ספק אם אפילו ג'.ד. סלינג'ר עצמו האמין ב-1951 כשהתפרסם רומן הבכורה (היחיד) שלו על נער מתבגר ומבולבל מניו יורק שנולד עם כפית זהב בפה, שהשם הולדן קולפילד יהפוך למילה נרדפת למרדנות נעורים בעשרות שפות. ספר שכמעט כל בן נוער בארה"ב - ולא מעט ברחבי העולם - הכיר, קרא, ולעיתים אף ידע לצטט ("אני לא יכול להסביר למה אני מתכוון. ואפילו אם הייתי יכול, אני לא בטוח שהיה מתחשק לי").
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
לאורך השנים הספידו אותו מבקרים: זה ספר תקופתי מדי, פשטני מדי, וכן, אפילו ילדותי מדי, אמרו. בגיל ההתבגרות אפשר להמשיך לרטון על העולם - "כולם מזויפים", "כולם שקרנים", "כולם משעממים" - אך ככל שמתבגרים, מתגברים ומתפכחים, כך גם השפעתו של הספר אמורה הייתה, בהתאם, להתפוגג. לא כך קרה. להפך: 72 שנה מאז יצא לאור לראשונה - ו-70 שנה מאז הופיע בעברית - אנו עדיין מדברים ובלהט על "התפסן בשדה השיפון", קוראים אותו לבגרויות, לומדים אותו בבתי הספר ובאוניברסיטאות, ושוב מתרגמים אותו מחדש. מדוע?
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ממבט ראשון, קשה להסביר מה כוחו המגנטי של הספר. אין בו, לכאורה, תובנות משמעותיות שמעבר לגיל 18 ניתן לקחת איתנו לחיים. אלא שבמבט לאחור, עשרות רבות של שנים לאחר פרסומו, אפשר בכל זאת לקבוע כי הולדן קולפילד נותר מורה דרך רלוונטי לחיים בחלקה השני של המאה ה-20 מסיבה פשוטה: הוא הקדים את זמנו. באמצעות גיבורו המרדני היטיב סלינג'ר לצפות לאן מועדות פניה של ארה"ב בתור הזהב המדומה שלאחר מלחמת העולם השנייה, בעודו שופך אור על הסדקים שכבר נפערו בחלום האמריקני, שנולד ופרח בשנות הקסם שהפרידו בין סיום מלחמת העולם השנייה לרצח קנדי, מלחמת וייטנאם ושנות ה-60 הסוערות. קולפילד אמנם ציני, נאיבי, ורומנטיקן חסר תקנה, אך דווקא בזכות אותה תמימות נעורים שניחן בה הבין דבר חשוב על אמריקה בת-זמנו: שכשמשהו נראה טוב מדי להיות אמיתי - הוא כנראה לא.
כדי להראות זאת, סלינג'ר מפתח ומתאים לעצמו את ז'אנר סיפורת הווידויים ומספק לקוראים סוג חדש-ישן של רומן, שדומה יותר לשיחה כנה, פתוחה ואישית עם הפסיכולוג מאשר למונולוג ספרותי פורמלי. "מה שבאמת מפיל אותי זה ספר שאחרי שגמרתי לקרוא אותו, אני מצטער שהסופר הוא לא חבר טוב שלי שאני יכול להרים לו טלפון מתי שבא לי", מודה קולפילד, בתפקיד המספר. "אבל זה לא קורה הרבה".
ל"תפסן בשדה השיפון" זה קרה ובגדול. קולפילד איפשר לסלינג'ר להשתחרר מכבלי המאבקים האידיאולוגיים של תקופת השפל הגדול שעיצבו את דור הסופרים שלפניו (למשל, "ענבי זעם" של ג'ון סטיינבק) כמו גם לברוח מהשפעות המלחמה הקרה שהטילה צל על כל יצירות התרבות בארה"ב ("1984" של ג'ורג' אורוול יצא לאור רק שנתיים לפני), לסגת מהמרחב הפוליטי-חברתי ולהתכנס אל תוך המרחב האישי והנפשי.
במסגרת מעלליו של קולפילד, נער בן 16 שנזרק (שוב) מעוד בית ספר יוקרתי, הוא נודד שלושה ימים במין אודיסיאה ניו-יורקית בין בתי מלון, ברים, תחנות רכבת וסנטרל פארק, כמו ילד שבורח מבשורה כדי להימנע מלהתעמת עם הוריו. ואולם במסעו הקצר הוא מצליח לשרטט את קווי היסוד של החברה האמריקנית החדשה שהולכת ונרקמת. הסנונית הראשונה שעליה הוא מבשר היא המהפכה התרפיוטית: במקום חיפוש אחר צדק חברתי, בארה"ב של שנות ה-50 מעמד הביניים המתרחב היה עסוק בעיקר בחיפוש אחר משמעות, אושר והגשמה עצמית. המניפסטים של מארקס הוחלפו בתיאוריות של פרויד, ובמקום לטפס על הבריקדות התפנו יותר ויותר אמריקנים (לבנים בורגנים כמובן) לטפס על ספת הפסיכולוג.
גם קולפילד נשלח על ידי אחד ממכריו לעבור פסיכואנליזה, ועצם הבחירה של מר אנטוליני, מורו לשעבר, לכתוב לו פתק עם עצתו של הפסיכולוג הנודע וילהלם שטקל, אינו מקרי: "סימן ההיכר של האדם הלא-בוגר הוא נכונותו למות למען מטרה כלשהי מוות אצילי, ואילו סימן ההיכר של האדם הבוגר הוא שאיפתו לחיות למענה חיים צנועים". העובדה כי הספר מסתיים בהודאת המחבר - הלא-מפתיעה - כי כנראה נכתב בעת שאושפז או טופל במוסד פסיכיאטרי, הופכת את הסיפור, גם בתוכן וגם צורה הייחודית שלו, לחוויה טיפולית של ממש, הן עבור הקורא והן עבור המחבר.
בכך מסייע סלינג'ר לסלול את הדרך של הספרות האמריקנית אל תוך נבכי הנפש. הרבה לפני שסופרים כמו פיליפ רות' וג'ון אפדייק הגו את הגיבורים החרדים, המנוכרים והניורוטים שלהם, קולפילד גילם את האנטי-גיבור האמריקני החדש: נטול ביטחון עצמי או שאר רוח, הוא בוכה, מפחד ומבולבל. אל מול האתוס הגברי-מאצ'ואיסטי שהקרין ג'ון ויין על מסכי הקולנוע, קולפילד מציג מודל אלטרנטיבי של גבריות שברירית ורכה. "אף פעם אל תספרו לאף אחד שום דבר. אם תספרו, תתחילו להתגעגע לכולם", הוא מתוודה בסיום הספר. ואכן, געגועיו העזים לאחיו הגדול ג'יי. בי. שבהוליווד, לאחותו הקטנה פיבי שממתינה לו בבית, ובעיקר לאחיו אלי שנפטר שנים לפני כן מסרטן, הופכים את הרומן למדריך להתמודדות עם דיכאון, טראומה ואובדן.
הולדן קולפילד הפך לגיבור תרבותי אמריקני כיוון שהוא, כמו אמריקה עצמה, מסרב להתבגר. מסרב לקחת אחריות. וכמו אמריקה, גם הוא אינו מסוגל לגשר על הפער בין האידיאלים הנעלים והתמימים שלו לבין המציאות האכזרית שעומדת בדרכו ומונעת את הגשמתם
שנית, התפסן מגולל צרות של עשירים: זהו רומן לעידן חדש ולדור חדש של אמריקנים צעירים שבניגוד להוריו גדל אל תוך שפע, שגשוג וביטחון כלכלי. דילמות של אי-שוויון וצדק חברתי הוחלפו בדילמות של צריכה ורגש. קולפילד מתלבט: האם ללכת להצגה, לבר או להחלקה על הקרח? האם הוא מאושר או מדוכא? עבורו, כסף נתפס בעיקר כמטרד. "כזה דבר ארור, כסף. תמיד הוא מביא אומללות", הוא מודה, בזמן שהוא מפזר שטרות בלי הבחנה. אך אין מדובר רק בתובנות של נער פריבילגי להורים עשירים מהשדרה החמישית במנהטן. בזמן שחברי "דור הביט" (Beat Generation) יצאו "בדרכים" וקראו תיגר על ערכי הבורגנות והחומרנות של עידן הפרוורים, קולפילד, בדרכו הילדותית והבזבזנית אמנם, למעשה הציג את מגבלות החומר: השגשוג המטריאלי והשיכרון הצרכני של התקופה גובים ממנו מחיר נפשי וחברתי כבד, ומותירים חלל של ניכור ובדידות. הסופר ג'ק קרואק, המשורר אלן גינזברג וחבריהם בני דור הביט אולי הציעו תרופה מרדנית לתלאותיה של "חברת השפע" האמריקנית, אך היה זה סלינג'ר שסיפק את הדיאגנוזה.
שלישית, התפסן מבשר על התסכול המבעבע של דור הבייבי-בום מהקונפורמיזם החברתי שעומד להתפרץ בעשור לאחר מכן באמצעות תנועות המחאה נגד מלחמת וייטנאם ולמען שוויון זכויות, ויגיע לשיאו בוודסטוק. אף שהספר הינו א-פוליטי, הזרעים של המחאות החברתיות שעתידות לעצב מחדש את פניה של ארה"ב טמונים בלקסיקון הייחודי שלו. הלוא אם יש דבר שממנו הוא סולד יותר מכל זה אנשים "מזויפים" (phony). אותה הכמיהה לייחודיות ולאותנטיות בעידן של קונפורמיזם וצביעות ניגרת כמעט מכל מונולוג: "אני כזה, אני באמת כזה", קולפילד שב ואומר. אף שהוא לעיתים נוטה לשקר - בעיקר כדי שלא לפגוע ברגשות של אחרים - הוא מקפיד לסייג את דבריו, "אם לומר את האמת". גם אם קשה לדמיין את קולפילד צועד ברחובות שיקגו בקיץ 1968 ומפגין נגד וייטנאם, השאיפה הרומנטית של המפגינים ליצור חברה טובה, צודקת ואמיתית יותר, נולדה מאותו חיפוש עקשני - וייתכן שגם נאיבי - אחר האמת, שגורם לנו כקוראים להתאהב בקולפילד.
וכאן אולי טמון הסוד להצלחתו ההיסטורית של "התפסן בשדה השיפון": הולדן קולפילד הפך לגיבור תרבותי אמריקני כיוון שהוא, כמו אמריקה עצמה, מסרב להתבגר. מסרב לקחת אחריות. מסרב לקבל הכרעות. וכמו אמריקה, גם הוא אינו מסוגל לגשר על הפער בין האידיאלים הנעלים והתמימים שלו לבין המציאות האכזרית שעומדת בדרכו ומונעת את הגשמתם.
הכותב הוא ראש המרכז לחקר ארה"ב באוניברסיטת ת"א
כשהייתי כבת עשר, ראה אור ספר בשם Miriam in Her Forties מאת הסופר האמריקני אלן ללצ'וק. ללצ'וק היה מיודד עם אמי, והוא הכניס לספר פרק שמבוסס על אירוע אמיתי: במהלך ביקור בישראל, הגיבורה שלו, מרים, מתלווה למקומיים שנוסעים להפגנה של שלום עכשיו. הוא מתאר את הנסיעה במכונית מיני-מיינור לבנה עם מיה, אם חד-הורית, ובתה בת השבע, גילי, ראשה טמון בספר, "ילדה סלינג'רסקית". אחרי שתוארתי כך הייתי מוכרחה להבין מה זה אומר להיות "סלינג'רסקית". על המדפים אצלנו בבית היו כל ספרי סלינג'ר (באנגלית) וניסיתי לקרוא את כולם. אני מודה ש"פראני וזואי" ו"הרימו את קורות הגג" שיעממו אותי, אבל את "התפסן בשדה השיפון" קראתי במלואו, ואת "תשעה סיפורים" קראתי שוב ושוב. עבורי תרגום "התפסן" הוא סוג של סגירת מעגל.
אני חושדת שבעצם כך שקראתי בסביבות גיל 11 את כל כתבי סלינג'ר, אכן הוכחתי את עצמי כילדה סלינג'רסקית: וגם בכך שמה שחיפשתי בספרים היו בעיקר את הילדים הקטנים, כלומר מין חיזוק עצמי נרקיסיסטי שכזה. ואכן מצאתי שם ילדים. מבחינתי, הכוכבת האמיתית של "התפסן בשדה השיפון" הייתה פיבי, אחותו הקטנה של הולדן, שהייתה צעירה ממני אז רק במעט. פיבי שכותבת סיפורים בשגיאות כתיב, שממציאה לעצמה כל פעם שם אמצעי חדש, ששומרת חתיכות של תקליט שבור, שלוקחת שיעורי גרעפסים ובטוחה שהיא יכולה להשפיע על המדחום בכוח מחשבותיה. אולי כקטנה הזדהיתי איתה, אבל גם בעיני מבוגרת, איך אפשר שלא להתאהב בפיבי, הדמות שסלינג'ר כתב בהכי הרבה אהבה.
ובכלל, סלינג'ר מרחם על הילדים. דמויות הילדים בספריו מתוארות בחמלה וברוך על סף הערצה. דמויות של ילדים מנקדות פה ושם את הספר כהפוגות לצביעות ול"זיוף" של המבוגרים: ילד שמטייל על הכביש במקביל למדרכה ומזמזם לעצמו את השיר "כשאדם פוגש אדם בשדה השיפון", ילדה שמתקשה להדק את בורג הסקטים שלה, שני אחים במוזיאון שרוצים אבל פוחדים לראות את המומיות המצריות. גם האח הקטן, אָלי, שמת מסרטן - הולדן זועק שלא מפסיקים לאהוב אדם רק כי הוא מת. והילדים בזיכרונותיו של הולדן, שהיו מסתדרים בזוגות ומתהלכים בשיירה במוזיאון. והוא עצמו, כילד.
כנגד הילדים התמימים מציב סלינג'ר, דרך עיניו של הולדן, את המבוגרים המזויפים. הוא מסוגל לסבול אותם רק לפעמים, בהבלחות, אם הם עצמם מגלים התלהבות ילדית. הוא אוהב לרגע את המורה הזקן שהתלהב משמיכת נבאחו מתפוררת שקנה, או את האיש שלוקח כה ברצינות את תפקידו לתופף פעם אחת ויחידה בתוף הבס במהלך מופע ראוותני שכולו זיוף. בתווך, בין הילדים למבוגרים, תקוע וקרוע הולדן עצמו. את חבריו המתבגרים הוא מתאר בצורה הכי אכזרית: הם שממהרים להשיל את הילדות לטובת הזיוף, שכל מה שצפוי להם הוא עתיד של מוסכמות חברתיות אוטומטיות שהולדן מפרק אד אבסורדום: להיכנס ולצאת, לעלות ולרדת.
כנגד הילדים התמימים מציב סלינג'ר, דרך עיניו של הולדן, את המבוגרים המזויפים. הוא מסוגל לסבול אותם רק לפעמים, בהבלחות, אם הם עצמם מגלים התלהבות ילדית
זה לא מקרה שהמפגש האחרון של הולדן, וזה ששובר אותו סופית, הוא מפגש עם פיבי. פיבי מתחננת שהולדן ייקח אותה איתו, לאן שזה לא יהיה שהוא הולך. אם לכל אורך הספר הוא הצליח להכחיש שהוא נמצא במסלול להרס עצמי, כשפיבי מבקשת להצטרף אליו, הוא לא יכול להכחיש זאת יותר: הוא לא מסוגל לעשות לפיבי את מה שהוא מוכן לעשות לעצמו. הוא לא רוצה שפיבי תלך בדרכו. כך שאולי בסופו של דבר לא טעיתי כל כך, בתור הילדה שהייתי, כשחשבתי שפיבי היא גיבורת הספר האמיתית. אולי לא בכוונה, ואולי לא מתוך מודעות, יוצא שפיבי היא בסופו של דבר התפסנית שתופסת את הולדן רגע לפני הנפילה.
אקדים ואומר: זה עדיין ספר נפלא. כן, הולדן קולפילד הוא עדיין נודניק. כן, כל העיסוק הילדותי הזה בזיוף של המבוגרים מיושן ומעייף ופתטי אפילו. הכול נכון. בסדר, שמענו. ובכל זאת. מדובר בספר נפלא.
זו חוויה משונה לשוב ולקרוא את "התפסן בשדה השיפון" כמעט 20 שנה אחרי שקראתי אותו בפעם הראשונה, בתור תלמיד תיכון. שלא לדבר על לכתוב עליו ביקורת. הסיפור הוא אותו סיפור, הולדן קולפילד הוא אותו הולדן קולפילד, הברווזים עדיין לא החליטו לאן יעופו כשהאגם יקפא. מדי פעם לקראת סצנה זכורה מצאתי את עצמי כבר מטייל עם העיניים קדימה לקראתה, מתכונן בחיוך, כמעט יכול לדקלם את השורות הבאות (ובחלק מהמקרים אף הצלחתי). ובכל זאת משהו השתנה. כאילו מישהו נכנס לבית שאני מכיר היטב, והזיז מעט את המקום של החפצים. הכול נראה אותו דבר, אבל לא ממש. פרויד היה קורא לתחושה הזאת "המאוים" או "אלביתי", Das Unheimliche, וכמובן שבגרמנית זה נשמע טוב יותר. וזה לא רק התרגום החדש של גילי בר-הלל סמו שעוד אתייחס אליו בהמשך. אלה גם הזמנים שהשתנו.
למן הרגע הראשון לא יכולתי לכבות את הקול בראש שלי שאומר: היי, הולדן קולפילד הוא גבר לבן. הוא גבר לבן עשיר. לא גבר, נער בן 17. אבל הוא לבן ועשיר ומפונק ופריבילג. ערפו את ראשו! ופתאום כל אינטראקציה שלו עם כל דמות בספר, עם נותני שירות, עם עניים, ובעיקר עם נשים, נצבעת בעיוורון מסוים, דווקא מצד דמות שעיניה אמורות להיות פקוחות יותר משל כל דמות אחרת. עיוורון שאינני יודע אם הוא של מחבר הספר, או של הדמות שלו בלבד. אני יודע שזו לא נקודת מוצא טובה לקרוא ספרים, הסימון הזהותי הזה. אני יודע שלא נכון לקרוא דמות לפי הסוציולוגיה שלה ובכך להחליט אם הלנו היא או לצרינו. ובכל זאת, מאות או אלפי התלמידים בני הדור הצעיר שייאלצו עכשיו לקרוא את הספר לקראת הבגרות בספרות (בהנחה שעוד ימשיכו ללמד כאן ספרות מתורגמת בבתי הספר. אביו של סלינג'ר היה יהודי, אולי יש לו סיכוי), לא יוכלו שלא להבחין היום בפוזיציה שממנה מדבר ופועל הולדן.
העלילה ידועה. הולדן קולפילד, תלמיד בפנימיית פֶּנסי היוקרתית, מסולק מבית הספר אחרי שנכשל בארבעה מתוך חמישה מקצועות. הספר עוקב אחר שלושה ימים שהוא מעביר בניו יורק, פוגש אנשים, זרים ומכרים, מנסה לקיים איתם אינטראקציות כנות וישירות, כושל בכך בכל פעם, עד שלאט-לאט הוא עובר מה שנדמה כמו התמוטטות עצבים. הוא שואל את עצמו ואחרים שאלות קיומיות ומביע את הסלידה שלו מהזיוף של, ובכן, פחות או יותר כולם, מלבד אחותו הקטנה פיבי. הוא פולט ללא הרף אמירות כמו "אנשים אף פעם לא שמים לב לכלום", או "לרוב האנשים אין כמעט חיוך, או שהחיוך שלהם עלוב", או "אנשים תמיד מוחאים כפיים לדבר הלא-נכון", או "אנשים תמיד הורסים לך דברים". היום אלה נדמות כמו קלישאות של מרד נעורים, אבל מאחורי כל זה מסתתר כאב גדול.
מעניין לבחון את הולדן לא רק כמספר, אלא כעד. מהשורה הראשונה אנחנו מבינים שהוא לא ממש רוצה לספר לנו מה קרה, "אם אתם ממש רוצים לשמוע על זה", הוא אומר, ומשחרר אותנו למרדף אחרי אותו "זה" עלום שהוא לא רוצה לדבר עליו. ה"זה" הזה הוא הוא למעשה הספר. מתחילת דבריו אנחנו מנסים להבין איפה הולדן נמצא, ולמה. "אני רק אספר על הדברים הפסיכיים שקרו לי לקראת חג המולד האחרון לפני שדי התפרקתי ונאלצתי להגיע לכאן להירגע קצת". איפה זה ה"כאן" הזה? לאורך כל הספר הולדן מסמן את הדברים שהוא לא מעוניין לדבר עליהם, שלא מתחשק לו לדבר עליהם, שהוא לא זוכר כל כך טוב. "יש דברים שקשה לזכור", הוא אומר. הוא מטביע בטקסט לא מעט לקונות, שכל אחת מהן חושלה בתהום ייסורים. בפרידה. באובדן. בטראומה אחת מני רבות. כמו למשל כשגבר מבוגר נוגע בו בשנתו. "ואז קרה משהו. אני לא אוהב אפילו לדבר על זה". וכמו על ספת הפסיכולוג, אנחנו מבינים שהדברים שהמטופל לא מעוניין לדבר עליהם, הם הסיפור האמיתי. "כשקורים לי דברים סוטים כאלה, אני מתחיל להזיע כמו בנזונה", אומר הולדן. "דברים מהסוג הזה קרו לי איזה עשרים פעם מאז שהייתי קטן. אנ'לא סובל את זה".
ויש גם את כאב ההתבגרות. הולדן לא מעוניין להתבגר, אבל אין לו ברירה. זה ספר על התבגרות במובן הזה שיש להתבגר ממנו. לבצע רצח אב ספרותי להולדן כדי להבהיר לעצמנו שגם אם אנחנו הפכנו לאותם מבוגרים מזויפים שהוא שונא כל כך, שרודפים אחרי כסף, שצופים בסרטים ובסדרות יותר משאנחנו קוראים ספרים, אנחנו לפחות שורדים את החיים האלה. אנחנו לא דמויות בדיוניות. אנחנו מבינים שאין לנו ברירה אלא לתפקד. אין לנו אמא ואבא שיתמכו בנו. אין איזה מוסד פסיכיאטרי מפונפן שנוכל לנוח בו ואז לחזור לחיים כאילו כלום. אנחנו מבינים שאלה החיים וזה מה יש. ומי שעזר לנו להבין את הדבר הזה, תרצו או לא, הוא הולדן קשישא.
זה ספר על התבגרות במובן הזה שיש להתבגר ממנו. לבצע רצח אב ספרותי להולדן כדי להבהיר לעצמנו שגם אם אנחנו הפכנו לאותם מבוגרים מזויפים שהוא שונא, שרודפים אחרי כסף, שצופים בסרטים יותר משאנחנו קוראים ספרים, אנחנו לפחות שורדים
וכעת לסוגיית התרגום של גילי בר-הלל סמו. התרגום הראשון לספר של דניאל דורון ואברהם יבין הפך במרוצת השנים לשנוי במחלוקת בלשון המעטה. יש בו ניסיון כושל לרוב להעביר את סגנון הדיבור הסלנגי, הגס, של נער ניו-יורקי מהמעמד הגבוה. אני חייב להודות שלמרות טעויות תרגום רבות, וגם בחירות מגוחכות, למדתי לחבב גם את התרגום הישן. לא מדובר רק בנוסטלגיה. נוצרה שם פואטיקה כל כך ספציפית, מופרכת ככל שתהיה, עם ביטויים שהפכו לאיקוניים בשל מידת הגיחוך שהם מעלים. אל תגידו לי שלא השתמשתם בחייכם בביטוי "כאב תחת מלכותי" ("קוץ בתחת" המדויק יותר בתרגום החדש). שלא לדבר על צמד המילים הפשוט Fuck You שהפך ל"— אותך", למען השם, במקום "לכו תזדיינו", כפי שהוא מופיע בתרגום החדש. שמחתי שבר-הלל שמרה על הביטוי הנהדר "זה הרס אותי" (it killed me במקור) ולא החליפה אותו ב"זה הרג אותי" הישיר והענייני. זה הרס אותי.
אבל התרגום החדש גואל במידת מה גם את התרגום הישן, בכך שהוא מסמן את המשימה הבלתי אפשרית שעמדה בפני המתרגמים של הספר, משימה שעמדה שוב בפני בר-הלל, וביתר שאת. אי אפשר ליצור פואטיקה אמינה וקוהרנטית של נער אמריקני בשנות ה-50 בעברית שתהיה קריאה גם לבני נוער בני זמננו, פשוט מפני שאין דבר כזה. אין עברית כזאת. ועל כן יש לקבל החלטות, חלקן לא קלות. וכך את Grand ("כביר" בתרגום הישן) תירגמה בר-הלל ל"אדרבה". "זונה" הפכה ל"יצאנית" בתרגום החדש, הביטוי המיושן "משהו פחד" חוזר על עצמו יותר מפעם אחת, ומנגד הולדן מעיד שהוא "חרמן" (ולא "חשקני", כפי שהיה בתרגום הישן), ושיש לו "אוצר מילים פח" (lousy בשפת המקור - "קלוש" בתרגום הישן). אבל גם אם לא הסכמתי עם חלק מהבחירות של בר-הלל, התרגום החדש עושה חסד עם "התפסן". הקריאה בו סוחפת ובוטחת, ויותר מזה - הוא מושיע את הסיפור ואת דמותו של הולדן מאיזה פילטר אגדתי מעמעם ומטשטש שהיה מונח מעליו בתרגום הישן. ופתאום אנחנו מצליחים להביט בסיפור ובדמותו של הולדן באור אחר, ולראות את היופי ואת הכיעור שבהם, בצלילות מזהרת.
ולסיום, מילה על העטיפה. העיצוב המקורי של העטיפה הפך לקלאסיקה של ממש. בעיניי מדובר באחת העטיפות היפות והחכמות שראו כאן אור אי פעם. היא נוצרה בעקבות אילוץ - דרישה מצד סלינג'ר שלא יופיעו דימויים חזותיים על עטיפות ספריו, מלבד טיפוגרפיה. מה שהוביל את מעצבת הספר לינדה זנדהאוז להשתמש בתבנית הקבועה של סדרת "ספריה לעם", ולמקם מלבן צהוב על רקע כחול, שכמו קורץ לשדה השיפון שחוזר ומופיע בספר. העטיפה הזאת זכתה מאוחר יותר לכמה מחוות בכחול-צהוב בספרים של הבאים של סלינג'ר שתורגמו לעברית - אם בהוצאה המחודשת של "פראני וזואי" (כתר) או בהוצאה המחודשת של "9 סיפורים" (מחברות לספרות). באופן משונה, הוצאת עם עובד (שהוציאה את העטיפה המקורית!) בחרה לבצע מחווה למחוות, ויצרה מה שנראה כמו זיוף לא מוצלח של עטיפת "פראני וזואי". מעניין מה הולדן קולפילד היה אומר על זה.
פורסם לראשונה: 07:10, 17.03.23
