בדרך לחתונה באיזה גן-שקר-כלשהו בצפון הארץ.
הוא ואני מעבירים חצי נסיעה בוויכוח לגבי הסכום שנכתוב על הצ'ק.
בחצי השני של הנסיעה – שותקים.
היינו אז כמעט שנתיים ביחד.
מבחוץ הכול היה נראה מושלם.
אם היו מחפשים פרזנטורים לגן-שקר-כלשהו הזה, בואו נגיד שהיינו אופציה לא רעה בכלל.
שנייה לפני שהוא חונה, אני מקבל מייל דחייה.
שתי שורות מנומסות וחתימת מייל רשמית, שמנפצות לי בפרצוף פרויקט גדול שבניתי עליו, ובאותה נשימה מנפצות לי גם את הביטחון העצמי.
בכלל, זו הייתה תקופה כזאת שכל מה שנגעתי בו – הפך לחלודה.
דומינו של כישלונות.
מניפת דחיות מפוארת.
מפלס האמונה שלי בעצמי ירד אל מתחת לאפס.
הרגשתי שהיקום מאותת לי לזחול למחילה שממנה יצאתי, להוריד את הראש, לקבל את הכאפה ולהקטין את עצמי לכדי גרגיר אבק.
הייתי זקוק נואשות לניצחון.
להנהון ראש אחד.
הוא שיחרר את החגורה ואני נשארתי לשבת ברכב.
נופפתי לו עם הטלפון בכניעה ופלטתי: "קיבלתי את המייל שחיכיתי לו. הם לא בעניין".
הוא חשב רגע, ואז שלח יד, פתח את דלת הרכב ואמר: "באסה. אבל אנחנו כבר פה ואני גווע, לא אכלתי כל היום. בוא ניכנס".
נכנסנו.
בתוך הגן-שקר-כלשהו הזה, אני לא מוצא את עצמי.
הוא דווקא כן.
הוא משלשל צ'ק שמן לחריץ צר.
מעמיס מהבופה.
רוקד עם הכלה.
רוקד עם אמא של הכלה (שגרמה למשבר עולמי בשוק הפאייטים ותוספות השיער).
דופק צ'ייסרים על הבר.
קופץ ברחבה לצלילי ליאור נרקיס.
קופץ בדשא עם סטיק-לייט וכובע דבילי לצלילי עדן בן-זקן.
מעמיס סופלה שוקולד פרווה מהבופה של הקינוחים.
לרגע אחד, הוא גורר אותי איתו כדי להצטלם למגנט, ובשאר הזמן - אני יושב לבד, משחק באצבעות עם הפתק שעליו מספר השולחן, משקיף עליו מהצד - ורוצה למות.
פעם בחצי שעה בערך - הוא חוזר לשולחן לבדוק שיש לי עוד דופק, מוצא אותי שמוט על הכיסא, מזכיר לי לשמור טוב-טוב על הטלפון שלו – וממשיך לרחבה או לבר או לאמא של הכלה.
באיזשהו שלב, המלצר ניגש ומניח לפניי סופלה שוקולד פרווה מהבופה של הקינוחים - "הבאתי לך כי אתה יושב פה עם פרצוף-תחת כל הערב אחי" – הוא מסנן בדיבור סטלני ומחייך אליי.
אני חושב שברגע הקטן, השולי, חסר החשיבות הזה, הבנתי סופית -
אני אמנם במערכת יחסים, אבל אני לגמרי לבד.
אין אף אחד שרואה אותי.
אין אף אחד שבאמת אכפת לו.
ואפילו מלצר סטלן, שבחיים לא פגשתי, בגן-שקר-כלשהו בצפון הארץ - מבחין בי יותר מאשר בן הזוג שלי.
ברקע מתנגן איזה שיר אייטיז קיטשי, הזוג הצעיר רוקד סלואו ראשון על הרחבה אחרי שנשבעו שבועת נצח אחד לשנייה.
ואני... אני לא מבקש נצח, רק שיישב איתי כמה דקות ויחזיק לי את היד ברגע השפל שלי.
זו לא הפעם הראשונה שזיהיתי את ההרגשה הזאת.
אבל זו הפעם הראשונה שהסכמתי להודות בה.
היו כמובן סימנים מקדימים.
רצף של אירועים שתמיד הלבשתי עליהם תירוץ או סיבה עלובה, למרות שהבטן ידעה.
הבטן תמיד יודעת.
והיא הרי לא מופיעה בן לילה, הבדידות הזאת.
היא מתגנבת לאט-לאט, על קצות האצבעות.
מתחילה מסדק צר ואז מתרחבת ומתרחבת -
כל יום קצת, כל יום קצת - עד שהיא נפערת לתהום.
ואתם קמים בבוקר באותה המיטה.
והולכים לישון בלילה באותה המיטה.
ומחכים אחד לשני עם הסדרה בנטפליקס.
ומשלמים את החשבונות.
ואוכלים מאותו סיר של פתיתים.
ושמים צ'ק ביחד בחתונה.
אבל תכל'ס אתם לבד.
כל אחד עם עצמו.
שני זרים.
ואין לך באמת עם מי לדבר.
ואין לך על מי לשים את הראש בסוף היום.
ואין לך אפילו עם מי לריב.
אין לך פרטנר.
אין מי שיישא איתך את עול החיים או שיצעד לצידך במסע הזה.
וזה עצוב, כי אתה כבר אוטומטית לוקח בחשבון את העובדה שהוא לא יהיה שם כשתצטרך אותו.
והכי גרוע – אתה מתחיל להתרגל לזה.
מנרמל את זה.
לא זוכר מה היה לפני או איך זה אמור להיות.
אומרים שבדידות היא המגיפה הנוראית ביותר של המאה ה-21.
אבל אין בדידות גדולה יותר מבדידות בתוך זוגיות.
מלחיות יום-יום במרווח האבסורדי הזה, שבין עובדת קיומה של מערכת היחסים שלך, לבין תחושת הלבד שאתה מסתובב איתה.
אנשים נכנסים למערכות יחסים.
מתחתנים.
מביאים ילדים.
בונים משפחה.
מנהלים משק בית.
מחזירים את הילדים מהחוג.
קונים פיצוחים לשישי בערב.
פועלים מכוח האינרציה.
עסוקים. כל הזמן עסוקים.
רואים אבל לא רוצים לדעת.
ממנכ"לים את האופרציה הסבוכה הזאת שנקראת זוגיות או חיי משפחה.
ומבפנים הם נשרפים.
מעלים עשן.
הם לבד.
מכורסמים.
ולא משנה מה, הם לא מוכנים להודות בזה.
פחד-מוות להודות בזה.
גם אני סיפרתי לעצמי סיפורים – "ככה זה אצל כולם. נשחקים. מתרחקים. הופכים להיות שני איים בודדים".
הכי קל למרוח את עצמך בשקרים האלה, העיקר להמשיך להרגיש שאתה שייך.
שיש לך רשת ביטחון.
ואתה מפחד לחתוך, לעזוב ולהרגיש שנכשלתם.
ואתה מפחד להציף, להנכיח את זה ולטלטל את הספינה.
אז מה אתה עושה?
בולע את הצפרדע וממשיך.
וזאת וואחאד צפרדע לבלוע…
אז אתה לא בא עם זה במגע.
פשוט משייט באדישות הכרחית בין הרצון לשנות ולתקן את זה, לבין הפחד שכבר מאוחר מדי.
עובר לחיות על אוטומט.
משתיק את המחשבות שעולות כל לילה לפני השינה, וממשיך לשכנע את עצמך שזו רק תקופה.
כבר כמה שנים, זו רק תקופה.
"יאללה זזים", הוא ניגש אליי וסוגר את הערב.
אני משאיר למלצר טיפ נדיב, ואנחנו מתחילים לעשות את דרכנו החוצה.
שנייה לפני היציאה, אנחנו עוברים דרך לוח המגנטים, נעצרים מולו ומחפשים את שלנו.
אישה אחת שעומדת לידנו, מצביעה פתאום על הלוח: "הנה שלכם! כאלה יפים, איך אפשר לפספס?".
אשכרה פרזנטורים של גן שקר-כלשהו.
"אני שיכור, אתה תנהג, טוב?", הוא מתנדנד מולי בחניון העפר ומגיש לי את המפתחות.
כל הדרך חזרה הביתה - הידיים שלי מתחפרות וננעצות בהגה.
אוטוסטראדה של מחשבות על הכביש המהיר.
הוא יושב לידי במרחק של קילומטר.
מביט בחלון.
הוא שותק.
יכול להיות שגם הוא מרגיש לבד כמוני?
אנחנו מגיעים לרמזור ירוק מהבהב, ואני לא מצליח להחליט, לעזאזל –
האם לסחוט את דוושת הגז, להילחם ולהמשיך בכל הכוח כדי להספיק אותו
או
האם ללחוץ על הברקס, להאט ואז לבלום את הרכב, עד לעצירה מלאה.
