גם אחרי עשור בלונדון אני מרגישה מאוד־מאוד ישראלית. הכי לא חלק מהציבור הבריטי, ולראיה לא הלכתי לפגוש את הגופה של המלכה בווסטמינסטר ולהיפרד. אני יותר מודאגת מזה שלרפאל לא הייתה מסגרת ביום ההלוויה. יש גם שלב שקורה לך, כשאת חיה בגולה, שאת באופן בלתי רצוני כמעט מוצאת את עצמך מחפשת את הזהות שלך, את קבוצת השייכות שלך. כשאת בישראל את יכולה להתרחק מהזיקה שלך ליהדות, להגיד “זה סביבי גם ככה”. אז אנחנו עוד לא נרשמנו לאף בית כנסת, אבל בואי נאמר שכבר ניהלנו כמה שיחות עם כמה רבנים לגבי הצטרפות. אין לנו שום זיקה לדת, זה לא בא משם. זה משהו שהופך להיות חלק מסדר היום שלך כשאת לא חיה בישראל.
רפאל בן הארבע וחצי מתחיל עכשיו כיתה א׳, זה נקרא ריספשן. זה קצת יותר כמו גן חובה, אבל מתחילים פה בגיל ארבע. הוא הלך לגן ישראלי, ששם גם היו חוגגים את חגי ישראל והיו מדברים קצת עברית, ועכשיו הוא מתחיל בית ספר ציבורי פה שאין לו שום זיקה לישראליות וליהדות. בדיוק הוא אמר לי שהוא מצטער שלא יחגגו שם את ראש השנה. זה די בהדחקה, את מדחיקה את העובדה שהבן שלך הולך לגדול אחרת לגמרי ממך כי זה קצת קשה לקבל את זה. זה גם מה שגורם לך לרצות כמעט לחפש את קבוצת השייכות שלך מחדש, להבין באמת איזה סוג של סיפור את מספרת לילד שלך, איך את יוצרת אצלו תחושת שייכות. אנחנו אנשים מאוד לא דתיים, זה ממש לא חלק מהאג׳נדה שלנו או מצורת החינוך שלנו, לא משהו שאנחנו מנחילים לרפאל - אבל זה כן גורם לך לשאול את עצמך מה את רוצה לספר לו, מי הוא. אין לי תשובות חד־משמעיות. אנחנו מספרים לו שהוא ישראלי, שהוא יהודי ומנסים לעשות את זה בצורה הכי חילונית שאנחנו יכולים. זה גורם לך לחשוב - מה, הוא לא יידע לקרוא ולכתוב עברית? זו מחשבה עצובה במידה מסוימת כי זו פרידה. אלה דברים שמעסיקים אותי.
באיזשהו מקום, לבחור לחיות מחוץ לישראל זו גם בחירה פוליטית, במובן הזה שאת באה ואומרת, “אני לא בטוחה שאני רוצה לשחק את המשחק הזה, אני צריכה קצת ספייס”. אני לא מאוד מעורבת בפוליטיקה בישראל. אני מתעניינת, ובבחירות האחרונות הייתי בארץ אז הצבעתי. קשה מאוד לחיות בישראל ולא להיות בן אדם פוליטי, כי הפוליטיקה בישראל היא חלק מהיומיום, זה לא תחום עניין, זה בכל דבר שאת עושה, בכל פינה, בכל מערכת יחסים, בכל דבר שאת קונה בחנות, בכל בית שאת קונה או מוכרת או בבית שאין לך. בכמה השכירות שלך, ממי את לוקחת את המלגה שלך, כל דבר שאת עושה הוא פוליטי וזה מתיש. במובן הזה, כשאת עוזבת את ישראל יש רצון לתת לדברים אחרים מקום. ומתפנה הרבה מקום. יכול להיות שזו אשליה, ברור שהבריטי יכול להתעסק בפוליטיקה הבריטית, ואני לא מתעסקת בפוליטיקה הבריטית כי אני לא מפה, זה לא בעצמותיי אז זה לא נוגע בי באותה צורה. את עוזבת את הבית ונדמה לך שמחוץ לבית אין כביסה מלוכלכת, הכל נקי. ברור שגם פה יש סוג של הדחקה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אני מנהלת יחסים עם ישראל בכל מיני אופנים, ובוחרת להמשיך את הקריירה שלי בישראל כי אני מוצאת את החיבור שלי שם הרבה יותר כשחקנית דרך השפה והתרבות. במובן הזה, זה כמו מערכת יחסים עם גרוש בגירושים טובים. גירושים כאלה שיש שם עוד משהו, שיש עדיין ניצוץ. שיש מצב שנחזור.
קצת כמו כל ישראלי יורד, כשאת כמעט שוכחת מה זה לחיות בישראל את חושבת שאת נורא ישראלית, ואז את מגיעה לישראל וזה מתנפץ. כשאני מגיעה לארץ אני מרגישה יותר בריטית מישראלית בהמון דברים, כמו כבוד למרחב אישי, אתיקה מקצועית, גבולות. הדבר הכי בולט זה איך את כותבת אימייל. באנגלית יש לקסיקון שלם, תורה שלמה איך את אמורה להתנהג באימייל. מלא להודות, כל הזמן לרכך את המסר שלך ולמלא את המייל במילים רכות שלא אומרות כלום ולקוות שמה שאת רוצה להגיד יחלחל. כשאת מקבלת אימייל, מצד אחד את אומרת, “אוקיי, זה מייל מנומס”, ואז בעצם את קוראת את התוכן והתוכן יכול להיות שמפנים אותך מהדירה בעוד שלושה ימים.
ברמת האתיקה המקצועית - סט ישראלי זה לא סט לא ישראלי. סט ישראלי זה מקום שכולם חברים, נער המים יכול להעיר לך על משהו שעשית בטייק שלא כל כך עבד לו, זה שוב חוזר לנקודת הגבולות, בטח אם את שחקנית - אבל גם באופן כללי. צריך המון ביטחון עצמי ותעוזה להיות יצירתי ליד אנשים, וזה יכול להיות קשה כשאין גבולות. זה משהו נורא שונה בסטים לא ישראליים, שבהם את מרגישה שיש לך פלטפורמה לעשות את מה שאת עושה - אם זה טוב או רע זו בעיה שלך ושל הבמאי, לא של אף אחד אחר. ניכור זה הצד השני של המטבע, כי זה יותר ריחוק, בדידות, לא לדעת בכלל מי עומד מולך. אצל האנגלים בכלל קשה ליצור אינטימיות, זה קורה רק אחרי חמישה פיינטים בפאב, ואז זה כבר הולך למחוזות אחרים. המחיר הוא בוודאי בדידות, זה מלווה את החיים של כל מי שאי פעם עזב את הבית שלו, חלק מלהיות מהגר. במידה מסוימת תמיד תהיי זרה, מנותקת, אחרת.
אני בעצמי מביאה דברים מסוימים שבספר של הבריטים רשומים כמשהו מאוד בוטה, ואני לא רואה אותו כבוטה. להגיד מה אני חושבת, למשל, זה דבר מאוד לא מקובל. עצם הרעיון של לא להגיד את מה שאת חושבת, לקח לי עשר שנים לתרגל את זה, זה ספורט. והתרגול הוא איך להשיג את מה שאת רוצה בלי להגיד מה את חושבת. בואי נגיד שאם יש לך בעיות של ניהול כעסים, את יכולה לשלוח את עצמך לעבוד במשרד עם בריטים.
אני לא בן אדם שרואה טלנובלות אז אני לא עוקבת אחרי עלילות בית המלוכה הבריטי. לא מתחברת. שייקספיר אמר שנדמה שהסיפורים הכי טובים קורים בבית המלוכה אבל כל מה שצריך לעשות זה לצאת לרחוב. אז אני כל כך לא מתעניינת בנושא הזה, זה כל כך לא עושה לי את זה, אני יודעת שיש אנשים שמאובססים על בית המלוכה ועוקבים אחרי הדרמה של מייגן והארי וקייט ו־וויליאם ונרעשים ממותה של המלכה. אנחנו בכלל שמענו מישראלים שהמלכה מתה. אני מייחסת את זה לעובדה שישראלים תמיד רואים חדשות.
הדבר שהכי מספר לך על מה אתה מאובסס עכשיו זה איזו פרסומת נותנים לך בסושיאל מדיה. הטרגוטים מספרים לך על מי אתה עכשיו. מגיעים אליי עכשיו רק סטוריז של תינוקות - כל מיני משפיעניות של תינוקות וזוגיות, כל מיני איך להרדים ניו־בורן, איך לא להתנצל על זה שאת לא מיניקה אלא רק מאכילה בפורמולה. זה נורא. כל שיח היום הוא עובר איזה סוג של אינפלציה - יש היום 20 מיליון משפיענים שעכשיו רוכבים על איזשהו שיח, זה יכול להיות שיח של איך עושים קונטורים לפנים. את גם משתפת עם זה פעולה, כי בחופשת לידה המוח שלך גם ככה לא מסוגל להכיל תוכן מעמיק או מעניין. אז בית המלוכה לא, אבל חמש דרכים להוציא גז - כן.
אני לא רוצה יותר משני ילדים, הגעתי לסוף של הדבר הזה. הגשמתי את מה שרציתי. רציתי שני ילדים ויש לי שני ילדים. ואז את אומרת אוקיי, מה עכשיו? את באופן אוטומטי עוברת לשלב הבא בחיים שלך, שזה המוות. בעצם אחרי שלו (Lou) נולדה עברתי לקטגוריה אחרת, של בן אדם שעכשיו הדבר הכי גדול בחיים שלו זה המוות. אבל זה לא נראה לי דבר נגטיבי, אני מבינה שיש משהו כל כך מיסטי בחיים האלה. באנו לעולם, אנחנו חיים, אחר כך מביאים חיים שזה גם מיסטי נורא, זה מעגל החיים. כשילדתי את רפאל היה לי סוג של התקף חצי פסיכדלי, כשבאתי הביתה ונכנסתי למקלחת והרגשתי את הגוף שלי מרוקן ובכיתי ופתאום היה לי חיזיון של גוף ועוד גוף של הדבר המעגלי הזה של החיים והמוות. ביחסים בינך לבין עצמך יש איזשהו מוות של האישה שהיא נערה, שמבטאת את ההבטחה הזו להביא חיים, איזשהו פתיח של ספר, ועכשיו אנחנו באמצע הספר ועוד שנייה נכנסים למערכה השלישית. דווקא מפתיע אותי שבמקום להרגיש בדיכאון מזה אני אומרת וואו, מה יקרה כשאמות? האם גם זה יהיה מעניין? משהו שפשוט אין לי גישה אליו? להבין שאת לא הולכת להיות בהיריון וללדת יותר זה סיום של פרק בחיים. בכל הגשמה יש איזה מוות. כמו שאנחנו יודעות שהסקס שאנחנו מדמיינות עם הבחור שאיתו אנחנו יוצאות לרוב יהיה יותר טוב מהדבר עצמו. יש משהו במימוש שהוא ממית.
אני נהנית מהעובדה שאני כרגע בחופשת לידה, את הכאפה חטפתי דווקא בילד הראשון. היה לי מאוד קשה לקבל את המעבר הזה של להפוך להיות עבד. עכשיו אני כבר עבד, אז סבבה. יש לי עוד מישהו חמוד שאני צריכה לשרת. זה לא מבהיל אותי, זה דווקא משמח אותי ובגלל שאני לא רוצה עוד ילדים אני מצליחה ליהנות מההווה, ממה שקורה עכשיו. בילד הראשון כל הזמן התעסקתי ב”אבל מה עם שאר הדברים שאני רוצה לעשות בחיים?”. את אף פעם לא חוזרת לאותה מידה של חירות, זה נגמר, אבל הילד גדל ואת גדלה ואת מוצאת לעצמך מי את בתוך המסגרת הזו ועכשיו אני מבינה שעכשיו אני איתה והיא תינוקת, ועוד מעט היא לא תהיה תינוקת. ואיזה כיף לי, אני מרגישה שזה סוג של מתנה.
לכל אישה יש מסע במקום הזה של איזו אמא את רוצה להיות. אחרי רפאל היו לי שוק וכעס. כעסתי על זה שאני אישה. למה אני צריכה לשאת את כל תחושת השליחות הזו של לטפל בילד שלי?! גם כמובן שכעסתי על בן הזוג שלי, כי כנראה קינאתי בו, כעסתי על העולם. מאז אני בדיאלוג עם עצמי ובתהליך של השלמה עם היותי אישה, שזה משהו שכואב להגיד ואני לא מתכוונת לזה במובן האנטי־פמיניסטי; אני מתכוונת שאני חושבת שצריך לשנות את התנאים הפוליטיים שבהם אישה חיה. את התנאים הדומסטיים. אני כל יום פועלת למען המטרה הפמיניסטית הזו בתוך הבית שלי. יש מתח בין תחושת השליחות המסוימת שלך כאישה שהיא הורמונלית־ביולוגית, משהו שהוא לא כל כך בשליטתך, לבין את כאישה פרוגרסיבית ופמיניסטית שרואה עצמך כמישהי לא פראיירית שלא תיתן לחיים לדרוך עליה, ואז את מוצאת את עצמך במקום הזה שבו הגוף שלך שולט בך - אז כבר את מוחלשת, כי יש בתוכך דיסוננס שאת לא מצליחה לנהל, ואז את כועסת, את רוצה לבעוט בזה, למרוד בזה, או אולי לא - אולי את מוותרת על השאיפות שהיו לך ואומרת, “אני עכשיו בבית, אני עכשיו אמא”, ואני חושבת שגם זה מהמם. אני לא יודעת איך גברים חווים את זה כי אני לא גבר, אבל מן הסתם זה תהליך קצת פחות מורכב.
היו תקופות שרציתי לצאת מהתחום, מכל הדבר הזה ומהתחושות שמגיעות איתו. מצד אחד דברים קרו וסחפו אותי והייתי באינרציה, נכנסתי לסוג של טורנדו; מצד שני כל הזמן ניסיתי לצאת מהטורנדו. לפעמים הצלחתי, אבל רוב הזמן אני עדיין בטורנדו. המון שנים חשבתי שהנה, יש לי הזדמנות לעשות משהו אחר, והייתה, אבל לא עשיתי את זה. הלכתי ללמוד קולנוע, נשארתי באותו מקום במובן כזה או אחר. הפרספקטיבה שלי הייתה צריכה לעבור תהליך. כששואלים אותי איך זה לחוות את התחום מגיל כל כך צעיר אז באיזשהו מקום כן, אני סוף־סוף במקום שאני אומרת, “זה באמת מה שאני עושה. זו מי שאני”. זה גם קצת קשור לסינדרום המתחזה, שתמיד קיים אצלי, כי זה פשוט קרה לי, אז אולי לא מגיע לי? אולי לא הרווחתי את זה? אולי זו לא באמת אני? אבל הבנתי שאני לא יכולה לעבוד בשום דבר אחר.
אני משחקת, עורכת וידיאו, כותבת, עושה כל מיני דברים, ויש את הרגעים שאת אומרת כוס אמק! אנחנו עוברים להייטק, הדבר הזה שכולם רוצים לעשות עכשיו או עושים עכשיו. גם אני וגם בן, שהוא מפיק, לא יכולים לעשות שום דבר אחר. לא אהיה מסוגלת. יש הבנה שאמנם זה כרוך בסבל, אבל נראה לי שבשלב שאני נמצאת בו בחיים שלי אני מבינה שאם זה מה שאני עושה אז אני מוכנה לשלם את המחיר. והמחיר הוא שקשה מאוד להתפרנס, עד בלתי אפשרי, שיש תקופות בלי עבודה, תקופות של מי אני, מה אני ולמה זה טוב. גם לא מרוויחים מספיק - וגם מוציאים את הכל על פסיכולוג. למזלי המסלול הוא לא כל כך צר, אני עושה כל מיני דברים, אז יש עניין, זה לא משהו מקובע אבל זה אומר כל הזמן להמציא את עצמך מחדש. ועדיין, לא תמיד זה בא טוב, לפעמים את רוצה ללכת למשרד.
אם לא הייתי בתחומים יצירתיים הייתי מטפלת משפחתית וזוגית, זה משהו שמאוד מרתק אותי. בילד הראשון את רוצה להיות “סופר־מאם”, להיות אמא מעולה ולעשות את הכל נכון ואז, בילד השני, את מבינה שאין נכון, שאת צריכה להחליט מה את רוצה. את מנסה לגרום לבן הזוג לעמוד בסטנדרטים לא הגיוניים וזה יכול לייצר המון בעיות בזוגיות. אני זוכרת שמישהי בפייסבוק כתבה, “את רוצה שתהיו הורים שותפים לדירה - או זוג עם ילדים?” וזה הפיל לי אסימון. הבנתי שבן בקבוצה שלי. נכון, אנחנו לא רואים עין בעין בהמון דברים, והתרחקנו, אולי כי להביא ילדים זה דבר שפוגע בדינמיקה הזוגית שקדמה להם; אבל הוא בקבוצה שלי, אנחנו זוג. ואם את רוצה להיות זוג את צריכה לזכור שאתם לא רק הורים שגרים יחד. זה סובב לי את המצלמה. בקלות את יכולה לתעדף את הילדים ואת המשפחה על חשבון הזוגיות וזה מחיר כבד לשלם. אני לא מצפה ממנו להיות מישהו שמוציא לפועל של השיטות שלי, של הדרך שלי. הוא לא צריך לבצע את מה שאני אומרת. הוא־הוא ואני־אני, לו יש את הדרך שלו ולי יש את הדרך שלי. דברים כמו להיות מסוגל לצחוק על הילדים, להיות זוג שצוחק על הילדים יחד. יש איזה רצון לפעמים לגונן על הילדים עד כדי כך ש”אסור לצחוק עליהם” ולפעמים צריך להיות בצד של הגדולים.
ככל שאני מקבלת את זה שבן שונה ממני ככה יותר טוב לי. התקווה שהוא יוכל ממש להזדהות איתי בכל מיני דברים שאני עוברת, וכל הפעמים שנשבר הלב שהוא לא מבין אותי בדברים מסוימים - לוותר על התקווה הזו, להבין שהוא לא יכול להבין את זה ולחיות עם זה בשלום - בעיניי זו משימה חשובה. היום אני צולחת אותה הרבה יותר מפעם. מצליחה לחיות באינטימיות עם שוני.
אני עוד שנייה בת 40 ומרגישה שעכשיו אני במעין מערה, לא מוכנה להתעמת עם איך שאני נראית עדיין. הגרייס של הנעורים, שזה משהו שאת לוקחת איתך שנים בתור אישה, יש רגע שהקסם פג. את מבינה שאין לך את הדבר הזה, שאולי כבר לא תצליחי להקסים את דרכך בעולם ואת צריכה לחשוב מה עושים עכשיו. אני מרגישה את זה ביני לביני. אני זוכרת שפעם הייתי מרגישה שיש אצלי משהו שאני יכולה לחלוק אותו עם העולם, להשתמש בו, ליהנות ממנו, להשיג באמצעותו דברים. היום זה כבר לא זה, זה כבר לא שם. עכשיו משהו אחר צריך להניע אותי בעולם הזה. יש תחושה שהכל קצת שחוק, שאני שחוקה, ואני צריכה עכשיו להתחדש. אני עדיין במערה, אני עדיין לא יודעת איך אני הולכת להזרים דם חדש. יש בזה גם הקלה מסוימת, לדעת שהקלף החזק שלך הוא לא המראה שלך.
הייתי במקום הרבה יותר מורכב אם משחק היה המקצוע היחיד שלי, אני עושה עוד דברים וזה המזל. אני לא רוצה להיות במקום שבו אני צריכה להתייחס לעצמי כסחורה פגומה. התעשייה הזו היא תעשייה שמבוססת המון על נראות, על הדבר החם הבא, כל הזמן מחליפים את הפנים הבאות. זה משהו שלי תמיד היה קשה איתו, ומגיל מאוד צעיר רציתי למצוא דרך להיות מחוסנת נגד זה. זה לא אומר שזה לא נוגע בי. אני כבר לא אשחק את התפקידים ששיחקתי עד עכשיו, אצטרך למצוא את הדבר הבא, בין אם זה את התפקידים שאני רוצה לשחק ובין אם את הסדרה שאני רוצה לכתוב או הסרט שאני רוצה לערוך. באיזשהו מקום זו בניית זהות חדשה.
חנה היא הסטארית האולטימטיבית. היא נולדה סטארית, חיה כסטארית ותמות סטארית. זה מקרין עליי, על איזה סוג של שחקנית אני, שאני לא מיליון אחוז, לא מתאבדת על כל תפקיד, יש לי עוד דברים שאני עושה. זה נורא מעורר השראה ונורא מבליט את השוני, אומר לי משהו על עצמי.
אפרופו זרות, להיות סוכן מוסד זה קצת כמו להיות מהגר. מהגר בחייך שלך. זר נצחי. אתה באזור הלימינלי הזה - לא שייך לשום מקום, לא שייך לאף אחד. חי בצללים. הדבר היחיד שמחזיק אותך זו הנאמנות שלך למדינה. התיאור הזה מתאים במדויק לנוני (דמות סוכנת המוסד שמגלמת אבולעפיה בסדרה "המטרה: מינכן", שמשודרת בימי שלישי בשעה 22:00 ב־HOT HBO, ב־HOT VOD וב־Next TV - ר"א). החיים שלה הם שקר אחד גדול. אף אחד לא יודע מי היא ומה היא באמת עושה וזה כמובן מבודד אותה. היא בלי משפחה, בלי זוגיות. טוב לה ככה - לעכשיו. והרצון להגן על הבית, על ישראל, מחזיק את כל הדבר הזה. אבל המבנה הזה מבוסס על סיפור שהיא וכל ישראלי מספרים לעצמם על זכותה של ישראל להתקיים ולהגן על עצמה בכל מחיר. על טובים ורעים. על אמת ושקר. אבל אחרי הרבה שנים בתור סוכנת מוסד הסיפור הזה מתחיל להיפרם והדבר הזה מוביל את נוני לשאול פתאום שאלות - האם זה שווה את כל זה? הטריילרים בסקיי גרמניה מיצבו את הסדרה סביב המשפט Trust no one. זה מתמצת את מה שהסדרה עוסקת בו: ספק. ספק בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, בנרטיבים ההיסטוריים שעליהם אנחנו מבססים את כל מערכת האמון והאמונות שלנו, במי שאנחנו מכנים אויבים או בני ברית. אין שאלת מחקר טובה יותר לבסס עליה סדרת מתח.
אני לא שקרנית טובה בכלל, אני אדם שעד לפני שנייה לא ידע לשקר והפסיכולוגית עודדה אותי ללמוד לשקר כי היא אמרה שנורא חשוב לשנות סצנה, שהשקר הוא כלי כדי לתעתע אפילו בך, קצת כמו לשקר לעצמך. אם תשני את הסצנה, את הדיבור על מה שאת מרגישה, תייצרי נרטיב “שקרי”, זה ישנה את האמת. את הדבר שנראה מאוד סטטי וגולמי. אז מאז אני מתנסה בזה.
