עבור איתמר אלבז, חודש אוקטובר החל בחזרות קדחתניות לקראת עליית המחזה המוזיקלי "בלוז לחופש הגדול", עיבוד בימתי לסרט מ-1987 באותו השם, שמתרחש במלחמה אחרת, רחוקה, מלחמת ההתשה. פחות משבוע אחר כך הוא התעורר המום למלחמה נוראית הרבה יותר. "בשבת, 7 באוקטובר, עינת, בת זוגי שתחיה, העירה אותי ואמרה, 'מאמי, קום, פרצה מלחמה בדרום. יש הרוגים, חטופים, אני חושבת שכדאי שתתארגן", הוא מספר. "קמתי וקבוצת הווטסאפ של המילואים כבר הייתה מפוצצת בהודעות. תוך כדי שכמעט הקפצנו את עצמנו לבד לדרום, המ"פ הקפיץ אותנו לצפון. ב-17:30 כבר חתמתי על ציוד. מאז אני מגויס".
אלבז סופר כבר מעל 100 ימי מילואים, אך טוען שהיום השני למלחמה הכה בו בצורה הקשה ביותר. "אז רס"ן אריאל בן משה, מפקד פלגה בסיירת מטכ"ל, נהרג בקרבות בקיבוץ רעים", הוא משחזר. "היו לי הכבוד והזכות לשרת תחת פיקודו הישיר של אריאל. הוא היה מ"מ במסלול שלי בצנחנים. המעבר בין חדר החזרות לשטח, בין מלחמה-בכאילו לקרב הגנה אמיתי, היה מעבר חד של שניות, מאפס למאה".
"המעבר החד הזה בין אהרל'ה הפציפיסט, שאותו אני מגלם בהצגה, לבין אלבז, סמל מחלקה 2, מילואימניק צנחן שכל תפקידו הוא לנהל לחימה, לטהר יעדים ולהשמיד אויב בגזרתו, הוא פער שאני לא חושב שהצלחתי לתפוס אותו עד עכשיו", מספר אלבז על הדיסוננס שעוטף אותו והוא חלק בלתי נפרד ממנו בחודשים האחרונים. "יש לי בהצגה משפט יפה, ציטוט של ג'ון קנדי: 'אם בני האדם לא ישימו קץ למלחמות, המלחמות ישימו קץ לבני האדם. אם יש לי משאלה אחת היא שכל החטופים, ללא יוצא מן הכלל, יחזרו הביתה בשלום. אריאל נהרג בקרב עם מחבלים, כשנכנס לבית שבו היו שישה מחבלים על מנת להציל ילד. לזכרו, אני מבקש, תחזירו את החטופים עכשיו".
איך הגבת כשנודע לך שאריאל נהרג?
"דמעות חנקו את הגרון, אבל היה איזשהו חלק במוח שאמר לי, אתה לא יכול להתפרק עכשיו, אתה לא יכול לבכות למרות שאריאל היה הבנאדם הכי טוב בעולם. הוא הצטיין בכל דבר שהוא עשה. להיות מפקד כל כך טוב ולהיות בנאדם כל כך אהוב זה כמעט בלתי אפשרי".
"אני מתבייש בנבחרי ציבור שמפחדים ממני ומהחברים שלי"
את "בלוז לחופש הגדול", שעולה בסוף השבוע בתיאטרון בית ליסין, כתב אורן יעקובי על פי סרט הפולחן של רנן שור ודורון נשר, יותם קושניר ביים, את מילות השירים כתבו עילי בוטנר ויעקובי, והלחנים היפים הם של בוטנר. הכול מתרחש בחופש הגדול האחרון שבין בחינות הבגרות לגיוס לצה"ל. חבורה של נערים ונערות מתכוננת למסיבת סיום התיכון ומתמודדת עם החלטות שיקבעו את עתידם: מלחמת ההתשה בסיני, האהבה הראשונה, הנאמנות לחברים, ואיך מנציחים חבר קרוב שלא שב מהצבא. מלבד אלבז, שמגלם את אהרל'ה (בסרט גילם אותו דור צויגנבום), משתתפים בהצגה בין היתר חני נחמיאס, דור הררי, נועם קלינשטיין, טל גרושקה, אבירם אביטן, דורון אורן, דור אלמקייס, אלינור וייל ורדה קנטרוביץ'.
"בתחילת המלחמה נודע שרס"ן טל גרושקה, מ"פ בנחל שלמד שנתיים מתחתיי בתיכון בכפר סבא, נהרג". גרושקה, מגדוד 931 בחטיבת הנח"ל, הוביל כוח בן שמונה חיילים שנלחמו בשדרות שעות ארוכות ב-7 באוקטובר. גם לאחר שנפצע בכתפו, גרושקה המשיך לנהל את הלחימה. בסיום הקרב הוא פונה לבית החולים, שם נאלצו הרופאים לקבוע את מותו. "הוא היה באמת ילד מאוד מיוחד. יש לנו שחקן בהצגה בשם הזה, וברגע הראשון, כשקראתי את הידיעה, נבהלתי. מיד הבנתי שזה לא הוא והלב נשבר על אותו ילד מדהים שהוא היה והפך למפקד ששמו הולך לפניו".
זו לא הפעם היחידה בחודשים הללו שהוא היה צריך להתמודד עם בשורות קשות. לפני כחודש נודע שענבר הימן, שנחטפה מפסטיבל נובה באותה שבת, נרצחה במהלך השבי שלה בעזה. השניים היו יחד באותו גרעין בנוער העובד ("היא הייתה אדם שכולו טוב"), ואלבז מודע לכך שיש עוד 136 חטופים ברצועה ומדגיש שאסור להמתין אפילו יום נוסף, ולפעול למען שחרורם המיידי.
"יפה שעה אחת קודם - פשוט להחזיר את כולם הביתה בכל מחיר. עכשיו", הוא אומר. "אני מוכן להילחם עד יומי האחרון בתור לוחם מילואים כדי שיחזירו את החטופים. הם נמצאים כבר יותר מ-100 ימים בגיהינום עלי אדמות. שכל אחד בממשלה ידמיין רגע את המשפחה שלו שם, ואז יחליט. אנחנו נישא בהשלכות, אבל תחזירו אותם הביתה. כשאני מסתכל בעיניים של אמא של ענבר או של אימהות לחטופים אחרים, אני יודע שאי אפשר להמשיך ככה. חייבים להחזיר אותם".
אלבז בן ה-27 אומנם רחוק מאוד מאהרל'ה, בן דמותו הפצפיסט בהצגה, אבל כבר שנים שהוא פעיל במחאה נגד הממשלה. קודם במחאת בלפור ("פרשת הצוללות - פרשת השחיתות הכי גדולה שהייתה אי פעם") ואחר כך במחאה נגד המהפכה המשפטית. "יש לי המון ביקורת על השלטון, שכל מה שמעניין את האנשים שם, הוא להיות בעמדות כוח", הוא אומר. "אני מתבייש בנבחרי ציבור שמפחדים ממני ומהחברים שלי - כל מיני הומופובים ולהט"בופובים שמכנים אותנו כיותר גרועים מחיזבאללה או מחמאס, בעוד שאני מגן על המדינה. הם מקבלים החלטות שגורמות לנו לשנוא אחד את השני, אם זה את החברים שלי בקהילה הלהט"בית, או את השמאלנים הבוגדים. חייתי את המחאה ברחובות. הסיבה שבגללה יצאתי לרחוב היא אותה סיבה שבגללה קפצתי ב-7 באוקטובר להגן על המשפחה שלי ועל העם שלי".
7 צפייה בגלריה
רחוק מאוד מבן דמותו אהרל'ה הפציפיסט. אלבז בחזרות ל"בלוז לחופש הגדול"
(צילום: רפי דלויה)
נעצרת במהלך ההפגנות?
"יותר מפעם אחת. היום בהפגנה לא צריך יותר מכריזמה כדי להיעצר. שום דבר ממה שעשיתי לא היה פלילי, אלים או מסוכן. נעצרתי כי היו לי הכריזמה להוביל ולצעוק חזק שמה שקורה פה הוא לא בסדר. בפעם הראשונה שבה נעצרתי אפילו לא צעקתי. זה היה מול ביתו של (אביחי) מנדלבליט בפתח תקווה. עמדתי בשקט עם דגל ישראל 150 מטר משם, כפי שמתחייב לפי פסיקת בג"צ לגבי הפגנות מול עובד ציבור, ובכל זאת נעצרתי.
"הייתי במעצר כמה שעות. השתחררתי בשלוש בלילה ובשש בבוקר כבר התחלתי לנסוע למתקן אדם, למילואים. אני זוכר שאמרתי לשוטרת ששמרה עלינו, 'אני צריך להיכנס לחקירה מהר כי יש לי מילואים. אני לא יודע אם עצרתם את העבריין הקרימינל שאתם חושבים שעצרתם, בסופו של דבר אני משרת מילואים פעיל, אז אולי אפשר לקדם פה את כל החרטא הזאת'. איתי היו שם רב סרן במילואים משייטת 13 ועוד קצין בנח"ל. כולנו יצאנו לרחובות כי המדינה חשובה לנו, ולא משום שאנחנו שונאים אותה חלילה כמו שמנסים לספר לנו בכל מיני ערוצי תקשורת וכל מיני נבחרי ציבור".
למרות העובדה שהוא מפגין בדרך קבע נגד הממשלה והעומד בראשה בנימין נתניהו, אלבז מסרב להתהדר בתואר "אקטיביסט". "אני כולה בנאדם, שחקן מתל אביב, ציוני שאוהב את המקום שהוא נמצא בו", הוא מסביר. "אקטיביזם הוא לא משהו שאני עוסק בו ביום-יום. אני פשוט פותח קצת טלוויזיה, רואה מה קורה, יוצא לרחוב וחושב מה אני יכול לעשות אחרת.
"במעט שהייתי בבית בחודשים האחרונים, אני שומע שאנשים אומרים שזה לא הזמן לפלג. נפגשתי במילואים האלה, כמו בכל מילואים, עם כל עם ישראל, על כל הקשת שלו, עם האנשים הכי טובים שיש במדינה ובעולם. כולנו ביחד בסירה הזאת. יהיה זמן בעתיד לביקורת, וגם עכשיו זה הזמן להשמיע אותה. כל הזמן אמרתי, יהיה זמן להתאבל על חברים שנפלו. אז אולי לא יהיה זמן. אולי המלחמה תימשך שנה, שנתיים, שלוש. אז אני לא אתאבל? אני מתאבל תוך כדי ואני מעביר את הביקורת תוך כדי. זה שיש לך ביקורת לא אומר שאתה מפלג או פוסל. אתה יכול להגיד את הביקורת שלך גם כשאתה נלחם עם העם וכל מטרתך היא להתאחד ולהילחם ביחד.
"אחד מהרגעים היותר יפים בשלושת החודשים האחרונים היה כשאחד מהחיילים שלי ניגש אליי ושיתף אותי שהוא קרא פוסט של חבר, מילואימניק גם כן, שסיפר שבמחלקה שלו לא סופרים איקסים על הנשק (אויב שהרגת), אלא סופרים עיגולים (אנשים שהצלת). ברגע הזה הבנתי שהשאיפה לשלום היא חלק בלתי נפרד מאיתנו שחייב להתממש. כשאני מוקפץ להגן על אנשים, אני לא משרת את נבחרי הציבור, אני משרת את העם שלי. כל עוד אני פה אני יודע שאני אעשה הכול כדי לתרום לביטחון שלנו".
"אני רוצה לחזור לחיים שהיו לי - להצגות, לאמנות ולמשפחה"
אלבז, הצעיר משלושה ילדים, נולד לאמא שעלתה מארגנטינה ואבא ממוצא מרוקאי. רוב חייו התגורר בכפר סבא. "אני לא חושב שיש בית בישראל שלא מדברים בו פוליטיקה בארוחת שישי", הוא אומר. "כל בית ישראלי אסלי הוא בית שמתווכח על דעות. תמיד תפסתי את ההורים שלי ואת החינוך שקיבלתי כמאוד ערכי".
אמנות תמיד הייתה קרובה אליו. הוא למד לנגן בחצוצרה, שיחק בבימת הנוער בכפר סבא ועסק בספורט, אבל המחשבה לבחור במשחק עלתה בראשו רק בשירות הצבאי. "הרגע שבו החלטתי שמשחק הוא הכיוון שלי היה כשהמג"ד אמר לי, 'אלבז, יש ערב לגדוד, אני צריך שתעשה תוכנית אמנותית. קח את מה שאתה צריך'. לקחתי חברים, ביימתי, עשינו חיקויים ושרנו. אחרי שהשתחררתי, אמרתי, 'אם בצבא אני מוצא את עצמי על הבמה, כנראה שזה המקום שאני צריך להיות בו'".
הוא נרשם ללימודים בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין, שאותם מאוד אהב. "אני לא יודע איך התקבלתי לסטודיו, אבל התקבלתי", הוא אומר. "גל אמיתי הכין אותי לבחינות, אולי בזכותו התקבלתי. לפני זה לא היה לי מושג מה זה מונולוג. הפעם ראשונה שקראתי את 'אנטיגונה' הייתה ביורם לוינשטיין. קשה לי לקרוא. אני מאובחן לעילא ולעילא עם הפרעות קשב. גם לכתוב לוקח לי הרבה זמן".
הבמאי עידו רוזנברג שלף אותו בסוף השנה השלישית ללימודיו הישר לתיאטרון בית ליסין למחזמר "לעבור את הקיר". "אני מודה לעידו, אוהב אותו וחייב לו המון", אומר אלבז. "היה מורה בבימת התיאטרון ששאל אותי, 'אתה רוצה להיות שחקן?' אני זוכר שבכיתי, היה לי מאוד קשה עם זה. אמא שלי ידעה שאני צריך להיות על הבמה".
איך היו הלימודים בסטודיו למשחק?
"זה מקום מאוד שואב, לעיתים קשוח, אבל אני באתי משלוש שנים בצנחנים, אז זה הרגיש לי די טבעי. יורם ללא ספק היה המקום הנכון להיות בו. הייתה לי שם זוגיות שטלטלה אותי מקצה לקצה. אני לא יודע אם אני רוצה להיכנס לזה עכשיו. אני אומר, את מי זה פאקינג מעניין מערכת היחסים שניהלתי שם כשחיילים נהרגים במלחמה. זה ממש מרגיש לי מנותק לדבר על זה כשהחיילים שלי במארב. אבל למדתי ממנה הרבה. היום אני בזוגיות מדהימה - עם עינת ברנר, שאותה פגשתי כששיחקנו יחד במחזמר 'רנט'.
"שתבין, אני אומנם חזרתי מהמילואים, אבל אני עדיין שם. אני עדיין מרגיש שאני נמצא איפשהו ב-7 באוקטובר. אין לי את הסתלבט עם החבר'ה בערב, ואין דבר כזה לבוא לארוחת שישי, לצחוק ולדבר. שמתי את זה בצד ולא הצלחתי לחזור לזה בינתיים. מאז החיים שלי הם מסדרי ציוד, משימות וקרב הגנה. הלב שלי כרגע הוא עם החיילים שלי. החיים שלי ושל 300 אלף מילואימניקים נעצרו".
מה תעשה אחרי המלחמה?
"אני רוצה לחזור לחיים שהיו לי - להצגות, לאמנות, למשפחה, וגם להקים מתישהו משפחה משלי. הרבה זמן לא עשיתי אמנות, וזה חסר לי כל כך. אני רוצה גם להתאבל כמו שצריך על מי שנהרג, כי מתוקף התפקיד שלי כסמל מחלקה בצנחנים, מתוקף המלחמה, עדיין לא הספקתי. אני רוצה להקדיש להם את הזמן, להנציח אותם. גם לתת דרור לרגשות, להתחבק, ללטף. בא לי לבכות. אני כל הזמן אומר, תשחרר את המקום הזה, תן לעצמך לבכות בלי חשבון. הבטחתי לעינת ולהורים שלי שזה יבוא כשכולם יהיו בבית. יש לי מ"מ, ירדן, שגדל איתי באותה מחלקת סדיר והיה חייל של אריאל. שנינו הבטחנו שאחרי הכול, נלך ביחד לקבר של אריאל. שם, אני חושב, יהיה אפשר להתפרק".
