נהוג לומר שהדרך היא האלמנט החשוב במסע, ולא נקודת הסיום שלו. אני לא יודעת אם העיקרון הזה תופס כשמדובר בטלוויזיה. אם ניקח כדוגמה את "לפני" (Before), סדרת האימה החדשה בכיכובו של בילי קריסטל, שעלתה באפל TV פלוס השבוע, קשה להתעלם מהבעיה הכי בולטת שלה: הפרק העשירי והאחרון הוא פרק נהדר ונוגע ללב, גם אם הפתרון שנבחר משומש מעט. אבל לפני שתגיעו אליו תיאלצו להתמודד עם תשעה פרקים מייגעים, נגועים בחזרתיות כפייתית, איטיים להחריד וכמעט נטולי עלילה אבל עמוסים בקלישאות אימה. פרקים שהדבר היחיד שעשוי להציל אותם הוא העובדה שכמעט בכל סצנה תפגשו את בילי קריסטל, לא בדיוק האסוציאציה הראשונה שלכם כשאתם חושבים על אימה, כפי שמעולם לא פגשתם אותו.
Before - טריילר
(באדיבות אפל TV פלוס)
איליי אדלר (סר קריסטל) הוא פסיכיאטר שמאמין רק בעובדות ובמדע, שילוב מוזר לכשלעצמו. אנחנו פוגשים אותו כשהוא מתמודד - או יותר נכון מסרב להתמודד - עם מותה של אשתו, לין (ג'ודית לייט, "טרנספרנט" או, למקשישים שביננו, אנג'לה מ"מי הבוס"). בשלב די מוקדם בסדרה מתברר שהיא נטלה את חייה, לאחר שסבלה מסרטן בשלב מתקדם. בשלב מסוים מצטלבת דרכו של איליי עם ילד מקריפ בשם נואה (ג'קובי ג'ופ), שממעט בדיבור אבל לא חוסך בצרחות ובהתפרצויות אלימות לא מוסברות.
אנחנו לא יודעים ממה נואה מפחד, אף אחד לא יודע. לא איליי, לא האם האומנת שלו, דניס (רוזי פרז) ולא אף אחד מאנשי הרפואה שמנסים להגיע אליו ולעזור לו. בעקבות חלומות חוזרים, פלאשבקים ושלל אלמנטים מעוררי אימה אחרים איליי מגיע לאט (מאוד לאט) למסקנה שהוא, לין ונואה קשורים איכשהו יחד בחיים קודמים. הוא מחליט שכדי לפתור את הבעיה של נואה הוא צריך לפתור את הקושי שלו להתמודד עם מותה של אשתו/
2 צפייה בגלריה
נראית כאילו עמד מאחוריה תסריטאי בהתקף חרדה, שהקיא עליה כל אלמנט ויזואלי שאי פעם נחשף אליו בז'אנר האימה. מתוך Before
(צילום: באדיבות אפל TV פלוס)
יותר מהכול, "לפני" (שיצרה שרה ת'ורפ) נראית כאילו עמד מאחוריה תסריטאי בהתקף חרדה, שהקיא עליה כל אלמנט ויזואלי שאי פעם נחשף אליו בז'אנר האימה. תוכלו למצוא פה מנורות מהבהבות, טפטופים מסתוריים וקולניים, שתיקות מלאות משמעות, דימומים לא מוסברים מהאף, קלוזאפים של בובות פרווה והקלאסיקה - ציפורים שנחבטות בחלונות ונופלות מתות לארץ. בהינתן גבב כזה של אינסטרומנטים נטולי שלדה והתקדמות מזערית אם בכלל בעלילה, אפילו פרקים של חצי שעה בלבד - החלטה מבורכת שנפוצה בסדרות סטרימינג לאחרונה - מרגישים ארוכים ומרוחים.
נדמה שת'ורפ בעיקר סמכה על העובדה שקהל יעד חובב אימה יצטנף על הספה שלו מבועת בכל פעם שקריסטל ישלח מבט מבוהל אל רחבי הבית החשוך שלו כשישמע רחש חשוד, אבל התעלמה מהעובדה שאנשים משועממים פחות נוטים לפחד. שלא תבינו לא נכון, קריסטל משכנע מאוד בתפקיד הפסיכיאטר עם החגורה השחורה בהדחקה, שחייב לעבור דרך השיגעון כדי לצאת ממנו בריא בצד השני, ולאפל TV פלוס תמיד היה את הכישרון הזה, לחבר כוכבי על מפתים עם תקציב בלתי מוגבל ואסתטיקה יפהפיה, זה רק בקטע השולי הזה של התסריט שהם נתקעים בדרך כלל.
"לפני" מנסה לומר דבר מה מעניין על טראומה משותפת, על חיים וערכם, על התמודדות נפשית וחיבור נשמתי. לפעמים היא גם מצליחה, כתצוגת תכלית של הכישרון של קריסטל - לא שמישהו היה זקוק להוכחה - היא מושלמת. אבל כסדרת אימה שאמורה להצמיד את הצופה שלה למסך היא רחוקה מלהצדיק את הזמן שהיא תובעת. במובן הזה "לפני" מספקת את הקתרזיס המשמעותי ביותר מתוך הידיעה שאתם כבר אחרי.
