משטר ארדואן נגד חתן פרס נובל
בעולם מדווחים שהסופר אורהאן פאמוק, זוכה פרס נובל לספרות, נחקר בימים אלה על ידי הרשויות בטורקיה בטענה ש"העליב" את אבי טורקיה המודרנית, מוסטפא כמאל אטאטורק, ואת דגל טורקיה - בקטעים מספרו "לילות של מגפה" (בתרגום חופשי) שראה אור בחודש מרץ השנה. הסופר מצידו כופר בהאשמות.
הרומן של פאמוק מתרחש באי עות'מאני בראשית המאה ה-20, בתקופת התפשטות דבר הבלוטות. התלונות הראשונות נגד היצירה הגיעו כבר בשבועות הראשונים לצאתו, כאשר עורך דין בשם טרקן אולוק האשים את הסופר ב"הבעת שנאה ואיבה" לסמלים של טורקיה המודרנית. בית המשפט באיסטנבול חרץ כי חסרות הוכחות, אך אולוק ערער על ההחלטה - והחקירה נפתחה מחדש. ב"הגרדיאן" מסבירים כי פאמוק נשפט על פי חוק 5816, שנועד להגן על זכרו ומורשתו של אטאטורק, וכי אזרח טורקי העובר על החוק עלול להישלח לשלוש שנים בבית הכלא.
זוהי לא הפעם הראשונה שפאמוק מסתבך בארצו. כך, למשל, לפני למעלה מעשור הואשם בטענות דומות, לאחר שהזכיר בריאיון לתקשורת את רצח העם הארמני. אך כאמור, מה שמעצבן את הטורקים מרשים ככל הנראה את אנשי הספר הזרים, ובשנת 2006 פאמוק קיבל את הנובל - וזכה לתהילה בינלאומית, בדיוק בשל כתיבתו הכנה, הישירה והנועזת.
פרס הספר הלאומי הלך ל...
וכעת לדיווח קצר. הלילה (ה') התקיים באופן וירטואלי טקס פרסי הספר הלאומי האמריקאי, המוענקים זו השנה ה-72. לנו בישראל זה לא אומר המון, אבל בשביל חברינו מעבר לאוקיינוס זהו עולם ומלואו. ולגבי הזוכים - כל אחד מהם יקבל 10 אלף דולר (כ-30 אלף שקלים, לפני השער הנוכחי והנמוך במיוחד). לא המון, אבל אין תלונות.
בקטגורייה המרכזית, הספר הבדיוני הטוב של השנה, זכה ג'ייסון מוט מצפון קרוליינה על ספרו Hell of a Book, השוזר את סיפורם של סופר היוצא לסיבוב מכירות וילד שחור שסובל מבריונות בשל מוצאו. מוט הכריז שהיצירה הושפעה מתנועת Black Lives Matter, והקדיש את הזכייה ל"לכל האאוטסיידרים, לכל הווירדוז, לכל הסובלים מבריונות, לאלה שהם מוזרים כל כך עד שאין להם ברירה אלא להיות בלתי מובנים בעיני העולם והסביבה המקיפים אותם. הפרס הזה מוקדש לכל אלו, שלמרות כל זה מסרבים להגביל את הדמיון שלהם, לנטוש את החלומות ולהכחיש או להקטין את הזהות שלהם, האמת שלהם והאהבות שלהם". אמן.
בקטגוריית הספר העיוני זכתה טיה מיילס, היסטוריונית מהרווארד, על ספרה All That She Carried: The Journey of Ashley's Sack, a Black Family Keepsake, המתחקה אחר ילדה בת תשע שנמכרה לעבדות במאה ה-19; בקטגוריית השירה זכה מרטין אספדה על ספרו Floaters; בקטגוריית הספר המתורגם זכתה הסופרת הצרפתית אליזה שואה דוספן על ספרה Winter in Sokcho ובקטגוריית ספרי הילדים זכתה מלינה לו על Last Night at the Telegraph Club. ניסיון העבר מלמד שגם אם כעת השמות האלה נשמעים לכם כמו אוסף אקראי של הברות, ייתכן שבעוד שנה או שנתיים הם כבר יככבו אצלכם בספרייה.
ספרות + אינסטגרם = עולם חדש מופלא
ברגע ספרותי מזוכך וזכור היטב, הולדן קולפילד ("התפסן בשדה השיפון", בשבילכם) מספר שהוא מבין שאהב יצירה ספרותית אם בתום הקריאה הוא רוצה להרים טלפון לסופר ולהישאר איתו בקשר. ואכן, מאז מהפכת הדפוס של גוטנברג ועד היום, לא מעט מעריצים ניסו ליצור קשר עם הסופרות והסופרים האהובים עליהם (כמו שידע גם ג'יי. די. סלינג'ר, "הסופר המסתתר", בכבודו ובעצמו). חלק מהקוראים הנאמנים הסתפקו במכתב תגובה קצר, בני המזל זכו לשוחח בטלפון או אפילו להיפגש עם הכוכבים הנערצים עליהם וחלק זכו להתעלמות מוחלטת.
מאז העולם השתנה. תשאלו את אושן וונג, משורר אמריקני ממוצא וייטנאמי, יליד 1988, שכובש את עולם הספרות הבינלאומי בסערה מתגלגלת. וכפי שקורה ליוצרים עטורי תהילה, לאחרונה שיר פרי עטו הופיע במבחני ה-HSC באוסטרליה (הגרסה שלהם למבחני הבגרות שלנו). בשביל משורר מתחיל זוהי תפוצה רחבה להפליא ולהבהיל: השנה ניגשו למבחנים למעלה מ-70 אלף תלמידים במדינת ניו סאות' וויילס לבדה, כפי שדיווחו באתר הספרותי המצוין LitHub. קצת יותר ממספר המגיעים לערב ספרותי ממוצע.
הטקסט שהוצג בפני התלמידים לקוח מהספר המדובר On Earth We're Briefly Gorgeous (בתרגום חופשי ובינוני, "בעולם אנחנו נהדרים לרגע"), ובמהלכו הגיבור תולש שיערות שיבה מראשה של סבתו, והיא מגוללת באוזניו סיפורים מהמיתולוגיה, מההיסטוריה ומחייה. לא כל התלמידים ירדו לסוף דעתו של וונג. אז מה הם עשו? פנו אליו ישירות, באינסטגרם. אחד שאל בנימוס, "תגיד, על מה לעזאזל הטקסט שלך?", ואחר החמיא, "אחייייי, אנחנו הולכים להיכשל בגללך! למה יצרת את הטקסט הזה, ועל מה זה בכלל. א-ח-י". וזהו רק קצה הקרחון הווירטואלי.
וונג המבולבל הגיב לעוקביו בעקיצה: "יו, מה זה לעזאזל מבחני ה-HSC ולמה כולכם נכשלים בהם?", ולשאלת הגולשים - כלומר, במה עוסק הטקסט שלו - ענה שהוא עצמו רדוף על ידי השאלה הזו. אז מה אפשר ללמוד מהסיפור הזה? מצד אחד, הוא כנראה מבהיר למה סופרים לא תמיד ששים לפגוש את הקוראים שלהם, אחרי הכל. ומצד שני, ייתכן שמבין עשרות אלפי התלמידים שנחשפו לטקסטים של וונג, יש גם כאלה שהתאהבו ושינצרו אותם בלבם לכל חייהם. התלמידים האלה לפעמים שקטים, מופנמים ואיטיים יותר. ואפשר רק לקוות שגם הם ישלחו לוונג איזה מסר, עדין ומתחשב יותר. אולי בעתיד, אולי במעטפה.
פי. ג'יי. הארווי לא שוכחת מאיפה היא באה
המוזיקאית הבריטית פי. ג'יי. הארווי היא אחת הדמויות המזוהות ביותר עם מוזיקת הרוק של שנות ה-90, אבל יש בה הרבה יותר מכך. בשנת 2015 היא הוציאה ספר שירה, ובעוד כמה חודשים היא תשוב לזירת הפשע ותוציא לאור את ספרה Orlam. מדובר ביצירה שירית-נרטיבית ארוכה, שנכתבה במשך שש שנים ושאפשר רק לקוות (מופרך עד כמה שזה נשמע) שתראה אור בעברית.
הארווי מתארת את היצירה כסיפור חניכה, אבל יש טוויסט מעולמות הפנטזיה. הגיבורה היא אירה-אייבל רולס, ילדה בת תשע שחיה בחווה באזור כפרי ומסתורי אי שם בדרום-מערב אנגליה. "אורלם" היא המלאכית השומרת שלה, המתגלמת בתור עין של טלה. מכאן העלילה רק הולכת ונעשית מתעתעת, מכושפת ופיוטית יותר.
אך מה שמעניין לא פחות, זו העובדה שהספר הוא אחד הראשונים מזה עשרות שנים (כך לטענת ההוצאה) שנכתב בניב המדובר בדורסט - המחוז האנגלי שבו נולדה הארווי בשנת 1969. עורך הספר, המשורר הסקוטי דון פטרסון, אמר כי "'אורלם' לא רק פורץ דרך חדשה בסוגת השירה הארוכה, אלא גם משיב לתחייה דיאלקט שנמצא על סף הכחדה, ומזכיר לנו באיזה קיצוניות משתנה העולם בשל הדרך שאנחנו מדברים עליו". למישהו יש מילון דורסטי-עברי?
כל אחד רוצה להיות גיבור (ספרותי)
לפני כחודשיים סיפרנו כאן על סקר שנערך לאחרונה בארצות הברית ולפיו שלושה מכל חמישה אמריקאים קראו לפחות ספר "רציני" אחד במהלך הקיץ החולף בתקווה להיראות חכמים יותר. עכשיו, סקר חדש של אותו מכון, OnePoll, בהשתתפות 2,000 משיבים, מגלה כי יותר ממחצית מתושבי ארצות הברית משוכנעים שהחיים שלהם ראויים להוות בסיס לספר. ליתר דיוק: 55 אחוזים מהמשיבים. יש להם ביטחון עצמי, לחבר'ה האלה.
למרבה הצער, גם אם הם משוכנעים שיש להם ביד עלילה מצוינת - עלילת חייהם - רוב האמריקנים לא מאמינים שיש להם את הזמן או הכישרון להעלות אותה על כתב. רק 15 אחוזים מהמשיבים דיווחו שניסו לכתוב פעם רומן, שישה אחוזים טענו שהגיעו עד לאמצע ופרשו - ושמונה אחוזים גילו שכתבו ספר שלם, מתחילתו ועד סופו. למה הם מתקשים כל כך לסיים? 40 אחוזים הסבירו שהם לא הצליחו לחשוב על סוף הולם, 36 אחוזים השתעממו מהיצירה של עצמם ו-33 אחוזים פשוט היו עסוקים מדי. ומה לגבי שירה, הדבר הקצר הזה עם השורות הקצוצות? 24 אחוזים, המייצגים רבע מאזרחי ארצות הברית הבוגרים, טענו כי יצא להם לכתוב שיר. על מה? אם לחזור לתחילת הידיעה, סביר להניח שעל עצמם.
יד אחת של פנתר, יד שנייה של גולדה
שמעתם שהלן מירן הולכת לגלם את גולדה מאיר? בינתיים אצלנו, האמנית מרב דביש בן משה תציג במסגרת פסטיבל "מוסררה מיקס" מיצג כתיבה המבוסס על המחזה "פרטיכל סטנוגרפי מפגישת רה"מ (גולדה) עם 'הפנתרים השחורים' ירושלים, 13.4.1971". נשמע משונה? רק התחלנו. האמנית תבצע למעשה פעולת פרפורמנס ייחודית, כאשר היא תכתוב על חלונות מוסררה תמלול של שיחה בין גולדה לבין הפנתרים השחורים. ביד ימין היא תכתוב את התמליל של גולדה וביד שמאל את הטקסט של הפנתרים. ככה, היא תגלם בגופה ובהופעתה דיאלוג בין שני צדדים, שחור ולבן, אשכנזים ומזרחים. נשמע יוצא דופן, וזהו רק אחד משלל אירועים שכדאי לבדוק בפסטיבל. האירועים יתקיימו בין התאריכים 2.12-30.11 בירושלים.
סליחה, איפה הציונות?
קבוצת תיאטרון רות קנר תפתח בקרוב בפני הציבור את חדרי הפעולה שלה לחמישה ימים של ניסויים, תרגילים, מופעים קצרים, אוספים ועוד. ובמילים אחרות, מסבירים שם, "הקהל מוזמן להתנסויות עם מילים בפעולה - מפגש עם כוח ההשפעה שטמון בהן, עם כישרון החיפוי שלהן, עם יכולתן להטיל מרות, לייצר דיכוי, וגם עם האפשרויות שהן מציעות - להבהיר, לחבר, לשחרר, לרומם, ואפילו לחולל את פלא הדיבור המשותף". הבנתם? יופי. לא הבנתם? כדאי שתקפצו לבדוק בעצמכם. הכניסה חופשית. באירוע ישתתפו שירלי גל, סיואר עואד, רונן בבלוקי, עדי מאירוביץ', בשיר נהרא, איבאא מונדיר ונעמי יואלי.
בין העבודות בתערוכה: מקהלת הדיבור "סליחה, איפה הציונות" שנוצרה במיוחד לתערוכת הקבוצה בגלריה בית הגפן בחיפה, ושבמסגרתה פנו השחקניות לעוברים ושבים בשאלה "איפה הציונות?" ונענו בהסברים מפורטים שכיוונו אותן אל שדרות הציונות; העבודה "תגידי לי משהו" שבוחנת את יכולת ההשתנות של מילים - כלומר, כיצד אותו משפט עצמו יכול להיטען במשמעויות הפוכות; והיצירה "מוחמץ 'مخلّل" של סיואר עואד, שמציגה סיפורים על שלושה סבים - שניים ביולוגים ואחד בדיוני ספרותי. האירועים יתקיימו ללא עלות, בסמטת שלוש 3 בתל אביב, מה-29 בנובמבר עד ה-4 בדצמבר, בשעות משתנות.
עשרות אירועים, ערב אחד: הרפתקה חגיגית בבית אריאלה
ולסיום, בספריית בית אריאלה היפהפייה והמשופצת - שבגרסתה המחודשת הולכת ונעשית מרכז תרבות חי ותוסס בלב תל אביב - ייערך ביום שלישי (23.11) ערב פתיחה חגיגי. הוא ייחל עם אירוע רשמי תחת הכותרת "בית אריאלה - סיפור אחר לגמרי", וימשיך עם פסטיבל רב משתתפים בשם "רגע אחד - המילה הכתובה", שבשנים עברו התקיים בבית העירייה.
החל משעה 19:30 יתקיימו עשרות אירועים מסקרנים, בכניסה חופשית ובהתאם להגבלות הקורונה (וזה הזמן והמקום לגילוי נאות: כותב הטור הזה עתיד להשתתף באחד מהם). והנה כמה טעימות: במתחם "הסלון העירוני" יתקיים מופע משותף של יהוא ירון ונעמי חשומנאי - ואחריו בליינד דייט ספרותי-מוזיקלי עם דרור משעני ועמיר לב; באולם העיתונות שירי לב ארי תקיים מפגשים עם רוני סומק, נעה ידלין, ניר ברעם ויניב איצקוביץ' - ולאחר מכן מיה סלע תשוחח עם צרויה שלו; במחסן גנזים יתקיים "מסע תיאטרוני לילי"; בספריית הקומיקס תיערך סדנה ליצירת קומיקס עם תמר בלומנפלד; בספריית הרמב"ם יתקיים "ערב סטוריטלינג פורע חוק" עם שירה כרמי ויוצרות נוספות; חוקרת האופנה שירה ברויאר תעביר הרצאה על האופנה בעיר הלבנה; בספריית הילדים תתקיים "שעת סיפור למבוגרים" - וישנם עוד שפע של אירועים מסקרנים. המנהלים האמנותיים של האירוע הם שרי שביט, יובל עוז ונעם הלפ.
