בערב השמונה בדצמבר 1954, סימור לסטר עצר להתרעננות בבר בעיירה פליינפילד שבוויסקונסין. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שלו בבר הזה. הוא חיפש בעיניו את הבעלים, אישה מקומית חביבה בשם מרי הוגאן, אולם לא ראה אותה. למען האמת, הוא לא ראה אף אחד. הדלת הייתה פתוחה והאורות דלקו, אבל הבר היה נטוש לגמרי. לעזאזל, חשב לעצמו, לא התכוונתי להיתקע פה. רק בירה אחת. איפה היא?
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
הוא שוטט בין הכיסאות הריקים, הגיע לרחבה שמאחורי הבר ואז נתקל במחסנית אקדח ריקה על הדלפק. זה לא היה מחזה מאוד יוצא דופן. אחרי הכול, אנחנו באמריקה. מה שכן היה יוצא דופן הוא מה שראה כשהסיט את עיניו לרצפה: שביל דם מיובש שהוביל אל הדלת האחורית. לסטר היסס קמעה, אבל הסקרנות גברה עליו. הוא עקב אחר טיפות הדם ויצא מהדלת היישר למגרש החניה שמאחורי החנות. שם גילה שהמכונית של גברת הוגאן חונה במקומה הרגיל, ושעקבות הדם אבדו סמוך אליה. לסטר סיים לשחק אותה שרלוק הולמס, נכנס בחזרה לבר והתקשר למשטרה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
השוטרים הגיעו, ביצעו סריקות סמוך לאזור, תשאלו עדים וצילמו את הזירה, אבל לשווא. מרי הוגאן בת ה-54 נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה. רגע אחד מזגה בירה לאיכרים בעוד אחת מהעיירות שכוחות האל בארה"ב, ורגע אחר כך היא איננה, ורק טיפות הדם מעידות על גורלה האכזרי.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שאנשים נעלמו באורח פלא באזור העיירה. הוגאן הייתה הקורבן החמישי. הראשונה הייתה ג'ורג'יה ווקלר, ילדה בת שמונה, שנעלמה בראשית מאי 1947 בדרכה הביתה מבית הספר. מאות אנשי משטרה ותושבי המקום ערכו סריקות יסודיות, אך היא מעולם לא נמצאה. בנובמבר 1952 נכנסו ויקטור טרויס וריי בורג'ס לבר בפליינפילד, שתו כמה בירות, יצאו מהבר ומעולם לא נראו שוב. שנה אחר כך נעלמה אוולין הארטלי בת ה-15, שעבדה כבייביסיטר ויום אחד פשוט לא חזרה הביתה. בכל המקרים האלה לא נמצאו גופות ולמשטרה לא היו חשודים.
לחדשות על היעלמותה של מרי הוגאן הייתה השפעה רבה על תושבי פליינפילד והכפרים הסמוכים. במשך חודשים רבים כולם דיברו אך ורק על זה. אחד מתושבי העיירה, אד גיין, גבר תימהוני בשלהי שנות הארבעים לחייו, אף התבדח על העניין וסיפר לכל מי שרק הסכים לשמוע: "מרי? היא לא נעלמה. היא עכשיו בחווה שלי". בפליינפילד היו רגילים לבדיחות המטופשות של אד. כזה הוא היה: הזוי, מתבודד, אקסצנטרי, מגושם חברתית ובעל חוש הומור ביזארי שלא הצחיק איש. אף אחד לא לקח את אד ברצינות, וחבל. כי מרי הוגאן באמת הייתה בחווה שלו. כלומר, הגופה המבותרת שלה הייתה בחווה שלו. ולא רק שלה. יעברו עוד כמה שנים עד שתושבי העיירה יגלו שאחד הרוצחים המזעזעים והמטורללים ביותר שידעה ארצות הברית מאז הקמתה, וזה שהעניק השראה לסרטים רבים, בהם "פסיכו" ו"שתיקת הכבשים", הוא הגבר המוזר עם הבדיחות הלא מצחיקות.
אד (אדוארד תיאודור) גיין נולד ב-27 באוגוסט 1906 בלה קרוס, ויסקונסין, לזוג הורים שיגרמו לכל אדם בר דעת לשקול בחיוב את הרעיון של רישיון להורות. אביו ג'ורג' היה אלכוהוליסט שבזבז את מעט הכסף שהיה לו בבר המקומי. אימו אוגוסטה הייתה קתולית אדוקה שתיעבה את אביו, אולם בשל אמונתה לא העזה לחשוב על גירושין.
אוגוסטה ניהלה חנות מכולת קטנה עד שעלה בידה לרכוש חווה בת 160 דונם בפאתי העיירה פליינפילד, ושם התגוררה כל המשפחה: האם, האב, אד ואחיו הגדול, הנרי. המקום נבחר על ידיה משום שהיה מבודד. אוגוסטה שאפה לצמצם ככל שניתן מגע עם בני אדם, ובכך להרחיק השפעות זרות מבניה. היא האמינה שנשים הן מקור הרוע בעולם ושכולן (חוץ ממנה כמובן) מופקרות, זונות ונציגות של השטן. היא טענה כי העולם נגוע בחוסר מוסריות בבסיסו, ודאגה מדי יום ל"זמן איכות" עם בניה, שכלל בעיקר שטיפת מוח אינטנסיבית כנגד הסביבה החברתית והטפות מתוך הברית הישנה, לרוב הסצנות שמדברות על נקמה אלוהית, מוות, קורבנות וכל מה שטוב. במסגרת הפנאטיות הדתית אוגוסטה העלתה על נס את הפסוק "חוסך שבטו שונא בנו", ונהגה להכות את הילדים בכל פעם שביצעו "חטא" - ובעיני האם כמעט כל דבר היה חטא. אד והנרי נענשו מדי יום, ילדותם נעדרה אהבה וחיבה והמגע היחיד שהכירו השניים היה אלים.
אם זה היה תלוי בה, היא כנראה הייתה כולאת אותם בחווה, אולם דבר אחד מנע ממנה לעשות כן: הם היו זקוקים לבית ספר. מישהו היה צריך ללמד אותם לקרוא ולכתוב בזמן שהיא ניהלה חווה ופרנסה את המשפחה, ובעלה הוריד דרינקים בבר. אז אד והנרי הלכו לבית הספר, אולם נאסר עליהם ליצור חברויות בזמן הלימודים ולהיפגש עם חברים בשעות אחר הצהריים. אד דווקא הצליח בלימודיו ואפילו הצטיין בהם, אולם היה בודד ואומלל. בכל פעם שניסה להתחבר לנערים אחרים, אוגוסטה טרחה לנטרל זאת. אלו שהכירו אותו בבית הספר העידו עליו שהיה נער נמוך, מופנם ונשי, שהפך מהר מאוד למושא ללעג ולקורבן לבריונות.
מחוץ לבית ספר נדרש אד הצעיר לסייע בעבודה בחווה. המפלט היחיד שלו היה קריאת ספרי קומיקס, מגזינים וספרים על רצח ועינויים, שאותם הוא מצא מעניינים במיוחד. אין ספק שהשנים הללו עיצבו את אישיותו והגדירו אותו עד סוף ימיו. הוריו אומנם עמדו באחריות ההורית הראשונה שהיא סיפוק הצרכים הבסיסיים של הילד (אוכל ומחסה), אולם פשעו בכל הנוגע לפונקציה השנייה, שהיא חשובה לא פחות: הליך סוציאליזציה תקין. אד מעולם לא קיבל את המשאבים הדרושים כדי לחיות בחברה ולאפשר לו לתקשר עם אנשים אחרים. בגיל ההתבגרות ההתבודדות שלו כבר לא הייתה תוצר של דרישת האם, אלא הבחירה הטבעית שלו. הוא היה נעול בחדרו במשך חודשים ארוכים ומצא מקלט בפנטזיות על מוות.
ב-1940 ג'ורג' האב הלך לעולמו כתוצאה מנזקי האלכוהול. שני הבנים שהיו בשנות השלושים לחייהם עדיין התגוררו בחווה, והאם דרשה מהם למצוא עבודה ולסייע בפרנסת המשפחה. הנרי התמרד וביקש להיות מעורב בניהול החווה ובכספי המשפחה, ובמקביל גם ירד על אחיו אד על כך שהוא מציית לאימו כבדרך קבע. ארבע שנים אחר כך האח מצא את מותו באורח מסתורי למדי בשריפה גדולה שפרצה בחווה. שני האחים ניסו לכבות את האש, ובמהלך הניסיונות הנרי נעלם לפתע. אד פנה למשטרה, וכשהשוטרים הגיעו הם מצאו את גופת "הנעדר" עם חבלת ראש חמורה וסימני אלימות. הייתם מצפים שהם יפתחו בחקירה, יגלו את מקור החבלה ויביאו את האשם לדין, נכון? ובכן, הם פשוט קבעו שסיבת המוות היא חנק כתוצאה מהמאבק באש וסגרו את התיק. קלאס באפס מאמץ.
אד נותר לפות בציפורני אימו. זמן קצר לאחר מכן היא חטפה התקף לב, ואד סעד אותה במשך שנתיים תמימות ונענה לכל גחמותיה עד מותה בדצמבר 1945 משבץ מוחי. בתום ההלוויה הוא שב לחווה, ואטם את כל החדרים בה מלבד חדרו שלו והמטבח. את החדר של אימו הוא הותיר כפי שהוא בשלמותו, במטרה לשמר את האשליה שהיא עדיין בחיים. הוא לא עבד יותר בחווה, אלא התפרנס מעבודות שיפוץ מקומיות ומתשלום שקיבל מהממשלה כחלק מתוכנית שימור הקרקע. כעת היה לגמרי לבד בעולם, בן 39 ודפוק מכף רגל ועד ראש.
לאחר מות אימו ועד גילוי הממצאים שסימנו אותו כאחד הרוצחים הפסיכיים ביותר בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, עברו על אד 12 שנות התבודדות בחווה שלו. את מרבית זמנו העביר בקריאה אובססיבית של סיפורי הרפתקאות על שבטים קניבליים שעדיין פעילים, מגזיני פורנו, אנציקלופדיות וספרי מדע על אנטומיה גופנית. גם עדויות על הניסויים האנושיים שנערכו במחנות הנאציים הקסימו אותו. כמו כן הקפיד להתעדכן מדי יום במודעות האבל בעיתון המקומי, כדי לדעת מי מאנשי העיירה וסביבתה כבר לא בין החיים. המידע הזה היה קריטי עבורו, שכן מאז מותה של אימו הוא עסק בחיפוש יומיומי אחרי נשים שמתו, שהיו בגילה של האם כשמתה ושדמו לה פיזית. אם מצא אחת כזו, הוא הגיע בשעת לילה לבית הקברות, חפר את הקבר המדובר, שלף את הגופה ולקח אותה לחווה.
איש לא ידע מה מתרחש בחווה של אד. מעט מאוד אנשים ביקרו בחווה הזו, ואלו שכן היו ילדים קטנים. שאלת מיליון הדולר היא זו - איך למען השם הגיעו ילדים חסרי ישע לחווה של הפסיכופת הזה? התשובה היא שלמרות מוזרותו, תושבי העיירה בטחו בו והעסיקו אותו בשלל עבודות מזדמנות, שחלקן, באופן מפתיע, קשורות בטיפול ובהשגחה על ילדים. כן, כן, הגבר שהתעסק בלילות עם חלקי גופות תפקד בימים כהנדימן וכבייביסיטר מוערך. הוא נהג להראות לילדים ראשים כרותים ולספר להם שאלו גביעי ניצחון מאיזה קרב שהשתתף בו איפשהו בעולם. הילדים שבו לבתיהם וסיפרו להוריהם על החוויה המזעזעת, אבל אף אחד לא התייחס לכך בכובד ראש. כולם הניחו שהם פשוט ילדים עם דמיון פורה.
אבל הם לא היו. במשך שנים הם היו היחידים שראו את השריטות העמוקות של אד. ואתם יודעים מהי הבעיה העיקרית עם שריטות? שאם לא מטפלים בהן, הן מחמירות. ובאמת, לאחר זמן מה הגופות מבית הקברות החלו לשעמם את אד, והוא החל לפנטז על גופות טריות יותר. הראשונה שרצח, לטענתו, הייתה מרי הוגאן, בעלת הבר המקומי, אולם חקירת המשטרה לא הובילה אליו אז הוא המשיך בסורו.
אד גיין נתפס רק שלוש שנים אחרי שרצח את הוגאן. מה היה צריך כדי שמישהו בעיירה הזו יתעשת ויבחין מה צומח לו מתחת לאף כבר שנים? התשובה קצת עצובה, אבל גם לא מפתיעה במיוחד. בסך הכול היה צריך קורבן שלמישהו באמת אכפת ממנו, שיש מי שיהפוך כל אבן כדי לדעת מה עלה בגורלו. כזאת בדיוק הייתה ברניס וורדן.
וורדן, אישה בשלהי שנות החמישים שלה, ניהלה את חנות חומרי הבניין המקומית, אבל הפרט החשוב באמת בביוגרפיה שלה הוא היותה אימו של פרנק, סגן השריף. היא נעלמה מהחנות שלה ב-16 בנובמבר 1957. פרנק הגיעה לבקרה בשעות אחר הצהריים, ומצא חנות ריקה ועקבות דם על הרצפה. עדי ראייה טענו כי אד הזקן היה הלקוח האחרון שנכנס למקום, וכי בין השניים התפתח ויכוח סוער. בבדיקה ברשימת החשבונות של העסק נמצא כי אד הוא באמת האחרון שהונפקה לו קבלה, על חצי גלון נוזל לרדיאטור. אף על פי שגיין מעולם לא היה מעורב בפעילות פלילית ידועה כלשהי, זה הספיק כדי שהמשטרה תשלח שני שוטרים לעצור אותו, ובמקביל שבנה של הקורבן, פרנק, והבוס שלו, השריף ארתור סצלייאר, ייסעו לביקור בית בחווה הישנה והמבודדת של גיין. חייהם מעולם לא שבו להיות מה שהיו לפני הביקור הזה.
המחסן היה האזור הראשון שנחקר. מצוידים במנורות שמן נכנסו השריף וסגנו לצריף. הדבר הראשון שבלתי אפשרי היה להתעלם ממנו היה ריח הריקבון. הדבר השני היה הלכלוך והזוהמה. המקום היה מצחין, מטונף ועמוס באשפה ברמה שהקשתה עליהם לדרוך על הרצפה. זו הייתה חוויה מאוד לא נעימה, ובכל זאת, שום דבר לא הכין את פרנק לרגע שבו נתקל בגוש בשר שהשתלשל מהתקרה. תחילה הניח שמדובר בגופת חיה, שכן אנשים הרבו לצוד באזור, אולם כשהאיר עם הפנס כלפי מעלה הוא לא ראה חזיר או כבשה, אלא גופת אישה עירומה, ערופת ראש ותלויה על וו במהופך. הגופה הייתה שסועה לכל אורכה ומרוקנת מאיברים פנימיים. זו הייתה אמא שלו. המעיים שלה נמצאו בסמוך, דחוקים לתוך שקית, ולצידה הונח ראשה הכרות עם ווים באוזניים, מוכן להיתלות מהתקרה כקישוט. זה לא נגמר כאן, ואם אתם בעלי קיבה רגישה, כדאי לדלג על הפסקה הבאה או לפחות להצטייד בשקית הקאה.
החדר כולו היה אוסף מחריד של חפצים עשויים חלקי גוף שונים: קערות מרק עשויות מגולגולות, תכשיטים, מסכות, אהילים וכיסויים לכיסאות מעור אדם, חגורה שעשויה כולה מפטמות, ארגזים שלמים עם עצמות וקופסאות עמוסות באיברים, כל קופסה עם איבר אחר: אפים, ואגינות, מעיים וכבדים. שיא הביזאר היה ז'קט שהיה עשוי כולו מעור אישה. במטבח הסמוך, במחבת על הכיריים, הם מצאו את ליבה של ברניס וורדן. הראש של מרי הוגאן היה ליד. מאוחר יותר נקבע כי חלקי הגוף הגיעו מ-15 נשים שונות לפחות. חלקים מסוימים מעולם לא זוהו.
בזמן שסרקו את החווה, אד נעצר לחקירה. תחילה הכחיש כל קשר למותה של וורדן. בתום יממה הוא החליט לספר את גרסתו לאירועים. הוא שיתף את החוקרים בפרטי-פרטים בטיוליו בבית הקברות, ברציחות ובהתעסקות עם הגופות, ועשה זאת בצורה כל כך קלילה ורגועה שניכר היה שהוא אינו מודע כלל לחומרת מעשיו. לדבריו, הוא ירה בוורדן בראשה ברובה ציד, גרר את הגופה אל ירכתי החנות, העמיס אותה על הטנדר שלו ונסע איתה הביתה. את אותו הריטואל הוא ביצע שלוש שנים קודם לכן עם מרי הוגאן.
לגבי שאר חלקי הגופות שנמצאו בביתו, הוא הודה כי לעיתים קרובות הוא חש צורך לנסוע לבית הקברות ולהוציא את גופותיהן של הנשים המתות שהזכירו לו את אימו, שרבות מהן הוא הכיר כשעדיין חיו. לפעמים הוא לקח את כל הגופות, ובפעמים אחרות רק את החלקים שעניינו אותו. הוא סיפר שאת הז'קט שתפר מעור אנושי הוא נהג ללבוש בזמן אוננות, לדמיין שהוא אמא שלו ולהגיע לפורקן. אף על פי כן, הוא טרח להצהיר בפני חוקרי המשטרה כי מעולם לא קיים יחסי מין עם הגופות בגלל שהן "הריחו רע". תודה באמת.
המשטרה פתחה את הקברים, וגילתה שעשרות ארונות אכן נשדדו מתכולתם. בחלקם נמצאו חלקי גופות, ובאחרים לא היו גופות כלל. מאמצי המשטרה לקשור את אד לילדות ולגברים שנעלמו העלו חרס. אד טען בתוקף שאין לו קשר להיעלמויות. מכיוון שבדיקות DNA טרם הגיעו לעולם ולא נמצאו ראיות, לא נותר למשטרה אלא להגיש כתב אישום בגין שני מקרי רצח בלבד. האם אד רצח אנשים נוספים? הוא היחיד בעולם שיודע.
לאחר שהמשטרה פרסמה את הפרשה הגיעו קרימינולוגים, פסיכיאטרים ופסיכולוגים מכל העולם כדי לנסות לצלול לצדדים הכי אפלים של נפש האדם באמצעות שיחות עם גיין. בן-לילה הוא הפך לסלב בינלאומי. אחרי הכול, העולם טרם נתקל באישיות אחת שהצליחה לכלול בתוכה פטישיזם, טרנסקסואליות, שנאת נשים ונקרופיליה. העיירה השקטה הוצפה בעיתונאים ובאנשי תקשורת שראיינו את כל מי שהכיר מקרוב את הטיפוס. באופן פרדוקסלי, לכולם היו רק מילים טובות לומר עליו: "איש צנוע עם חוש הומור מאוד ייחודי...", כך הם טענו.
אז מה היה בפי אנשי המקצוע לומר על האיש שהביא את הטרלול אל הקצה? ובכן, האינטליגנציה של אד גיין נמצאה תקינה ואף מעבר לכך. כמו רוצחים סדרתיים אחרים, האיי.קיו שלו היה גבוה מהממוצע. יחד עם זאת, התגלו אצלו קשיי תקשורת גדולים והפרעת אישיות סכיזואידית. הוא סיפר כי במשך לילות רבים שמע את קולה של אימו בטרם נרדם, והקול הזה דחק בו לרצוח. הפסיכיאטרים הגיעו למסקנה כי לאם הייתה השפעה עצומה שלא קהתה למרות מותה. לדברי השריף, מרי הוגאן וברניס וורדן היו מסוג הנשים שגילמו את כל מה שאימו תיעבה. ככל הנראה, היא ביקשה לרצוח אותן (באמצעות בנה) כדי לנסות למנוע מהן להמשיך בחיי חטא. מה שבטוח, ההטפות המעוותות של האם כנגד המין הנשי יחד עם סגידת הבן אליה הובילו לרגשות סותרים ביחס לנשים: מצד אחד תיעוב עז, שנאה וסלידה; מצד שני, רצון עז להיות הן או להידמות להן. מטרתו של גיין ברצח הנשים ובחטיפת הגופות הייתה לא רק להחיות את אימו, אלא להפוך להיות היא. הוא שיתף כי היו לא מעט לילות בחווה שבהם הסתובב בבית לבוש בבגדיה, מחקה את קולה ואת מחוות הגוף שלה. הבגדים שתפר מעור הקרבנות סייעו לו להיכנס לדמות שעליה חלם.
בתום 30 ימי אשפוז לצורך הסתכלות ולמרות התנגדות התביעה, משפחות הקורבנות וחלק מחוות הדעת המקצועיות, אד הוכר כלא שפוי והוכרז כלא אחראי למעשיו. במקום לשבת בכלא על שני מקרי רצח מדרגה ראשונה והשחתת גופות, הוא נכנס לבית החולים הפסיכיאטרי מנדוטה במדיסון, ויסקונסין ללא הגבלת זמן. במוסד בלטה מאוד התנהגותו הטובה והחיובית, הן עם יתר האסירים-חולים והן עם השומרים. הוא ביצע משימות על הצד הטוב ביותר והיה לו מוניטין של אסיר למופת. בשנת 1974, 16 שנה אחרי שנכנס לבית החולים, הוא הגיש בקשה לשחרור. ארבעה פסיכולוגים כתבו את דוח התשובה, שקבע פה אחד כי גיין יישאר סגור במוסד עד יומו האחרון. היום הזה הגיע ב-26 ביולי 1984. אד גיין מת מכשל נשימתי לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. שרידיו נקברו בחלקה המשפחתית שלו בפליינפילד.
החווה והרכוש שבה הוצאו למכירה במכרז בלחץ תושבי העיירה הזועמים. הרכב של אד נמכר בסכום ענק אז, 700 דולר, לבעל קרקס אשר נהג לגבות 25 סנט כדי להראות אותו למבקרים סקרנים. לאחר מכן פרצה שריפה בחווה, ולמרות חשדות המשטרה כי מדובר בהצתה מכוונת לא נמצאו אשמים.
אד גיין מת כבר כמעט 40 שנה, אבל בתרבות האמריקנית הוא חי ובועט. דמותו הבלתי נתפסת שימשה השראה לסרטים רבים. הראשון שתרגם חלקים מחייו השבורים של גיין ליצירת אמנות הוא הסופר רוברט בלוך, שהתגורר כמה קילומטרים מחוות המוות המפורסמת. הוא כתב את הרומן "פסיכו", שהפך ב-1960 לסרט המדובר ביותר של היצ'קוק ונחשב עד היום לאחד הסרטים הגדולים של כל הזמנים. הגיבור, מנהל מוטל בשם נורמן בייטס, סובל מפיצול אישיות ו"הופך" לאימו בזמן הרצח. מזכיר מישהו?
אחרי פסיכו הגיע "המנסרים מטקסס", סרט אימה מ-1974 שהוליד שלושה סרטי המשך וזכה לשני חידושים. כל הסרטים עוסקים במשפחת קניבלים שניזונה מבשר הקורבנות שלה. הדמות הראשית מכונה פני עור (Leatherface), ולובשת מסכה עשויית עור אדם. הסרט אומנם משווק כ"מבוסס על סיפור אמיתי", אולם מעולם לא היה טבח אמיתי של מנסרים בטקסס. "הסיפור האמיתי" הוא האירועים בחווה של אד גיין, רק שהוא פעל לבדו ולא השתמש במסור.
הבא בתור הוא "שתיקת הכבשים", מותחן פסיכולוגי אמריקני שיצא ב-1991 ומבוסס על ספר של תומאס האריס. מדובר באחד הסרטים הבודדים בהיסטוריה של הקולנוע שזכה בטקס פרסי האוסקר בכל חמשת הפרסים הגדולים (הסרט הטוב ביותר, התסריט, הבמאי, השחקן והשחקנית). באפלו ביל, דמות הרוצח הסדרתי שכולם מחפשים אחריו במטרה למנוע את הרצח הבא, נראה כמיקס בין שלושה רוצחים סדרתיים: טד בנדי, אדמונד קמפר ואד גיין. יש הרבה סיבות לרעוד מהדמות הזו, אבל זו שהכי נחרתה בזיכרון היא חליפת האישה שנתפרה מעור אנושי.
והיו גם סרטים שלא הסתפקו בדמויות בהשראתו אלא הציגו את דמותו האמיתית. רשימה חלקית: הסרט Deranged מ-1974; הסרט "באור הירח" משנת 2000, שיצא שוב שנה אחר כך תחת כותרת קצרה וברורה יותר, "אד גיין"; הסרט "אד גיין: הקצב מפליינפילד" מ-2007, ואפילו הסרט-מחזמר "אד גיין, המיוזיקל" מ-2010. זה ככל הנראה לא מספיק, כי יש עוד אחד בדרך. ערוץ MGM יעלה החודש דוקו חדש: The Lost Tapes of Ed Gein. נראה שיש דמויות שפשוט אי אפשר לפספס.
