"אין מצב" (Nope), סרטו השלישי של ג'ורדן פיל אחרי "תברח" (2017) ו"אנחנו" (2019) הוא סרט מבריק מבחינה קונספטואלית. הוא נועד להיות פרק בעבודת דוקטורט, מאמר בכתב עת אקדמי או מושא לניתוחים פרשניים של יוטיוברים נלהבים. בעידן של קולנוע מסחרי נמוך מצח הוא מציע דיון רפלקסיבי ופרובוקטיבי בספקטקלים של מדע בדיוני וסרטי מפלצות, בחינה של משיכת הקהל לדימויים אלו, ושל הממד הפוליטי המוטמע בהיסטוריה של הייצוג. כל זה טוב ויפה, אך במישור הפשוט והבסיסי יותר של הנאה מהסרט עצמו "אין מצב" מאכזב.
"אין מצב" - טריילר
ב"תברח" פיל בחן באופן שנון את "המבט הלבן" כמנכס של הגוף השחור, זה שהופך אותו לאובייקט של תשוקה וניצול. ב"אנחנו" הוא סדק את אשליית האינטגרציה האפרו-אמריקאית לתוך מעמד הביניים האמריקאי באמצעות הצבה של השחורים בני מעמד זה מול ההשתקפות שלהם עצמם כ"אחר". הוא לא במאי המסתפק בפסאדה אינטלקטואלית המסתכמת בטוויסט מופרך, כלומר, הוא לא התשובה האפרו-אמריקאית למ. נייט שמאלאן. פיל שייך לקבוצה מצומצמת של יוצרים שחושבים על משמעותם של הז'אנרים בהם הם פועלים – כמו אלפרד היצ'קוק, ג'ון קרפנטר, סטנלי קובריק וכריסטופר נולאן. אפשר לא להתלהב מרעיונותיו ועמדותיו, אבל הוא מאתגר באופן מעניין את תעשיית הבידור שבמסגרתה הוא יוצר.
לביקורות סרטים נוספות:
הבעיה אצל פיל היא שהכוונה, המחשבה והמסר הולכים ותופסים נפח על חשבון ההיגיון והבהירות העלילתית. זה היה ניכר במעבר מ"תברח" ל"אנחנו" - הראשון עבד עם סיטואציה ברורה של אימה שקל היה להבין את משמעותה הסאטירית, והשני כלל מרכיבים סמליים (מראות, מספרי גזירה, ארנבים, פרסומת לקמפיין "ידיים לרוחב ארה"ב" משנות ה-80), שאופן ההצגה והחזרה עליהם הבהיר שהסרט מתפקד כאלגוריה פוליטית. במעבר ל"אין מצב" המרכיבים האלגוריים נוכחים עוד יותר, ובהתאמה העלילה עשויה לשעמם לא מעט צופים או לעורר בהם תחושה שההיגיון העלילתי חומק מהם.
"אין מצב" מתחיל בדימוי מטריד שמשמעותו תובן בהמשך. סט סיטקום בשנת 1996 כשהוא הרוס ונטוש. גופת אדם שוכבת על הרצפה ולידה שימפנזה ועליו דם אדם. החיה שהובאה לסט כדי למלא את תפקידה הקומי התחרפנה, והיא זרעה אימה בעולם הסינתטי של משפחת סיטקום "לבנה מושלמת" (עם ילד אסייתי כאביזר נוי – מנוצל לא פחות מהחיה, כך לפי ההיגיון של הסרט). את הדימוי הזה משלים פיל בציטוט מספר נחום (פרק ג' פסוק ו') שבו מבטיח הנביא חורבן ליושבי נינוה הרשעים והנצלניים "וְהִשְׁלַכְתִּי עָלַיִךְ שִׁקֻּצִים, וְנִבַּלְתִּיךְ; וְשַׂמְתִּיךְ, כְּרֹאִי". באנגלית המילה "ֹראִי" מתורגמת ל-spectacle, ולכן המוטו האפוקליפטי של הסרט יכול להיות מובן כהוקעה של "נינוה המודרנית" – הוליווד. אם זה לא ברור אחרי שתי דקות מתחילת הסרט, זה יהיה ברור לאלו שיפענחו את האלגוריה אותה מעצב פיל בשעתיים הבאות.
שני גיבורי הסרט הם האח והאחות או.ג'יי (דניאל קאלויה) ואמרלד (קיקי פאלמר) למשפחת הייווד האפרו-אמריקאית. מזה דורות עוסקת משפחתם באילוף סוסים עבור הפקות הוליוודיות. הם מתגוררים בחווה ב"אגווה דולסה", אזור טבע פתוח שנמצא במרחק של כ-50 קילומטר מהוליווד. בתחילת הסרט אבי המשפחה אוטיס (קית' דייויד) נהרג בתאונה מוזרה שבה נופל מטבע של רבע דולר מהשמיים וחודר לתוך גולגולתו דרך העין. רמז ראשון לכך שגם בסרט זה, ואולי אף יותר מסרטיו הקודמים, הרעיון של שולט/נשלט והקשר למבט עומד להיות מרכזי.
מותו של האב מערער את או.ג'יי (כלומר, אוטיס ג'וניור), שאמור כעת להוביל את העסק המשפחתי. זמן מה לאחר מכן הוא מביא סוס להפקה הוליוודית המוצגת כקריקטורה של אנשים לבנים מתנשאים (איזו אסוציאציה כבר יכולה להיות לאנשים שכאלו כשהם שומעים את השם "או.ג'יי"). כאן עולה באופן מפורש הרעיון שעוד יחזור של "לא להסתכל בעיניים של החיה", דבר שיגרום לה להתפרע. אבל היהירות של אנשי ההפקה, שמזלזלים בהנחיה זו, תוביל להתפרעות הסוס. אירוע שמסכן את עתידו של העסק המשפחתי.
לפני שהסוס מתפרע, אמרלד הנמרצת מציגה את עצמה, אחיה וההיסטוריה של משפחתה בפני אנשי הצוות. כאן מצוי המפתח המרכזי להבנת "אין מצב" – הנוגע בתהילה שלה זכה צלם הסטילס וחלוץ הקולנוע אדוארד מויברידג'. החטא הגזעני הקדמון של הספקטקל הקולנועי.
בשנות ה-70 של המאה ה-19 מויברידג' היה אמור להכריע בהתערבות - האם במהלך דהירתו של סוס יש רגע בו ארבע רגליו מצויות באוויר? ב-1878 הוא הצליח לפתח טכנולוגיה לצילום תמונות סטילס במהירות, טכנולוגיה שאפשרה להכריע את ההתערבות. לאחר מכן הוא הריץ את הצילומים במכשיר ההקרנה שהוא פיתח ושלו הוא קרא זופראקסיסקופ, והפך בכך את רצף צילומי הסטילס לתנועה המצולמת-מוקרנת הראשונה בהיסטוריה. כך שויך לנצח דימוי הסוסים הדוהרים לרגע הלידה של המדיום הקולנועי (ע"ע הלוגו של פסטיבל הקולנוע בירושלים).
אבל על הסוס, כך מספרת אמרלד, היה רוכב אפרו-אמריקאי בשם אליסטר אי. הייווד, הסבא של הסבא של אביה. מויברידג' התפרסם, השם של הסוסה ידוע גם כן, אבל מה לגבי הפעלולן והשחקן הראשון של הקולנוע? בשונה מאיך שהדברים מוצגים בסרט, לא היה רוכב בשם זה, אבל היה רוכב אפרו-אמריקאי אנונימי על סוסה שצילם מויברידג'. אך הצילומים של הסוסה ושל הרוכב המוצגים ב"אין מצב" הם של סוס ורוכב שצולמו במהלך שנות ה-80 של המאה ה-19, שנים לאחר אותם צילומים היסטוריים שהפכו ל"תנועה המצולמת הראשונה". אבל מה חשובות העובדות הקטנוניות, חשוב רעיון המסגרת הממקם את השחורים כמנוצלים הנשכחים של הספקטקל ההוליוודי.
תיארתי בפירוט את רבע השעה הראשונה של הסרט על מנת להימנע מתיאור ההמשך והדמויות הלא רבות שתתווספנה. כפי שניתן להבין מהטריילר העלילה מתרחשת באזור החווה של משפחת הייווד, כאשר האח והאחות יתחילו לקלוט שיש תנועה מוזרה בשמים, המעוררת בהלה בסוסים. כמו מויברידג', הם יחפשו דרך לצלם את הדבר יוצא הדופן המשבש את מכשירי הצילום הדיגיטליים, ולכן יזדקקו לטכנולוגיית פילם אנלוגית. "להשיג את הצילום" אומר להשיג את העדות שתביא לאח ולאחות תהילה ופרסום, להשיג את מה שאמרלד מכנה ה"אופרה שוט" – הצילום שישגר אותם לפריים טיים. גאולת הכבוד המשפחתי מחשכת ההיסטוריה.
האם זה סרט על מפגש עם טכנולוגיה חייזרית – כמו הספקטקל הטכנולוגי של "מפגשים מהסוג השלישי", או של משהו שונה ששייך יותר למחוזות של "אימה קוסמית", במעין ה.פ לאבקראפט מעודכן לשיח האקדמי של "המבט המתנגד" (שיח על הכפיפות למבט הלבן בקולנוע, ועל ההתנגדות הפוליטית לכפיפות זו). הדבר המסתורי בשמיים צריך להילכד בעדשת המצלמות של האח והאחות, אבל הוא עצמו מייצג פעולה מאיימת של התבוננות ואף יותר מכך. מה שהדבר הזה עושה ואיך שהוא מעוצב נושא קשר מהותי לרעיון של כפיפות למבט של אחר. העיצוב של הדבר בשמיים אינו מרשים במיוחד, אבל הוא כן מעוצב באופן ייחודי העולה בקנה אחד עם הכוונות האלגוריות-פוליטיות של הסרט.
התקציב של "אין מצב" גדול יותר משל סרטיו הקודמים של פיל. גם הרעיונות גדולים יותר, או לפחות שאפתניים יותר. חיבור בין טכנולוגיות צילום, לאקולוגיה, לזואולוגיה – וכל זה כדי לבחון את הייצוג הגזעי בז'אנרים של הפנטזיה. פיל מודע היטב לטקסטים הקולנועיים שאיתם הוא מתכתב, וגם לביקורת הספקטקל כפי שהיא עולה בכתיבה אקדמית. הוא מאמץ עמדה ביקורתית זו בעודו מנסה לבטא אותה באמצעות סרט הפועל בז'אנר של ספקטקל. "אין מצב" מציע דיון מורכב שישמח עד בלי די אנשי תיאוריה קולנועית, אבל לא מעט צופים שיגיעו עם צפייה לבידור ז'אנרי קליל עשויים לתהות מה להם ולדיון זה.
