכיה התרבותית לחלוטין. בכל זאת, מובן שכדאי לצפות מדי פעם בקלאסיקות שזכו לעמוד במבחן הבלתי מתפשר של חלוף הזמן, ושתרמו לעיצוב העולם שבתוכו אנו פועלים. לפעמים נחמד גם לצפות ביצירה המדוברת של הרגע, רק כדי לקחת חלק פעיל בשיח התרבותי הרחב. ולצד זאת, מוטב לזכור ששום דבר אינו באמת חובה, ושלעיתים מותר גם פשוט להחמיץ ולפספס, אפילו אם יש אי שם "אפשרות טובה יותר". קוראים לזה להתמסר. כדאי גם לזכור שהעובדה שמישהו אחר אהב מנה כלשהי לא אומר שהיא תיטיב גם איתכם - ואין דבר מתסכל מלגלות את זה אחרי 3,600 דקות.
כמו בכל דיאטה מוצלחת, הדרך הבריאה ביותר לצרוך תרבות, שאינה נפסדת בשום צורה, היא זו המאזנת בין ישן וחדש, בין ז'אנרים שונים ובין ארצות מוצא ושפות שונות. כך אנו זוכים לאתגר את תפיסת העולם שלנו, להיפתח לתרבויות שונות ולקבל פרספקטיבה רחבה על האופן שבו צורת החשיבה האנושית השתנתה לאורך השנים. ככל שאנחנו משתחררים מכבלי הזמן, המקום ו"צפיות החובה", אנחנו מגלים שהיצירות השונות מאירות זו את זו, והחושים הביקורתיים שלנו מתחדדים. כל כך הרבה מהביקורת הנשמעת על אורח החיים של ימינו, למשל, ניסח לוקיוס אנאוס סנקה באופן מפתיע לפני קרוב לאלפיים שנה. אכן, ככל שקוראים יותר, מתברר כי כמעט שום רעיון אינו חדש לגמרי, וכי ישנה אמת עתיקה באמרה הצרפתית שלפיה "ככל שהדברים משתנים, כך הם נשארים אותו הדבר". מה שהיה הוא שיהיה, ועל כן אפשר לשתות כוס תה, להקשיב לרחשי הרחוב וליהנות מאור השמש הרך שמלטף את הגינה. הספרים והסרטים יחכו, גם בעוד שנה.
הכתבה הזו מנגבת את מצחה עם הכובע, מתרגלת כמה מתיחות ותוחבת את השלט הקטן בכיס הסרבל. עכשיו אתם כבר מכירים אותה. אולי למדתם ממנה דבר חדש, ואולי לא. אולי הנהנתם במרץ, ואולי דחיתם את הטיעונים השונים מעליכם בשאט נפש. אולי תרצו לשלוח אותה לכמה מחבריכם, אלה שאתם חשים שיזדדקו לה – אך לא לפני שתדגישו בפניהם כי לא מדובר בקריאת חובה, אלא בהמלצה חמה. ההבדל בין שתי אלה עלול להיראות מזערי, אך בפועל הוא דומה להבדל בין שמיים וארץ.
