הסרט "ג'אנגל קרוז" (Jungle Cruise) מבוסס על מתקן הקיים בארבעה פארקים שונים של דיסני ברחבי העולם. מקור השראה מרכזי בעת הקמתו היה סרט ההרפתקאות הקומי-רומנטי של ג'ון יוסטון "מלכה אפריקאית" (1951) בכיכובם של המפרי בוגארט וקתרין הפבורן.
צפו: הטריילר של "ג'אנגל קרוז"
המתקן, בגרסאות השונות שלו, מציג מסע בנהר מוקף ב"טבע פראי", עם מדריך שיש לו מאגר של בדיחות קרש, חיות אנימטרוניות, מפלי מים מלאכותיים שכמעט ושוטפים את הסירה וצמחייה שהיא סימולציה "משכנעת מספיק" של ג'ונגל או אזור טרופי כזה או אחר. מתחת לסירה יש מסלול תנועה מכני, אופרציה טכנולוגית להנעת המופע האור קולי שבו כל ריגוש נשלט ומבוקר. ממש לאחרונה בוצעו שינויים בשניים מהמתקנים כדי להתאים אותם לרוח הפוליטית העכשווית. כך הוצאו אלמנטים הקשורים לשבטים פראיים שעלולים להיות מוכתרים כ"גזעניים", והושם דגש רב יותר על חיות שמציקות לתיירים מערביים.
"ג'אנגל קרוז" אינו הסרט הראשון שדיסני מפתחת על בסיס מתקן. מבחינת התאגיד כל סדרת סרטים יכולה להפוך למתקן, וכל מתקן מצדיק ניסיון להפוך אותו לסדרת סרטים. ניסיונות קודמים כוללים את סדרת הטלוויזיה "מגדל האימה" (1997), "המשימה: מאדים" (2000), "The Country Bears" (2002), "הטירה המכושפת" (2003) ו"בחזרה למחר" (2015). אבל מעל כולם ניצבים כמובן חמשת הסרטים שהופקו בהשראת מתקן "שודדי הקריביים" (2003-2017) ושהכניסו לתאגיד קרוב לחמישה מיליארד דולר.
"ג'אנגל קרוז" לוקח השראה מהסרט "מלכה אפריקאית", אך משלב גם אלמנטים מסרטים שהמשיכו את דרכו כמו "אינדיאנה ג'ונס", "בעקבות האוצר הרומנטי", "המומיה", וכמובן אלמנטים מ"שודדי הקריביים". בנוסף, הוא מהדהד את חווית המתקן, עם גילוי העולם הפראי המהונדס היטב, בדיחות הקרש, ורגישות היתר הפוליטית שאחראית לכמה מהאלמנטים המגוחכים ביותר המצויים בו.
הסרט, כמו המתקן, הוא חוויה סינתטית המבוצעת במידה מספקת של מיומנות. 127 דקותיו הן חריגה יחסית מינורית מסף הסבלנות של הצופה הממוצע (בהשוואה לאורכים השערורייתיים של כמה מסרטי "שודדי הקריביים"), והחיבור הרומנטי הלא סביר של שני שחקניו – דוויין ג'ונסון ואמלי בלאנט, הוא סימולציה לקומדיה רומנטית שמתפקדת באופן מספק.
העלילה מתרחשת ב-1916, שנתיים לאחר פריצת מלחמת העולם הראשונה. מהצד האחד נמצא קפטן פרנק "סקיפר" וולף (ג'ונסון), בתלבושת המבוססת באופן ברור על זו של בוגרט ב"מלכה אפריקאית". הוא מסיע תיירים מערביים בספינת נהר קטנה המשייטת באמזונס. מספר בדיחות קרש הלקוחות ישירות מהרפרטואר של קפטנים במתקני השעשועים של דיסנילנד, ויש לו אוסף טריקים שמייצרים ריגושים מתוכננים היטב לתיירים.
מהצד השני נמצאת ד"ר לילי הווטון (בלאנט) אישה לבושת מכנסים המקדימה את זמנה (כמו המכנסים שהיו מזוהות עם קתרין הפבורן). היא נחושה למצוא את "עץ החיים" המיתולוגי המסתתר אי שם באמזונס, ושעלה אחד ממנו ירפא כל חולי. בתחילת הסרט אחיה מקגרגור (ג'ק וויטהול) נשלח בשמה להציג את התיאוריה שלה בפני אגודת מדענים – כולם גברים לבנים ומבוגרים – שדוחים את הדברים בבוז. האח הוא דמות הומו עדין ולא מעט בדיחות יהיו על חשבון אי התאמתו לתנאי הג'ונגל. מנהלי דיסני שוב מצפים, כפי שהיה בעיבוד הלייב אקשן ל"היפה והחיה", שנתפעל מהנכונות לשלב דמויות של הומואים בתפקידי משנה מגודרים היטב. למרבה המזל אחותו הדוקטורית היא לא גבר רכרוכי, אלא חכמה, נועזת, בעלת תושייה – אינדיאנה ג'ונסית שכזו.
סיפור הרקע המיתי של עץ החיים נקשר לדמותו האמיתית של קונקיסטאדור ספרדי בשם לופה דה אגירה, שבאמצע המאה ה-16 חיפש אחר עיר הזהב האגדית, אלדורדו, בג'ונגלים של פרו. דמותו, שהפכה לסמל לתאוות הבצע והאכזריות של הכובשים הספרדים, הונצחה ביצירת המופת של ורנר הרצוג "אגירה, זעם האל" (1972). ב"ג'אנגל קרוז" אגירה ואנשיו מוזכרים אך אלדורדו הוחלפה בחיפוש אחר עץ החיים, והמסע הכושל הפך אותם לסוג של זומבים שצפויים לשבש את תוכניותיהם של גיבורי הסרט.
הווטון ואחיה מגיעים לאמזונס עם מפה וחץ ארכיאולוגי גנוב שאמור להוביל אותם למקום שבו נמצא העץ האגדי. אחריהם דולק הנסיך יוהכין (ג'סי פלמונס), קריקטורה מסרט מצויר לילדים בגוף אדם. גרמני מרושע שירדוף אחר הגיבורים בצוללת הפרטית, בעודו מפגין שלל התנהגויות אקסצנטריות כמו ויכוח עם דבורים, או גלגול אפונים בודדים על שיניי מזלג.
המפגש בין הווטון ופרנק אמור ליצור ניצוצות של חוסר התאמה. שתי הדמויות סימפטיות מספיק, לג'ונסון יש כריזמה ולבלאנט יכולת משחק. זה לא סיפור אהבה שייזכר כקלאסיקה נצחית, אבל זה עובד. ג'ונסון, חרף הנוכחות הפיזית הידועה שלו, לא מתפקד כל הזמן כמכונת כוח בלתי ניתנת לעצירה. הפערים הפיזיים בין שני השחקנים מודחקים במידה המאפשרת לדמות שמגלמת בלאנט להיות, לא אחת, זו שמצילה את המצב.
הטבע הפראי לא באמת קיים בסרט. החיות הן כולן, ובאופן שקשה לפספס, יצירי CGI. האמזונס צולם בהוואי, עם תוספות נכבדות של אפקטים. סרט שבו ספינת נהר קטנה תמצא את עצמה מזנקת מעל צוללת יהיה בהכרח סרט מצויר גם אם מצולמים בו בני אדם "אמיתיים". הסכנות הגדולות לא יעלו את הדופק, מכיוון שאין כאן לרגע תחושה של עולם אמיתי. בחמש שניות של הספינה המיטלטלת במימי האמזונס ב"פיצקרלדו" (1982), סרט נוסף של וורנר הרצוג, יש יותר ריגוש של מכל דקותיו של "ג'אנגל קרוז". ככל שהסרט מתקדם במחצית השניה שלו למחוזות הפנטזיה העל-טבעית, כך הוא מאבד תנופה.
בנוסף הסרט מפגין תפיסה זהירה באופן מגוחך של תקינות פוליטית. האמזונס הפראי מוצג ללא שבטים ילידים. השבט המקומי היחידי המוצג מתגלה כפיקציה השקולה לשחקנים מחופשים במתקן של דיסנילנד. העיקרון המנחה את הבמאי ז'אומה קולייט-סרה ("נון סטופ", "מים לא שקטים") והתסריטאים שלו הוא שתמיד עדיף ללכת על המופרך והבטוח, מלהתקרב יתר על המידה לממשות של עולם החי והעולם האנושי.
שיט סירות פדלים באגם המלאכותי בפארק הירקון יקנה לילדים שלכם חווית טבע אותנטית יותר מ"ג'אנגל קרוז". אבל כתחליף למתקן שעשועים בפארק שנמצא ביבשת אחרת, הסרט מספק. אולי גם כסימולציה של בידור קולנועי "קלאסי" במגבלות החום של אוגוסט. עבור הבוגרים המעוניינים בחוויה של טבע וסכנה, שלא לדבר על סרט שיש לו מה לומר על היחסים בין האדם והטבע במימיו השוצפים של האמזונס, אין ברירה אלא לחזור לשני סרטיו הגדולים של ורנר הרצוג.
