רק סרטים מועטים השתמשו באסטרטגיה נרטיבית של קווים עלילתיים שאינם נפגשים, אך הדוגמה הראשונה והחשובה לכך נעשתה כבר בראשית הקולנוע. בשנת 1916 יצר "אבי הקולנוע" ד.וו גריפית את "אי-סובלנות" - אחד הסרטים השאפתניים בתולדות המדיום. הוא ניסה לעצב מבט-על על נוכחותה המתמדת של אי-סובלנות לאורך ההיסטוריה באמצעות ארבעה סיפורים נפרדים שנשזרו זה בזה. כל אחד מהם התרחש באזור ובזמן שונים - מבבל הקדומה ועד ארצות הברית של תחילת המאה. הייתה זו הפקת ענק שגימדה כל סרט שקדם לה ופרצה דרכים סגנוניות חדשות במסגרת הניסיון לנסח הרהור פילוסופי-דתי על טבע האדם ואפשרות הגאולה.
"הצמה" – טריילר
(צילום: באדיבות סרטי נחשון)
ב-108 השנים שחלפו מאז רק סרטים ספורים השתמשו במבנה דומה, אך בכל המקרים הוא היה קריטי לניסיון לנסח רעיונות שאפתניים. אחד מהם היה "בבל" (2006) של אלחנדרו גונסלס איניאריטו שבאמצעות לא מעט פתוס וחשיבות עצמית ניסה לבחון את הקשרים הישירים והעקיפים בין בני האדם בעידן הגלובליזציה. "בבל" היווה את מקור ההשראה לספר הצרפתי "הצמה" (2017) שכתבה לטישיה קולומבני ולסרט הנושא שם זה (La Tresse) שאותו היא ביימה בשנה שעברה.
קולומבני בוחנת את מצבן של נשים בעידן הגלובליזציה באמצעות שלוש גיבורות שכל אחת מהן חיה בארץ וביבשת אחרת. הסרט מציע, בדרך שאינה נטולת בעייתיות גיאוגרפיות, השוואה של חיי הנשים על בסיס האלמנט הסמלי והפיזי של צמה נשית שמחברת ביניהן ללא ידיעתן. באמצעות השוואה והחיבור בין הדמויות, נרקם ניסיון שמבסס מסר של התגברות, העצמה ואחווה נשית.
לאחר קריירה במשחק בסרטים ובסדרות, ובימוי של הסרטים "אוהב אותי...לא אוהב אותי" (2002), ו"הכוכבות שלי ואני" (2008), קולומבני מצאה עצמה עם קריירה מדשדשת בשתי חזיתות. כתיבת "הצמה" הייתה פניה לכיוון יצירתי חדש שהביאה לה הצלחה משמעותית. מעל שני מיליון עותקים מהספר נמכרו בצרפת והוא תורגם והופץ במדינות רבות בכללן ישראל. "הצמה" נכתב בהשראת התמודדותה של חברתה קרובה של קולומבני עם מחלת הסרטן, וההיכרות שהייתה ליוצרת עם אקטים פולחניים בתרבות ההודית. כתיבת הספר העניקה לה חופש לתאר אירועים באופן שפטור מהמגבלות התקציביות של הפקה קולנועית חובקת עולם. באירוניה מבורכת דווקא ההתרחקות מהקולנוע לשם כתיבת ספר מצליח אפשרה לה לחזור לקולנוע.
גיבורת הסיפור הראשון ב"הצמה" היא סמיטה (מיה מאלצר) שחיה בכפר הודי נידח עם בתה הקטנה לליטה (סג'דה פאת'ן). סמיטה שייכת למעמד הדלית "הטמאים" – אותו רבע מאוכלוסיית הודו הנמצא מחוץ למערכת המעמדות (קאסטות). המוביליות החברתית של בני הדלית מוגבלת, הם מורשים לעבוד רק בעבודות בזויות והם חשופים לנידוי ואלימות. סמיטה מתעקשת שלליטה תלך לבית הספר, כי רק בכך טמון הסיכוי שיהיו לה חיים טובים יותר. מהר מאוד היא תגלה שלא מספיקה הנכונות להשקיע את חסכונותיה הדלים בעתידה של הבת. נדרש שינוי עמוק, מאתגר ומסוכן יותר.
גיבורת הסיפור השני היא הנערה ג'וליה (פוטיני פלוסו) מסיציליה. לאביה יש עסק משפחתי רב שנים של שזירת פאות משיער אדם. לכאורה ג'וליה היא אדם חופשי, אך שינוי במצבו הבריאותי של אביה מסכן את העסק המשפחתי, מחייב אותה לתפוס עמדה אקטיבית יותר בעסק, וחושף אותה ללחצים מטעם המשפחה. שאלת היכולת שלה לגלות עצמאות ויוזמה, והיכולת שלה ללכת אחר הלב שלה – נקשרות זו לזו.
אחרונה - שרה (קים רבר) ממונטריאול היא עורכת דין ושותפה במשרד עורכי הדין שעומדת לקבל קידום למעמד של שותפה מנהלת. במקביל לקריירה המשגשגת, שרה היא גם אם חד הורית לשלושה ילדים – שני בנים קטנים ובת מתבגרת - לאחר שנפרדה מאבי ילדיה שהתחתן בשנית. חייה מטלטלים כששינוי במצבה הבריאותי משנה את מסלולם, ושרה תצטרך ללמוד לוותר על מה שחשבה שיקרה - ולצאת לדרך חדשה.
לשלושת הסיפורים מבנה קלאסי. המשבר המחייב שינוי בחיים מופיע בשלב מאוד מוקדם של העלילה, וההמשך הוא אופן ההתמודדות הכרוך בנכונות להעז, ובאתגרים שעשויים להוביל אף לסיכון פיזי. לא במקרה הבת המתבגרת של עורכת הדין הקנדית צריכה לעשות פרזנטציה בכיתה בנושא האמזונות – הלוחמות מהמיתולוגיה היוונית. העמדה של קולומבני לגבי עוז רוחן של הגיבורות היא חד-משמעית. זה עשוי לעורר רגש הזדהות חזק איתן, אבל גם דן את הסרט למידה של פלקטיות.
במשך רוב משכה העלילה נעה בסדר קבוע בין הסיפורים, ולמרות שהם שונים, המבנה שלהם דומה. כך, למשל, הפעם הראשונה שבה נפגוש כל דמות תהיה בקטע ארוך יחסית, המוביל את הדמות למצב המשבר. ככל שהעלילה מתקדמת המעברים בין הסיפורים יהיו תכופים יותר. בקשיים שבהמשך הדרך, כמו גם ברגעים של שינוי חיובי, העלילה עוברת בין הסיפורים כשהם במצב דומה – הקבלה מבנית שמדגישה ואפילו כופה השוואה קצת מכנית בין הסיפורים. מבנה זה מחדד שאלות לגבי היכולת לבצע השוואות בין אישה מ"הטמאים" לעורכת דין מצליחה בקנדה.
4 צפייה בגלריה
תצטרך ללמוד לוותר על מה שחשבה שיקרה - ולצאת לדרך חדשה. מתוך "הצמה"
(צילום: באדיבות סרטי נחשון)
עמדה ביקורתית מרקסיסטית תתייחס לכלכלה גלובלית כמבססת את שליטת הפריווילגים המערביים, אך "הצמה" מציג עמדה שונה. עבור קולומבני הכלכלה הגלובלית יכולה להיות גם מערכת מתקנת ומשחררת: אמצעי שקושר ומסייע לנשים בדרכים שונות, גם כאשר הן לא מודעות לכך, וגם אם החיים והאתגרים שבפניהם הן עומדות מאוד שונים. עמדה זו נבדלת גם מזו שהופגנה ב"בבל" של איניאריטו, שבו הקשרים הגלובליים, הגלויים והסמויים, הובילו לשרשרת של מצוקות וטרגדיות.
מאז יציאת הספר "הצמה" קולומבני פרסמה עוד שני ספרים. ב-2019 יצא Les Victorieuses – רב-מכר נוסף שגיבורתו היא עורכת דין פריזאית בגיל העמידה, שמוצאת מחדש את יעודה לאחר משבר נפשי ומקצועי ומתחילה להתנדב במקלט שמסייע לנשים שהיגרו לצרפת מרחבי העולם. ב-2021 היא פרסמה את ספרה השלישי "העפיפון" (שיצא בתרגום לעברית לפני שלושה חודשים). גיבורתו היא מורה שעברה טרגדיה ומחליטה לעזוב להודו, מקום שבו היא הייתה מתה אלמלא חיי ניצלו הודות לחבורת מקומיות שהקימו מועדון אימוני הגנה עצמית לנשים. אין ספק שקולמבני עלתה על נישה של העצמה נשית ואחווה המתקיימת בחיבור בין אשת העולם המערבי ונשות הארצות הפחות מפותחות. לא אתפלא אם בקרוב תתחיל העבודה על העיבוד הקולנועי של אחד משני הספרים שהמשיכו לעסוק בתמות של "הצמה".
