עברו שנים רבות מאז שניקולס קייג' שיחק בתפקיד ראשי בהפקה הוליוודית בקנה מידה משמעותי. הסרט הגדול האחרון שהוא השתתף בו היה "שוליית הקוסם" (2010), סרט פנטזיה בתקציב של 150 מיליון שכשל ביקורתית ובקופות. לאחרונה העריכו במגזין הכלכלי פורבס שקייג' אומנם הרוויח בשנות השיא שלו (1996-2011) כ-150 מיליון דולר, אבל הוא גם הפגין יצירתיות עילאית בבזבוז רווחיו (דוגמאות בולטות: 50 מכוניות ו-30 אופנועים, ארבע יאכטות, גולגולת דינוזאור, בית רדוף רוחות, אוסף ראשים מצומקים וחוברת הקומיקס הראשונה של סופרמן).
פיג – טריילר
אז מה קורה כשכוכב מרושש כבר לא מרוויח 20 מיליון דולר לסרט בודד? במצבו הפיננסי קייג' אנוס לקחת כמעט כל תפקיד. בעשור האחרון קצב העבודה הרצחני שלו הוא בסביבות ארבעה פיצ'רים בשנה. קייג' הוא גם טיפוס מקורי בעל נכונות להמר ולהעז. לסגנון המשחק ההולך ומקצין שלו יש ביקוש בסרטים שנזקקים נואשות לשחקן בעל שם, או בסרטים המעטים שבהם במאים אכן יודעים מה לעשות עם סגנון המשחק שלו.
הפילמוגרפיה של קייג' בעשור האחרון יוצאת דופן. שני שליש ממנה הם סרטים שזכו (בצדק) לביקורות איומות ולהכנסות עלובות – סרטי פסולת שמדללים את ההערכה לכישרונו. בשליש הנותר יש סרטים של יוצרי אינדי כמו פול שרדר ודיוויד גורדון וסרטים של במאים מבטיחים שעושים קולנוע ז'אנרי קיצוני כמו סרט האימה-נקמה הפסיכדלי "מנדי" (פאנוס קוסמאטוס, 2018), וסרט האימה-מד"ב הלאבקראפטיאני "צבע מהחלל" (ריצ'ארד סטנלי, 2019).
בשנה האחרונה קייג' שיחק בשלושה סרטים, כל אחד מהם מקורי מאוד בדרכו. ב-Prisoners of the Ghostland הוא גילם שודד בנק רצחני בסרט המערבב מערבון וסרטי סמוראים, פרי מוחו הקודח של הבמאי היפני המטורלל סיון סונו. בקומדיית האימה Willy's Wonderland הוא היה שרת בגן שעשועים שנלחם בבובות ענקיות הנשלטות על ידי כוחות שטניים. הסרט השלישי הוא הדרמה "פיג" (Pig), שחרף סגנונו המאופק הוא עבודה קולנועית מקורית ומעניינת הרבה יותר, וכזו המעניקה לקייג' את אחד התפקידים טובים בקריירה הארוכה שלו.
הניסיון לתאר את עלילת "פיג" מציב אתגר מיוחד. כשהתחלתי לצפות בו לא ידעתי על עלילתו כמעט דבר מלבד נקודת המוצא. ההנאה הרבה שחוויתי בזמן הצפייה בסרט הקומפקטי (92 דק') נבעה מהאופי המקורי והלא צפוי שלו – מבחינה עלילתית ומבחינת הטון הרגשי שלו. לכן, כדי לא לחבל בהנאה של מי שירצה לצפות בו, אנסה לתאר את העלילה ואת ייחודו של הסרט באופן תמציתי ככל האפשר.
תחילת הסרט מפגישה אותנו עם אדם בעל מראה פרוע שחי בלב היער אי שם במדינת אורגון. החברה היחידה שלו היא החזירה האהובה שלו, שיש לה יכולת יוצאת דופן לאתר פטריות כמהין המסתתרות בשורשי העצים. החיים של רוב (קייג') עם החזירה מוצגים באיפוק סגנוני, שוטים רחוקים, תאורה עמומה, מוזיקה מהורהרת. כל אלו מבהירים את אופיו הרציני והמשמעותי של הסרט.
המגע של רוב עם העולם החיצון מתרחש פעם בשבוע כאשר למעבה היער מגיע אמיר (אלכס וולט) עם מכונית הספורט הנוצצת שלו. אמיר הוא סוחר בכמהין המשווק את האוצר שמצאה החזירה למסעדות העילית של פורטלנד. התקשורת בין רוב ואמיר היא פחות ממינימאלית. לרוב אין כל עניין או חיבה לדבר מלבד החזירה שלו. 10 הדקות הראשונות של הסרט מסתיימות כאשר באישון לילה פורצים לצריף של רוב שני אנשים, מכים אותו עד שראשו זב דם, וגונבים את החזירה.
העלילה של הסרט, במישור הבסיסי שלה, עוסקת בניסיון של רוב להחזיר את החזירה הגנובה. לשם כך הוא יעזוב את היער וייכנס, לאחר שנים רבות נטולות מגע עם בני אדם, לתוך פורטלנד. זוהי סכמה עלילתית שאותה ראינו פעמים רבות במסעות הצלה של ילד שנחטף או נקמה על ילד שנרצח. בדרך כלל סרטים מסוג זה מובלים על ידי דמות של גבר, אאוטסיידר שמבצע מעשים מאוד קיצוניים כדי להשיג את מטרתו. רק שכאן זוהי חזירה, שעם כל החיבה לנוכחותה המלבבת והערכה לכישוריה באיתור כמהין, היא עדיין עילה כמעט פרודית לשימוש במבנה עלילתי זה. כך גם בעיצוב של הרקע האישי, ומבנה האישיות של רוב - מה הביא אותו ליער? מהם הכוחות הנפשיים שמניעים אותו? איזה חיים היו לו לפני כן – אלו דברים שיתגלו, לפחות במידה מסוימת, במהלך הסרט. על רקע נקודת המוצא העלילתית המוכרת בסרטי חטופים אנושיים, כאשר המניע הוא חזירה מוחדרת לתוך הסרט מידה לא מבוטלת של אקסצנטריות. הטריטוריה שבה קייג' משגשג.
מה שהופך את "פיג" לסרט מעניין במיוחד הוא הקריאה הכפולה שהוא מציע. למרות נקודת המוצא שיש לה פוטנציאל פרודי, נדמה כי הסרט מתייחס לסיטואציה במידת רצינות וחומרה שמיישרת קו עם פורטרטים פסיכולוגיים שאפתניים ומהורהרים. זהו הפיצ'ר הראשון של התסריטאי-במאי מייקל סרנוסקי (התסריט נכתב יחד עם ונסה בלוק), והוא מנצל היטב את כישוריהם של הצלם פטריק סקולה, והמלחינים פיליפ קליין ואלכס גרפסאס בכדי לעצב הרהור עמוק על שאלות של הגשמה עצמית והתאוששות מאירועים מטלטלים בעבר.
מצד שני, זו חזירה. מבלי להתייחס למה שאנו מגלים על רוב במהלך המסע להשבתה, אומר שחרף קנה המידה הצנוע של הסרט נחשף בהדרגה עולם בעל היגיון משל עצמו. בחיים הקודמים של רוב, במקצוע שאותו לא אסגיר, היה לו מעמד מיתי המתגלה במהלך העלילה. למרות שאין כאן אלמנט פנטזיה מובהק, העולם המקצועי הזה מוצג בדרך מוזרה הכוללת ריטואלים שאינם מוסברים ותגובות אנושיות לא צפויות. אלו מערערים את היכולת להתייחס לסרט רק כפורטרט פסיכולוגי מוקפד בעלילת הצלה/נקמה.
הטון המיוחד של הסרט הוא בכפילות שלו, כהרהור רציני, וכסוג של פרודיה על המבנה העלילתי-תמאטי שלו. וגם אם קוראים את הסרט כפרודיה אקסצנטרית, זה לא מבטל את היכולת שלו להיות בעל עומק רגשי וממד לירי. בחומרה הסגנונית והדרמטית הקיצונית שלו, הוא מוליד רגעים שדווקא בגלל תכונות אלו הם גם מצחיקים. קל לדמיין את הקהל שיצפה בה בבית הקולנוע, כאשר ברגעים מסוימים חלק ממנו יצחק בקול רם, וחלק יתעצבן ולא יבין על מה האחרים צוחקים. יוצא דופן, ומומלץ לחובבי סרטיו ההרפתקנים של ניקולס קייג'.
