"חלום של רובוט" (Robot Dreams), סרט האנימציה הספרדי של פאולו ברגר, הוא אחד מחמשת המועמדים לזכייה בפרס האוסקר לסרט אנימציה באורך מלא. הוא מתמודד מול "הילד והאנפה", סרטו האחרון של הייאו מיאזאקי, "ספיידרמן: ברחבי ממדי העכביש", "אלמנטלי" של פיקסאר, ופנטזיית הטרנסג'נדריות של נטפליקס "נימונה". הוא לא הולך לזכות בפרס, ובהחלט סביר להניח שיש לפחות שני מתמודדים ראויים ממנו, אבל בכל זאת הוא מומלץ בחום רב לחובבי אנימציה החפצים בהנאה שהסרט מסב, אך גם בכמה רגעים מזוקקים של עצב.
"חלום של רובוט" – טריילר
(באדיבות קולנוע חדש)
מלבד המועמדות לאוסקר האנימציה, "חלום של רובוט" כבר זכה בלא מעט פרסים: ב- Contrechamp Grand Prix של פסטיבל האנימציה אנסי בצרפת, בפרס סרט האנימציה האירופי, ובפרסי הגויה של האקדמיה הספרדית לסרט האנימציה ולתסריט. הפוסטר של הסרט נראה במבט ראשון קצת כמו סדרת אנימציה לא מושקעת בערוץ ילדים, אך מצבור הפרסים המרשים רומז שהוא מציע משהו משמעותי יותר.
שלל חיות מצוירות מייצגות את דרי העיר המוצגת בסרט, אך אין זה עוד "זוטורופליס". העיר, באופן מובהק ומפורט, היא ניו יורק של אמצע שנות ה-80. האנימציה נסמכת על צבעים חזקים, וקווי מתאר עבים, אך למרות הסגנון הנאיבי יש בה הקפדה כמעט תיעודית על הצגת המקום והזמן: הרחובות, הבגדים, העיר שמעליה מתנשאים מגדלי התאומים, כרזות פרסומת, ממתקים, אלמנטים אייקונים ששייכים לתקופה זו כמו, למשל, קלטת וידאו שהושכרה מ-Kim’s Video או (חנות הספרים) "סטרנד". לכלב נטול-השם, המשמש כאחד משני גיבורי הסרט, יש אפילו כתובת מאוד ספציפית של דירת סטודיו קטנה באיסט ווילג' - רחוב 13 מזרח, מספר 528. אם תשיגו מכונת זמן - אתם מוזמנים לקפוץ לביקור. הסגנון הנאיבי מעצב טריפ נוסטלגי מהנה עבור אלו הזוכרים את ניו יורק בתקופה זו – בין אם הם גרו בה, תיירו בה, או רק הכירו אותה מצפייה בסרטים וסדרות.
זהו הרקע לעלילה שיש בה אלמנטים מובהקים של פנטזיה, אבל דווקא באמצעותה הסרט יכול לתת ביטוי לאמת רגשית שקהל היעד העיקרי שלה יהיה מבוגר. למעשה חלק מאמיתות אלו עשויות להפתיע גם מבוגרים שהורגלו ליותר מדי סרטי אנימציה מעובדים, עם עלילה המושתתת על נוסחה. גם מבחינה זו הנאיביות הסגנונית של "חלום של רובוט" מתעתעת, ולכן הרגש שהוא מעורר מצליח להפתיע. מצד שני, אין משמעות הדבר שילדים לא יכולים לצפות בסרט ואפילו ליהנות ממנו. אבל יש אפשרות שהם יופתעו, ממש כמו המבוגרים, מכך שהסרט לא מתפתח באופן צפוי.
העלילה נטולת דיבור ובמרכזה שתי דמויות. את הדמות הראשונה, כלב נטול-שם, אנו פוגשים בתחילת הסרט בחייו הבודדים באותה דירה באיסט וילג'. בלילה הוא משחק פונג (משחק המחשב שכבר אז היה מיושן), מחמם לעצמו ארוחות קפואות של מקרוני וגבינה, ורואה מבעד לחלון בסלון זוג של פרה וצבי שמתרפקים בזוגיות מלבבת מול הטלוויזיה. הפיתרון לבדידות מצוי בהבטחה שניתנת בפרסומת בטלוויזיה – לקנות ולהרכיב רובוט שיהיה החבר שכה חסר לכלב.
הרובוט מגיע, והכלב מרכיב אותו. הרובוט הוא סוג של ילד חייכני ואופטימי שכולו השתוקקות להכיר את העולם. בדקות הבאות כל דבר בחודשי הקיץ הופך להרפתקה: ההליכה ברחוב, הנסיעה ברכבת התחתית, ההחלקה על גלגליות בסנטרל פארק לצלילי "ספטמבר" של Earth, Wind & Fire (לא תאמינו כמה השימוש בשיר הזה עוד ירגש אותכם בסוף הסרט). הכלב יוצא מהקונכייה שלו לעבר החיים. אלמנט הפנטזיה מאפשר לתאר את הקשר הזה בנקודת האמצע שבין חברות הרמונית להפליא, להתאהבות קווירית - גם אם אין ממד מפורש של "אהבה" מהסוג המוכר מהמציאות. אבל הנוכחות של הרובוט בחיי הכלב לא תימשך זמן רב. הם יופרדו לתקופה שאמורה להימשך במעבר מהסתיו, אל החורף, ואולי עם בוא האביב הם ישובו ויתאחדו.
על נסיבות הפרידה ומה שיקרה אחריה לא ניתן להרחיב. אבל בדרך כל אחד מהם יעבור רגעים של תקווה - ושל מפח נפש. הזדמנויות שנוצרות, אבל גם רגעים של אכזבה ואפילו חרדה עמוקה. ובתוך זה יש כמה סצנות של חלומות - בעיקר מצד הרובוט, אך של הכלב - הנוגעות בתקווה ובאכזבה. העלילה אינה ממוקדת רק בדבר אחד ויחיד, והסטיות לכיוונים שונים מציגים את החיים במורכבותם, עם לא מעט רגעים מלבבים.
למרות הנוכחות של רובוט, קשה לקרוא ל"חלום של רובוט" אנימציית מד"ב. הדמות של הרובוט לא קיימת כדי לבסס ספקולציה על מצב טכנולוגי חדש, אלא בכדי ליצור מסגרת שדרכה אפשר לעצב דרך לחוות בפליאה את החיים. גם אם היכולות של הרובוט מאפשרים לו לעשות דברים שמפתיעים את הכלב, זה יותר כמו רגש ההפתעה המשמח בגילוי של האחר או האחרת בראשיתה של מערכת יחסים. זה לא מד"ב ממש כשם שההחלטה להשתמש בחיות אנתרופומורפיות אינה חלק מאלגוריה נוסח "חוות החיות".
לאור החן הרב של הסרט מפתיע לגלות שזה סרט האנימציה הראשון של הבמאי הספרדי פבלו ברגר. מי שיצפה בו לא יופתע לגלות שברגר חי בניו יורק בשנות ה-80, בתקופה שבה עבד כמרצה באקדמיית הקולנוע של ניו-יורק (NYFA). עד היום הוא ביים שלושה סרטים בספרד: "טורמולינוס 73" (2003) קומדיה על זוג שמחליט לעשות פורנו חובבים, Blancanieves מ-2012 שמהווה עיבוד בשחור-לבן לשלגיה עם גמדים לוחמי שוורים, ו-Abracadabra מ-2017 על אישה שלתוך גופו של בעלה הלא סימפטי נכנסת רוח של רקדן שמת. מה שהפילמוגרפיה של ברגר מגלה הוא שלא ניתן לדעת כיצד יראה הפרויקט הבא שלו ובמה הוא יעסוק. יחד עם זאת, לאור החן הרב של "חלום של רובוט", יש לקוות שזה לא יהיה סרט האנימציה האחרון שאותו הוא יביים.
