"יש דברים שקשה לעשות", אומר בכנות ראיין טדר, שעומד בראש להקת וואן ריפבליק שפועלת זה כ-20 שנה ונחשב לאחד מכותבי השירים העסוקים בעשורים האחרונים. טדר חתום כמובן על כל להיטיה של הלהקה בהנהגתו, אבל הוא חתום גם על עשרות להיטים נוספים שכתב לביונסה, ליידי גאגא, אד שירן, בלאקפינק ואדל ולרבים נוספים. "את Counting Stars לקח לי חודשים להפוך למושלם, ככה גם את Apologize. אני מהאנשים שמאמינים שאם תגיע כל יום ותעבוד קשה, מדי פעם יד הגורל תיגע לך בכתף, תתגמל אותך ותעניק לך פרס על כל העבודה. זה בדיוק מה שאני חושב שקרה עם השיר I Ain't Worried".
השיר של וואן רפבליק שיצא בחודש מאי האחרון כחלק מפס הקול של שובר הקופות "אהבה בשחקים: מאווריק". ליווה את הסצנה האיקונית של משחק כדורעף החופים, זו שנחקקה בזיכרון הקולקטיבי של מעריצי הסרט. I Ain't Worried היה לסינגל השני מתוך שני שירים מקוריים בלבד שנכתבו במיוחד עבור פסקול הסרט, ולאחר יציאתו הוא הפך מיד לאחד מהמנוני הקיץ, כיכב במצעדים ובעצם הפך ללהיט הגדול ביותר של הלהקה מאז 2014. טדר, שהופתע מאוד מהצלחת השיר מספר בריאיון ל-ynet שהוא כתב אותו ב-45 דקות בלבד.
"טום קרוז וג'רי ברוקהיימר (מפיק סרטים וטלוויזיה מצליח, ש"ג) הראו לנו את הסצנה של משחק הכדורעף על החוף. למחרת בבוקר קמתי והתחלתי לעבוד על השיר ומלא רעיונות הגיעו לי במהירות. הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא השריקה, והאמת, אני לא כל כך טוב בלשרוק", הוא מסייג. "לקח לי בערך שעה להקליט רק את השריקה כדי שהיא תישמע כמו שהיא נשמעת בשיר, ואחרי שהקלטתי אותה - הגיעו המילים לשורת הפתיחה של השיר 'I don't know what you've been told' והשורה הזו תפסה בדיוק את ההוויה של הסצנה, את המהות שלה. מבחינתי זה היה אחד השירים שבאו לי הכי בקלות בקריירה וההצלחה הגדולה שלו ממש הפתיעה אותי. והאמת היא, שרק רציתי שטום קרוז יהיה מבסוט", הוא צוחק.
רגע, אז איך טום קרוז הגיב?
"טום היה מאושר. הוא עף על השיר", טדר עונה בקול מחויך.
השיר הפך ויראלי בטיקטוק. כמה חשובה לך החשיפה והנוכחות שם?
"הטיקטוק כיום הוא מה שמחזיק אמן בחיים - וכל אמן יגיד לך את זה. עבדתי עם המון מוזיקאים בשנות ה-40, 50, 60 ואפילו 70 לחייהם, כמו [פול] מקרטני - אפילו הוא רוצה להישאר רלוונטי, בדיוק כמו שאני רוצה. כשהתחלתי עם המוזיקה הייתי צריך לכתוב שירים מאוד טובים כדי להצליח. הייתי זקוק ללהיט. עד לפני ארבע שנים היה צריך לכתוב שיר נהדר, להופיע איתו, לקדם אותו ואז - אם השיר היה באמת יוצא מהכלל - הוא התחבר לכל מקום. היום זה לא מה שעובד. לא מספיק ששיר נהדר, הוא צריך להיות ויראלי במובן מסוים. זו הפעם הראשונה בקריירה שלי שיש גורם חיצוני בעל השפעה על הצלחה של שיר שלי".
וואן ריפבליק התחילה את דרכה ברשת החברתית מייספייס לפני כ-20 שנה, אבל היום כידוע -תעשיית המוזיקה עובדת אחרת ולטיקטוק יש המון השפעה בהצלחה של שיר. טדר בן ה-42 משכיל להבין את זה ולמצוא מקום ללהקה שלו בעולם החדש הזה. "הטיקטוק זה הדבר שהכי משפיע בתעשיית המוזיקה העכשווית, נכון להיום, הוא ה-MTV של ימינו. היום ילד בן 17 במרתף שלו בחיפה יכול לכתוב שיר שיתפוצץ ברשת. ההבדל הוא שאני מתחרה די בכל העולם על תשומת לב. אז כן, זה יותר מורכב עכשיו אבל אני לגמרי מודע לחשיבות הנוכחית של טיקטוק ויש לי אפילו די הרבה עוקבים".
עוד במדור מוזיקה:
טדר מודה שבתהליך הכתיבה שלו הוא מוודא שיש בשיר רגעים פוטנציאליים להצלחה בפלטפורמה, אבל עוד הוא מוסיף, "אני לא כותב לטיקטוק אבל זה אצלי במחשבה. אם אתה מעדיף להתעלם מזה או להעמיד פנים שזה לא קיים או חושב שזה טיפשי - אתה עושה עבודה חלקית. אני מנסה לחבק את זה למרות שזה מכאיב לי. אני לא חובב את המדיה החברתית בכלל, אבל היא קיימת, אין מה לעשות. גם אנחנו כלהקה פרצנו במייספייס, היינו מהאמנים הראשונים של הרשת החברתית בעולם. אז אני מבין את זה וכמו הזמנים גם אני התפתחתי והתאמתי את עצמי בצורה הטובה ביותר שיכולתי למה שעובד היום".
"לדעתי, אין עוד מקום בעולם שדומה לישראל"
הריאיון עם טדר מתקיים לקראת הופעתה של הלהקה בארץ שתתקיים ב-8 בנובמבר בלייב פארק בראשון לציון. טדר משתף בתחושות לגבי החזרה להופעות אחרי ההפסקה הארוכה שהביאה הקורונה. "זה מתיש אבל נהדר", הוא אומר. "50 אחוז מהסיבות שנכנסתי לעסק הזה הם בשביל לראות עולם. אני אוהב לטייל ואני אוהב את כל התרבויות השונות. עבורי לחזור להופיע מרגיש כמו לחזור שוב לחיים". זאת תהיה הפעם השנייה שהלהקה מופיעה בישראל, אחרי שב-2015 הם עלו על הבמה בפארק הירקון בארץ והצהירו על אהבתם למדינה: "אנחנו אוהבים אנשים טובים – ואתם אנשים טובים".
בביקור הקודם ישראל הזכירה לטדר את מקום מגוריו בחוף המערבי בארצות הברית מבחינת מזג האוויר והאנרגיה, מה שגרם לו להרגיש מאוד בבית. "אני חי בקליפורניה ומצאתי שישראל מזכירה לי את קליפורניה וזה העיף אותי. האוכל היה כמובן היסטרי, חלק מהדברים הכי טעימים שאכלתי בחיים שלי היו בישראל. ובכלל חשבתי שהיא מדהימה כי יש בה שילוב הורס של חיי לילה, מוזיקה, ריקודים, תרבות של אוכל וגם שילוב סופר-מודרני של אומת הייטק, המצאות וחברות היסטריות שיוצאות מהמדינה לצד היסטוריה ארכיאולוגית, דתית וחברתית. ובאמת, לדעתי, אין עוד מקום בעולם שדומה לישראל מהבחינה הזו. חוץ מזה", הוא מוסיף, "יש לי המון חברים ישראלים בלוס אנג'לס שמספרים לי תמיד כשהם חוזרים מביקור כמה הלהקה אהודה שם, מה שתמיד כיף לשמוע".
אמנים שמגיעים לישראל עומדים בפני לחץ מצד ארגונים אנטי ישראליים לגבי חרם וביטול. האם זה משהו שנתקלת בו ומה אתה חושב על כך?
"אני מנסה להישאר מחוץ לאג'נדות פוליטיות כי אני באמת חושב שזה מאוד מסוכן לאמן להפוך לפוליטי בגלל שהמוזיקה היא מעל פוליטיקה, דת, גזע מין ומגדר. היא ערך עליון שמהווה גשר ותפקידה לחבר. לכן תמיד נקטתי עמדה חזקה נגד דעות פוליטיות, לא משנה באיזה צד. אבל כן אגיד שגדלתי בסביבה מאוד-מאוד נוצרית וההורים שלי אוהבים את ישראל בצורה בלתי רגילה. תמיד הכריחו אותי לקרוא את התנ"ך, אז חלק גדול מהילדות שלי, מהתיכון ואפילו משנות הקולג' עבר בקריאת טקסטים וסיפורים שקשורים לישראל. אז באופן מוזר, למרות שאני לא יהודי, לפחות לא מהצד שנחשב, תמיד היה לי קשר מאוד חזק עם ישראל ואני לא מתכוון לקום ולצאת נגד המדינה או לקרוא להחרים אותה רק בגלל שאמנים אחרים עושים את זה. לא מעניין אותי מה אחרים אומרים. אף פעם לא חייתי את חיי לפי מה שאנשים חושבים.
"הבנתי שהיו הרבה דיבורים מסביב לביקור הקודם שלנו אצלכם, אבל אף פעם לא קראתי אותם, התרחקתי מזה, יש יותר מדי שליליות ושנאה בחוץ", טדר ממשיך. "זו הסיבה שאני כמעט ולא נוכח בטוויטר. אני חושב שטוויטר מהווה את ריכוז השנאה העולמי. כל מי שיש לו טלפון יכול להיות בעל דעה שם. אני מבין את הקונפליקט שקשור לישראל - אני חבר ועובד עם אנשים שנולדו בשטחים הפלסטיניים ועכשיו מתגוררים בלוס אנגל'ס וגם אני חבר של המון ישראלים ואני לא טיפש. אני ער לקונפליקט. אמריקה עשתה כל כך הרבה דברים שהיו נוראים שאפשר לטעון נגדה ולצעוק להחרים את אמריקה או את גרמניה וצרפת. כמעט כל מדינה שתניחי את האצבע שלך על המפה - אפשר להחרים ולקרוא לבטל אותה. כולנו עשינו דברים טובים ודברים רעים, תמיד יש שני צדדים לסיפור. אני פשוט לא לוקח בזה חלק".
"אני אפילו די מקנא בביונסה שהיא הוציאה את השיר הזה"
טדר נולד בטולסה, אוקלהומה לאבא מוזיקאי ולאמא מורה ובמשפחתו המורחבת היו מנהיגי דת ומיסיונרים נוצרים. בגיל שלוש הוא התחיל לנגן בפסנתר ובגיל שבע לימד את עצמו לשיר תוך כדי שהוא מחקה את האמנים האהובים עליו דוגמת הביטלס, U2 וסטיבי וונדר. בשנתו האחרונה בתיכון הוא עבר לקולורדו ושם הכיר במסגרת קבוצת הכדורגל של בית הספר את זאק פילקינס, גיטריסט הלהקה, והשניים הקימו את להקת הפופ-רוק וואן ריפבליק ב-2002. בשנותיה הראשונות העלתה הלהקה שירים לאתר מייספייס. הפריצה המיוחלת של הלהקה הגיעה ב-2007 עם הלהיט Apologize שהרמיקס שמפיק ההיפ הופ טימבלנד עשה לו הפך ללהיט, שבר שיאי השמעות והעביר את הלהקה מאנונימיות יחסית ברשת החברתית לקדמת הבמה. באותה השנה הם שחררו את האלבום הראשון שלהם Dreaming Out Loud שכלל גם את הביצוע המקורי לשיר וגם את הרמיקס שלו. מאז הוציאה הלהקה עוד ארבעה אלבומי אולפן כשהאחרון יצא בשנה שעברה, לצד אלבום הופעה אחד ובין הלהיטים שלהם אפשר למנות את Love Runs Out, Counting Stars, All The Right Moves, Secrets, I Lived ועוד רבים.
כשהיה בן 22 בלבד טדר הרחיב את עבודתו המוזיקלית, שנגעה בז'אנרים שונים מהיפ הופ ואר אנ' בי ועד לדאנס, רוק ופופ, במטרה לגדול ולהתפתח כאמן תוך כדי שהוא מפיק ועובד לצד מוזיקאים אחרים. והוא באמת גדל. זוכה שלושה פרסי הגראמי הפיק במהלך הקריירה שלו להיטים לענקים כמו U2, ג'ניפר לופז, ליל נאס X, אד שירן וקטי פרי וכתב להיטים בלתי נשכחים כמו Rumor Has It ו-Turning Tables של אדל, את Halo לביונסה ואת Bleeding Love עבור ליאונה לואיס, וכן כתב מאות שירים נוספים עבור אמנים שונים בהם מארון 5, אריאנה גרנדה, טיילור סוויפט, מיילי סיירוס, דמי לובאטו והרשימה עוד ארוכה ומרשימה.
כשהוא נשאל אם יש אמן שאיתו ישמח לשתף פעולה, טדר מונה במהירות רשימה די קצרה אך מאוד ברורה של שמות שבה הוא מציין את קלוין האריס, רוסליה, פלורנס אנד דה משין ובאד באני. "קלווין ואני התכתבנו באינסטגרם ממש לפני כמה ימים ואמרתי לו שזה מטורף לדעתי שעדיין לא עבדנו ביחד. הוא הסכים איתי ואמר שאנחנו צריכים לתקן את המצב". לא נתפלא, אם כך, אם בעתיד הלא רחוק, יגיע שיתוף פעולה בין השניים, רק זכרו איפה קראתם את זה לראשונה.
לאיזה שיר, מאלה שכתבת עבור אמנים אחרים, תמיד כיף לך להאזין?
"השיר Remedy של אדל מהאלבום 25 זה שיר שאני יכול להקשיב לו בלי סוף, אני פשוט אוהב אותו. XO של ביונסה, הוא גם שיר שאני לא יכול לשבוע ממנו ואני אפילו די מקנא בה שהיא הוציאה אותו. יש לי גרסה משלי לשיר, שבה אני שר וההפקה שונה לגמרי. היו ימים שחשבתי שממש בא לי לשחרר את הגרסה שלי כקאבר בגלל שאני מאוד מתחבר אליו. גם לג'ון מאייר יש גרסה מטורפת לשיר. יום אחד שלחתי לו הודעה שאני חושב שהגרסה שלו היא הגרסה הטובה ביותר ששמעתי עד היום".
אבל לא הכול רק הצלחות ומסתבר שהחיים כאמן מצליח, במיוחד תחת ההגדרה של כותב שירים, לא חפים מאכזבות. רק בשנה האחרונה הוזמן טדר לעבוד ולכתוב שוב עם להקת הקיי פופ המצליחה בעולם - בלאקפינק, אחרי שעבד איתן על אלבומן הראשון ב-2020. חברות הלהקה טסו במיוחד ללוס אנג'לס כדי להיפגש עם טדר ויחד הם עבדו על שלושה שירים לאלבום החדש שלהן והראשון זה שנתיים - Born Pink. שיתוף הפעולה המתוכנן העלה את סף ההתרגשות בקרב מעריצי הלהקה וגם טדר עצמו התרגש מאוד, שהעיד לא אחת שהוא מאוד אוהב את הלהקה ואת העשייה שלהן. אולם כשחברת התקליטים שחררה את רשימת השירים שבאלבום, המעריצים התפלאו מאוד לגלות שאף אחד מהשירים ברשימה לא נכתב על ידי טדר והוא גם לא נכלל ברשימת הקרדיטים שבאלבום. המעריצים לא היו היחידים שהתפלאו.
"בגלל שזה קרה לי לא פעם אתייחס לסיפור הזה באופן כללי מבלי להצביע באופן ספציפי על בלאקפינק", הוא מבהיר, "זה תמיד מאכזב וכואב, במיוחד כשגורמים לך להאמין ואומרים לך בבירור, אם על ידי האמן או על ידי המנהל שלו או מישהו אחר בסביבתו, שאתה 'מאה אחוז בפנים', ושהסינגל שכתבת באלבום. חודשיים אחר כך האלבום יוצא, וזה לא רק שהסינגל לא מופיע באלבום - אלא גם שאף אחד לא טרח לעדכן אותך. זה קורה לכל כותב שירים, אבל לי זה קרה כל כך הרבה פעמים".
הפצע של טדר בנושא עוד פתוח וחשוב לו להדגיש שבשעה שמאחורי הקלעים בתעשיית הטלוויזיה והקולנוע לדבריו, יודעים להרים טלפון ולעדכן את כותב המוזיקה במקרה ואם שיתוף הפעולה לא יוצא לפועל - דרכי הפעולה והתקשורת בעולם המוזיקה לוקים בחסר ובתעשיית המוזיקה טרם למדו כיצד לעשות זאת.
6 צפייה בגלריה
ראיין טדר: "אני לא מאשים את בלאקפינק, אני אוהב אותן. אני מאשים את התעשייה". בלאקפינק
(צילום: AP)
"אתה לא מקבל שיחת טלפון וזו הרגשה נוראית. אתה מתרגש לקראת יציאה של תקליט ואז אתה פותח אותו ו-'רגע, מה לעזאזל? איפה השיר?' קשה לי להסביר לך כמה זה כואב. אני בתעשייה כבר 20 שנה, אני רגיל לדחייה, קיבלתי יותר דחיות משניתן לתאר - הרבה יותר דחיות מהצלחות. הייתי אומר 98 אחוזים של דחיות ושני אחוזים של הצלחה, כל מה שאנשים מכירים ממני ויודעים עליי אלה רק ההצלחות. אבל מה שמפריע לי היא הדרך הסיסטמטית שבה עולם המוזיקה לא מתקשר את הדחיות.
"אני כל כך מופתע כשמישהו מחברת התקליטים מתנהג כמו בן אדם, מרים אליי טלפון ואומר לי: 'היי, אני מצטער, עבדנו קשה אבל זה לא מתאים לאלבום, זה לא הגיוני להכניס את השיר', או כל דבר בסגנון. אני אדם בוגר, אני יודע איך להתמודד עם אכזבה וכישלון ואני מוכרח להודות שהרבה יותר קשה להתמודד עם מתודולוגיה של לא להגיד - לא להגיב להודעות טקסט או לענות לטלפונים. זה החרא של תעשיית המוזיקה. זו הדרך הכי פחות מקצועית וככה לא ראוי להתנהג לאף בן אדם. אני בחיים לא אעשה את זה למישהו ואני באמת מקווה שהתעשייה תשתנה ותתחיל לנהוג בכותבי שירים בהגינות ובפרגון. אני רוצה להיות ברור, אני לא מאשים את בלאקפינק, אני אוהב אותן. אני מאשים את התעשייה".
