בינואר 1995, ג'ואנה ראקוף, משוררת אמריקנית יהודייה בת 23, סיימה תואר שני בספרות והתקבלה לעבודה ב-Harold Ober Associates, סוכנות ספרותית ותיקה ויוקרתית הממוקמת בניו יורק, שייצגה פיגורות בסדר גודל של אגתה כריסטי, ג'ק לונדון, ויליאם פוקנר ודילן תומאס. ראקוף מונתה להיות העוזרת האישית של הסוכנת שטיפלה בענייניו של הסופר החידתי והמסתורי, ג'יי. די סלינג'ר, החתום על יצירת המופת "התפסן בשדה השיפון".
ראקוף השאפתנית התבקשה להיות ממונה על מכתבי המעריצים והמעריצות של סלינג'ר ובמסגרת עבודתה היא הייתה אמורה לשלוח להם מכתב רשמי אחיד וקבוע, שמסביר שסלינג'ר לא נוהג לקרוא מכתבי מעריצים. "כשלקחתי על עצמי את התפקיד בסוכנות לא קראתי את הספרים של סלינג'ר וגם לא היה לי עניין מיוחד בו. חשבתי שהוא עממי מדי", התוודתה ראקוף (49), כשנפגשנו לריאיון. "בזמנו התעניינתי יותר בספרות אינטלקטואלית, אז לא היה לי אכפת אם סלינג'ר היה מתקשר או אם היינו אמורים להיפגש, בעוד שלכל מי שסביבי דווקא היה מאוד אכפת".
קיבלת הנחיות מיוחדות לאיך להתמודד עם האיש והאניגמה?
"הדבר הראשון שהבוסית שלי אמרה ביום הראשון שלי בעבודה היה: 'יש אנשים שלוקחים על עצמם את התפקיד הזה וחושבים שהם הולכים להסתובב עכשיו עם סלינג'ר, שהוא יהפוך לחבר הכי טוב שלהם. אבל זה לא יקרה - את אף פעם לא תשמעי ממנו, הוא אף פעם לא יתקשר אלייך, הוא לא יגיע למשרד כי הוא שונא את ניו יורק ואת אף פעם לא תהיי בשום מגע אתו".
אולם במקרה הזה, הבוסית טעתה בגדול. מיד אחרי נאום האזהרה, ראקוף התיישבה והחלה לעבוד ולדבריה, "שעה אחר כך סלינג'ר כבר התקשר".
מתברר שראקוף הגיעה לסוכנות בעיתוי טוב. "באותה שנה סלינג'ר החליט להוציא ספר חדש. פתאום יצא שהוא התקשר אלינו כל הזמן והיה מאוד מעורב בסוכנות ובקשר איתי".
זכית לפגוש אותו?
"כן. עבדתי בסוכנות מינואר, ועד שנפגשנו כבר היה נובמבר. הביקור שלו בסוכנות היה אפוף במסתורין - הבוסית שלי לא סיפרה לאף אחד שהוא מגיע כי היא ידעה מניסיון שאם היא תגיד סוכנים אחרים היו מספרים לאנשים אחרים, ואלה היו צצים במשרד כדי לנסות לראות אותו. אני לא מגזימה, אף אחד באמת לא ידע שהוא מגיע למשרד".
ואיך היה המפגש?
"ישבתי לי בשולחן שלי, מקלידה לתומי, ופתאום ראיתי גבר גבוה, צנום ומבוגר נכנס לסוכנות ונראה מאוד מבולבל. הוא הסתובב בחדר ולא היה בטוח לאן ללכת. אמרתי לעצמי שאין מצב שזה סלינג'ר. למרות שיצא שדיברנו לפחות פעם בשבוע, וכך נחשפתי לכל מיני מחשבות וחרדות שהיו לו - בכל זאת הנחתי שזה לא הוא. ידעתי שהוא שונא את ניו יורק, מה יש לו לעשות פה?
"ככל שהוא התקרב ראיתי שיש לגבר הזה אוזניים גדולות. חשבתי לעצמי: 'אלה האוזניים של סלינג׳ר! כבר ראיתי אותן!'. בדיוק שיפצנו את המשרד והמבנה השתנה ולפתע הבנתי שסלינג'ר בטח לא יודע איפה המשרד של הבוסית שלי. קמתי כדי לנסות לעזור לו, בגלל שהוא נראה שברירי ומאוד מבוגר באותו רגע. ממש ריחמתי עליו, לא הבנתי למה אף אחד לא עוזר לו. וכשקמתי לעזור לו הבוסית שלי בדיוק יצאה בריצה מהמשרד, בגלל הפחד שהעובדים יתנפלו עליו. היא צעקה לו: 'ג'רי, אני פה מאחורה!'. בדרך לחדר שלה הוא ראה אותי וראיתי שהוא יודע מי אני ושהוא רצה שנעשה היכרות. אני לא יודעת אם הבוסית שלי הייתה מכירה לי אותו בסיטואציה אחרת, אבל היא ראתה שהוא הסתכל עליי, אז היא אמרה: 'ג'רי, זו ג'ואנה, העוזרת שלי'. והוא אמר: 'כן, דיברנו בטלפון מספר לא מבוטל של פעמים - כמה נעים לפגוש אותך!'. סלינג'ר לחץ לי את היד והיה ממש מקסים. כמה רגעים אחר כך הוא והבוסית יצאו יחד לאכול יחד ארוחת צהריים והנחתי שהוא יחזור ואז ייצא לי לדבר אתו ואולי גם להגניב לו מכתב מרגש שילד שהעריץ אותו שלח. אבל סלינג'ר לא חזר. הוא הלך ישירות הביתה, או אולי למלון. לא נפגשנו יותר".
הבנתי שבמהלך עבודתך הפרת פקודה וענית אישית למעריצים של סלינג'ר.
"זה נכון. ואם הבוסית שלי הייתה מגלה שעשיתי זאת היא הייתה מפטרת אותי. באותה תקופה לא היה לי היה לי כסף ובקושי אכלתי, אז ההחלטה לענות למעריצים ולא להסתפק במכתב הרשמי האחיד סיכנה את הפרנסה שלי. הסתכנתי כי למעריצים הייתה כל כך הרבה תשוקה והיה נראה שמאוד חשוב להם להצליח ליצור קשר עם סלינג'ר. מהמכתבים שהם שלחו הבנתי שהוא שינה את החיים שלהם, שהפרוזה שלו התגלתה להם בנקודה מאוד חשובה בחיים ושהיא עזרה להם להתגבר על אובדן ועל אבל - והרגשתי שאי אפשר להתעלם מהם".
ראקוף מגלה שסלינג'ר קיבל שקים עצומים של מכתבים. "הוא היה סלב אמיתי. הוא קיבל גם מכתבים ממש מטרידים ומטורפים, מאנשים שמאוד הזדהו עם הולדן ולקחו דברים מהספרים בצורה מאוד ליטרלית. הוא היה מקבל גם איומים, וחלקם הופנו גם לילדים שלו".
הקריירה של ראקוף בסוכנות הייתה קצרה. היא הפכה לעיתונאית ומבקרת וכתבה במגזינים נחשבים. היא גם נטשה את עולם השירה והחלה לכתוב ספרים וגם כתבה מאמרים על סלינג'ר.
לקח לה 20 שנה עד שהעזה לגעת בזיכרונותיה מאותה שנה מכוננת בסוכנות, וב-2014 היא שיגרה את הספר "השנה שלי עם סלינג'ר". "אחת הסיבות שדחיתי את הכתיבה כל כך הרבה זמן היא שלא רציתי שיראו בי עוד בן אדם שמנסה לעשות כסף מהחיים של סלינג'ר. לדעתי זה בכלל לא סיפור על סלינג'ר. אנשים אוהבים אותו, הם נאמנים לו באש ובמים. לכן היה לי חשוב שיבינו שאני לא מאלה שמנסים לפתוח עליו. הוא לא היה פסיכופת מוזר ולא השמוק שצורח על אנשים בהתקף עצבים. הוא היה נעים, עדין, סובלני ומכבד, וזה מה שרציתי להביע בספר שלי".
למה לדעתך הוא התבודד?
"אני חושבת שמה שדחף אותו להתבודד היה הרצון לשמור על החלק היצירתי שבו בחיים. סלינג'ר אמנם נורא רצה בהתחלה את הפרסום וזה מעניין ואירוני שהפרסום הזה כל כך לא התאים לו. קצת כמו הולדן קולפילד, גם הוא היה רגיש וכל מכתב ואדם שהתנפל עליו ברחוב חדר את המגננות שלו ונכנס לו לראש. אני חושבת שהוא ידע שאם הוא רוצה להמשיך לכתוב הוא היה חייב להתבודד".
אני מניח שכיום את כבר מעריכה את יצירתו.
"כן. אני אוהבת את כל הספרים שלו, אבל מבין הדמויות שלו אני עדיין הכי מזדהה עם פראני מ'פראני וזואי'. 'התפסן בשדה השיפון' היה קו פרשת מים בתרבות שלנו. אין שום דבר שמשתווה לו".
"השנה שלי עם סלינג'ר" זכה להצלחה והוליווד רצתה להפוך את רב המכר של ראקוף לסרט. "מספר מפיקים ובמאים פנו אלי, אבל הבמאי פיליפ פלארדו היה היחיד שטרח לטוס לפגוש אותו בקיימברידג', מסצ׳וסטס, שם אני מתגוררת. הוא בילה איתי יום שלם, כדי להסביר לי בפירוט מה הוא רצה לעשות עם הספר. פיליפ הבין בצורה עמוקה את הסיפור, את העולם ואת הדמויות".
ראקוף הבינה מייד שהוא האיש הנכון לתפקיד הבמאי – והיא השתכנעה מהסבריו של פלארדו הקוויבקי ("מסייה לזאר" שהיה מועמד לאוסקר, "השקר הטוב") ואפשרה לו לעבד את הספר שלה. הוא מצדו אפשר לה להיות מעורבת בתהליך העשייה. "פיליפ היה לגמרי פתוח וקשוב לכל מה שהיה לי לומר - והוא רצה שהכול יהיה נכון, גם מבחינה רגשית וגם מבחינת העובדות היבשות. הוא התייעץ איתי לגבי המון טיוטות, והיה לנו כיף מאוד לעבוד יחד".
הסרט "השנה שלי עם סלינג'ר" חנך את פסטיבל ברלין 2020 ("האמת שבכיתי לאורך כל הסרט. זו הייתה חוויה מרגשת") ובגלל הקורונה הוא מגיע אלינו רק עכשיו: החל מחמישי הקרוב אפשר יהיה לזמן אותו בתשלום באמצעות ה-VOD של HOT, yes וסלקום tv. מרגרט קוואלי ("היו זמנים בהוליווד, "עוזרת בית") מגלמת את ראקוף הצעירה וסיגורני וויבר את מרגרט, הבוסית הקשוחה שלה.
בגלל אופייה של הבוסית היו שכינו את "השנה שלי עם סלינג'ר" "השטן לובשת פראדה" של עולם הספרות. "עבורי זה לא היה ככה, אין לי תחושות שליליות כלפי הבוסית שלי - רק סימפתיה, למרות שבשעתו מאוד פחדתי ממנה. היא באמת הייתה מאוד מפחידה. כולם פחדו ממנה".
מה היה מפחיד בה?
"היא הייתה מאוד ממוקדת בפרטים - כל שטות קטנה שטעיתי הפכה לעניין גדול. הייתי צריכה לעשות כל דבר בדיוק כפי שהיא רצתה. עם הזמן הבנתי שהחומרה הזו שלה היא מין הבעת חיבה. היא לא הייתה אדם חם, וזה היה שיעור משמעותי לחיים מבחינתי: היא לא אדם חם, אז היא לא תחבק אותי. אבל יש דרכים שונות להתייחס טוב למי שסביבך, ואחת הדרכים היא לקחת אותם ברצינות בזכות האינטליגנציה שלהם - וזה מה שהיא עשתה איתי".
מה הופך את הסיפור שלך עם סלינג'ר לרלוונטיים לימינו ולדור האינסטגרם והטיק טוק?
"אני חושבת שהוא רלוונטי מהרבה בחינות. מדובר בסיפור התבגרות אוניברסלי, כך שגם אם אתה שקוע באינסטגרם או בטיק טוק אתה עדיין מנסה למצוא את המקום שלך בעולם".
ראקוף חשה זיקה לשורשים היהודים שלה. "אני מאוד יהודייה. סבתא מהצד של אבא היגרה לארה"ב מרוסיה כשהייתה ילדה, נדמה לי שב-1906, והתיישבה בלוואר איסט סייד בניו יורק. היא הייתה חלק מהתנועה הציונית הסוציאליסטית. לגבי סבא שלי, מוריס ראקוף, שהיה מבקר תאטרון בעיתון יהודי, אף אחד לא יודע להגיד בוודאות מה המוצא שלו. יש שאומרים שהוא נולד בארה"ב, ויש כאלה שאומרים שגם הוא היגר כילד מרוסיה".
ראקוף מעידה שבני המשפחה מצד אביה היו ציונים והיו מעורבים פוליטית חברתית. "באחד הדודים שלי ירו בהפגנה. סבתא מצד אבא ניהלה את אחד המרכזים היהודיים הגדולים וגם הייתה מורה לעברית. הסבים שלי עבדו גם עם אגודת התופרות העירוניות, ובנו מתחם של בניינים קואופרטיביים בלוואר איסט סייד".
ראקוף נולדה בעיר קטנה מחוץ לניו יורק בשם ניאק. "מקום די ידוע ובוהמייני – משכנם של שחקנים, סופרים ואמנים רבים. המשפחה שלי הייתה מאוד מעורבת בחיי העיר אבל כשהייתי בת שלוש עזבנו ולא חזרנו מעולם. להורים שלי הייתה מערכת יחסים מאוד מוזרה עם המקום הזה, וחשדתי שיש שם משהו שכדאי לחקור ולחשוף. לכן בספרי החדש The Fifth Passenger אני חוזרת לילדות וחוקרת מה קרה שם בדיוק".
ומה גילית בתחקיר שלך?
"הנסיבות שהובילו ללידה שלי תמיד היו קצת מסתוריות. יש לי אחות אחת, והיא גדולה ממני ב-18 שנה. תמיד אמרו לי כשהייתי קטנה: 'בטח היית טעות!', או שהיו אומרים לאמא שהייתי 'הפתעה נעימה' ואמא תמיד ענתה: 'ג׳ואנה לא הייתה טעות'. תמיד הנחתי שהיא אמרה את זה בגלל שאנשים העירו ככה על בעיות הפריון או על חיי המין שלה.
"אבל האמת היא שהיו שני ילדים נוספים ביני לבין אחותי. וכשגיליתי על כך לראשונה כשהייתי בת עשר לא ידעתי מה קרה להם - ומסתבר שהם נהרגו כשנה לפני שאני נולדתי. לאורך השנים, ממש עד היום, אני מגלה פרט פה ופרט שם. בספר הזה עליו אני שוקדת בשנים האחרונות אני בעצם חוזרת אחורה ומנסה להבין מה קרה, איך זה השפיע על המשפחה שלי ועל אחותי. האם אחותי הייתה מעורבת במוות הזה?".
מאחר וראקוף גדלה במשפחה ציונית, היא הלכה בילדותה לקייטנה ציונית סוציאליסטית, ו"כעת גם הילדים שלי הולכים לאותה קייטנה. כשהייתי בת 16 ביליתי את הקיץ בישראל ומאוד אשמח לבוא שוב. מה גם שהבן הגדול שלי ציוני מאוד. אני גרה בקיימברידג', שם יש את אוכלוסיית המהגרים הישראלית הכי גדולה בעולם ולכן יש לי מיליון חברים ישראלים".
