כשיגאל עזרתי מתבונן בבניין התיאטרון הערבי-עברי ששוכן בלב יפו העתיקה, הוא מלא סיפוק. 30 שנה שהתיאטרון שלו קיים, נלחם בקשיים והוא מתעקש לא לוותר. "התיאטרון הזה הוא סוג של מפעל חיים, אי של אוטופיה", הוא אומר. "במקום הזה, שכשקיבלנו אותו הקירות שלו היו חשופים והרצפה כולה חול, מתגשם המודל של שוויון בין יהודים לערבים. זה יכול לקרות בכל מקום, לא רק כאן, זאת צריכה להיות המציאות".
המאבק הזה פשוט?
"ממש לא, זה כולל מאבקים על קהל ועל תקציבים – ומלחמה בפוליטיקאים, אבל הוא שווה את המאמץ שאנחנו משקיעים בו כי בתמורה אנחנו מקבלים חופש אמנותי ואת היכולת להביע אמירות ושאלות בלי לרצות אף אחד. כשמירי רגב הייתה שרת התרבות היא נכנסה בתיאטרון שלנו ודרשה לעצור את התקציבים שמגיעים לנו. היא טענה שהתיאטרון הפסיק להיות תיאטרון והפך להיות במה לטרור, ואמרה, 'חופש ביטוי זה בסדר, אבל לא חופש מימון'. זאת הייתה תקופה מאוד קשה כי פחדנו לקיום שלנו. לא ידענו מה ילד יום. למזלנו, שר האוצר כחלון לא שיתף איתה פעולה".
ביום שישי הקרוב, בטקס פרסי "קיפוד הזהב" שיתקיים בתיאטרון הסמטה ביפו, לא הרחק מהתיאטרון שלו, יחולקו פרסים להצגות הפרינג' המצטיינות של השנה, ועזרתי, בן ה-65, יזכה בפרס מפעל חיים על פועלו. "יגאל עזרתי מוביל במשך שנים קו בלתי מתפשר ובלתי מתחנף ומוכיח שיש מקום לאופטימיות ואפשרות לשינוי גם במציאות השסועה של מדינת ישראל", קבעה ועדת הפרס בנימוקיה. "יגאל יצר ומוביל מוסד תרבותי המשמש אכסניה ליוצרים ולמבצעים ערבים ויהודים, ליצירה משותפת ולהתמודדות עם שאלות של חברה, זהות ומקום במגוון סגנונות אמנותיים, ובית ליצירה וליוצרי הפרינג'. יגאל מקיים דיאלוג עמוק בין שתי התרבויות - היהודית והערבית - ומוכיח כוונה אמיתית לתת במה משותפת ושוויונית לשתי התרבויות".
עזרתי גדל ברמת השרון. אביו היה סוחר בדים יליד סלוניקי ואמו ממשפחה דתית ממוצא אשכנזי, ממייסדי כפר אוריה שבדרך לירושלים. "סיפור הילדות המכונן שלי היה הסיפור של אמא שלי על הילדות שלה בכפר. הם גרו שם שבע משפחות, וב־1929 בא אליהם אחד השכנים מהכפר הערבי הסמוך ואמר להם שהלילה הולכים לעלות על הכפר שלהם. הוא הסתיר אותם אצלו, והם ראו מרחוק את הכפר עולה באש, כך שמשפט המפתח של אמא שלי היה: 'יש ערבים טובים ויש רעים. ערבי טוב הציל אותנו מערבים רעים'".
בצבא שירת עזרתי כלוחם בחטיבת הנח"ל ובשריון. לאחר השחרור היה חבר בגרעין הנח"ל שפעל ב-1977 בהיאחזות סוכות ברפיח, שהפכה בסוף לקיבוץ. בקיבוץ נישא לסופרת אילנה ברנשטיין, נישואים שהסתיימו כעבור כשנה. "1977 הצבעתי לשל"י שהמצע שלה כלל להחזיר את הקיבוץ שלי למצרים", הוא אומר.
עזרתי השתתף במלחמת לבנון הראשונה, ולאחר שלושה שבועות של לחימה הצטרף, יחד עם עוד כ-160 חיילי מילואים לתנועת יש גבול, שחבריה סירבו להמשיך להילחם אחרי שהמבצע הצבאי המוגבל בהיקפו הפך למלחמה כוללת, ובירת לבנון ביירות נכבשה. "אחרי שלושה שבועות בטנק חזרתי הביתה ואמרתי למג"ד שלי שאני לא חוזר. הוא אמר לי, 'אל תחזור'. הוא ידע שאם הייתי חוזר הוא היה צריך לשפוט אותי ולהכניס אותי לכלא. באינתיפאדה הראשונה, ב-1988, סירבתי לשרת בשטחים וישבתי פעמיים בכלא. כל פעם חודש. פעם ראשונה שהרגשתי מאושר וחופשי כי שילמתי על מה שהאמנתי בו. המורים והתלמידים בחוג לתיאטרון הפגינו בעד השחרור שלי. כששאלתי את אמא שלי: 'מתי תהיי יותר רגועה? כשאני חוטף אבנים בחברון או כשאני בכלא?', היא ענתה: 'לך לכלא'".
עזרתי למד לתואר ראשון בחינוך ותיאטרון באוניברסיטת תל אביב, ותואר שני בבימוי. כשסיים, לימד בחוג לתיאטרון שבו למד ובבית הספר לדרמה בסמינר הקיבוצים. בשנת 1988 נסע להשתלמות בבימוי בלונדון. לאחר לימודיו, ביים שם את ההצגות "אינטימיות", "איש המרתף", "ברגמן" ו"מיס ג'ולי". משחזר לארץ ביים בפסטיבל עכו עיבוד למחזה "אכזר מכל המלך" של נסים אלוני.
ב-1990 ייסד יחד עם גבי אלדור ועירית נאמן את "תיאטרון מקומי" - תיאטרון בעל אוריינטציה חברתית פוליטית העוסק בדמוקרטיה, מיעוטים, זכויות אזרח ודו-קיום יהודי-ערבי. המחזה הראשון שהעלה התיאטרון היה שחזור של "משפט גבעתי ב'", שבו הואשמו חיילי גבעתי בכך שהיכו פלסטיני למוות. המחזה הוצג בפסטיבל עכו בשנת 1990, בהשתתפות יוסי ידין, יוסף כרמון, חנה מרון, דורון תבורי ואביגדור פלדמן. ב-1991 העלה תיאטרון מקומי את "הערב רוקדים", בהשתתפות ח'ליפה נאטור ורונית אלקבץ, מחזה שבו סיפרו שחקנים יהודים וערבים את תולדותיהם של בית קפה ואולם ריקודים ביפו. בשנת 1998 אוחד התיאטרון עם התיאטרון "אל-סאראייא" ביפו, שייסד השחקן אדיב ג'השאן.
איך נקבע הרפרטואר שלכם?
"כל ההצגות הראשונות – וזו החלטה של גבי אלדור ושלי - עסקו בסכסוך הישראלי ערבי כשכל השחקנים היו יהודים וערבים. ככה זה עד היום. זאת הייתה הציפייה מאיתנו. עמוס תמם עשה אצלי את התפקיד הראשון אחרי שסיים את בית הספר למשחק. הייתי המורה שלו. הוא הגיע ילד מרמלה שלא ידע כלום על תיאטרון, אבל היה ילד מאוד מוכשר. הוא איש טוב, בלי פוזה ואגו.
"בשנים האחרונות ההצגות שלנו עוסקות במפגש התרבותי, בתרבות הערבית במיטבה, וזה כולל הצגות על אום כולתום ופאריד אל אטרש. בשנה הבאה אולי נעשה הצגה על פיירוז. גלית גיאת, שמגלמת את אום כולתום היא הצלחה נהדרת. היא גם מקסימה בעבודה וגם בתוצאה. גם זיו יחזקאל, ששר משירי פריד אל אטרש, היה הצלחה גדולה. היינו בפגישה אצל אבו מאזן במוקטעה והוא דיבר על זיו יחזקאל כגשר לשלום. מכירים אותו בכל המגזר הערבי והדרוזי".
איך נולד השינוי הזה?
"פשוט באיזשהו שלב עייפנו מהצגות שעוסקות ביהודים שמרביצים לערבים. הרגשתי שיותר נכון לעסוק במפגש התרבותי. ראינו שבתיאטרון העברי תמצא מחזות שנכתבו בנורבגיה ובדרום אפריקה, אבל לא כאלה שנכתבו במקור בערבית. עולם המוזיקה בארץ כן נחשף למוזיקה הערבית, אבל התיאטרון כמעט ולא, למרות שיש מגוון עשיר של מחזות ממצרים, סוריה, ואפילו עיראק שנכתבים בערבית".
אתם מחפשים עוד כיוונים חדשים?
"בעשור האחרון התחלנו לטפל גם בעניין המזרחי - נושא שאף תיאטרון כמעט לא מטפל בו. יש לנו חמש הצגות שעוסקות בנושא הזה ובא אליהן קהל נהדר. ההצגות האלה גם רצות בכל הארץ. פעם הצענו לאיזה אולם בצפון את ההצגה אום כולתום והם אמרו, 'זה לא בשבילנו, זאת תרבות נמוכה'. אבל כאלה שכן הזמינו את ההצגה, הופתעו כמובן מאוד לטובה".
בשנתיים האחרונות, בתקופת הקורונה, כשהתיאטראות האחרים מיעטו להציג, אם בכלל, הוביל עזרתי ברחבת תיאטרון יפו ערבי מחאה על הפקרת התרבות והאמנות, תחת הסיסמה "אין חיים בלי תרבות". "בהתחלה ניסינו להעלות ברחבת התיאטרון את 'אום כולתום', אבל קיבלנו על זה קנס", הוא אומר. "פתאום המשטרה הפכה להיות קובעת הטעם האמנותי. החלטנו אז להעלות ערבי מחאה עם קטעים מהצגות, או ערבים שבהם השתתפו סטנדאפיסטים, או מחזאים כמו מוטי לרנר, יהושע סובול, מאיה ערד יסעור והדר גלרון. התהודה שלה זכו ערבי המחאה עזרה לנו מאוד והפכה את ההצגות שלנו למבוקשות יותר".
עזרתי חולק את חייו בעשרים ושש השנים האחרונות עם האדריכל אורי און, והם הורים לתאומות, אליה והגר, שנולדו מהורות משותפת, כשאמן של הבנות גרה בדירה לידם. "רק אחרי הגירושים שלי, אחרי שאבא שלי נפטר, גיליתי את התיאטרון ואת ההומוסקסואליות שלי", הוא אומר. "כנראה שהצל של אבא שלי היה מאוד גדול".
לא תתעייף מתישהו?
"אין סיכוי שאתעייף. בזמנו אמרתי שאני רוצה שההלוויה שלי תצא מהתיאטרון. אני רוצה להביא יותר קהל לתיאטרון ולהמשיך לעשות תיאטרון שאני מאמין בו. זאת תכלית החיים שלי".
