"אני יודע בדיוק מה אתם מרגישים ומה עובר עליכם מאז 7 באוקטובר ועל מה מדינת ישראל נאבקת", אומר איש התיאטרון האוקראיני ולדיסלב טרואיצקי בריאיון עם ynet. הוא אמנם עזב את אוקראינה עם קבוצת התיאטרון המצליחה שלו זמן קצר אחרי תחילת המלחמה עם רוסיה, אבל המאבק של אוקראינה על עצמאותה ועל הדמוקרטיה שלה לא מרפה ממנו לרגע בכל מקום שאליו הוא מגיע.
"להרבה אנשים נדמה שהמלחמה באוקראינה הסתיימה, כי התקשורת העולמית כבר הסיטה את המבט מאיתנו וכמעט לא מסקרת את מה שקורה אצלנו, אבל הם טועים, ובגדול", אומר טרואיצקי. "אוקראינה עדיין נמצאת במלחמה עקובה מדם כמעט שנתיים אחרי שהיא החלה ורצוי שכולם ידעו מה קורה שם. עדיין נשמעות שם אזעקות, עדיין אזורים שלמים סובלים מהפגזות בלתי פוסקות, ואנשים יורדים למקלטים, בדיוק כמו אצלכם.
"העניין של העולם והתקשורת במלחמה שלנו היה בעיקר בימים הראשונים שלה, ומאז הוא רק הולך ודועך. איש כמעט לא מתעסק באלפי הילדים החטופים ובסבל הנוראי שלהם ולא מדבר על הזוועות ופשעי המלחמה שהתרחשו ומתרחשים באוקראינה. אנחנו – ואני מתכוון אליכם ואלינו - חייבים לנצח יחד וחייבים להשמיע את הקול שלנו".
מה אתה יודע על המצב בישראל?
"אני יודע את מה שכמעט כולם יודעים ואת מה שאני שומע בתקשורת העולמית - שחמאס תקף באכזרית אזרחים וחיילים וביצע בהם פשעים נוראיים שאי אפשר להעלות על הדעת, שכללו התעללות מכל הסוגים, ולכן לא נותרה לישראל ברירה אלא לתקוף בעזה כדי להפסיק את התקפת החמאס. איראן הרי תומכת בחיזבאללה ובחמאס. גם אצלנו התרחשו מחזות אכזריים של טבח. אנחנו נלחמים בדיקטטורה הרוסית, כמו שאתם נלחמים על הדמוקרטיה שלכם. אני גם שומע על האנטישמיות שהולכת ומתגברת בעולם וזה מצער אותי".
"אנחנו מנסים לשכנע באמנות שלנו שאוקראינה נלחמת על הזכות שלנו ליצור"
טרואיצקי, בן 58, במאי תיאטרון, דרמטורג ואיש רדיו, פורץ דרך תרבותי ותומך נלהב של תיאטרון האוונגרד, הוא דמות בולטת בנוף התיאטרוני והתרבותי באוקראינה. הוא נולד ברוסיה ועבר עם הוריו לאוקראינה בגיל 11, שם סיים ב-1987 את לימודיו במכון הפוליטכני של קייב בהנדסת רדיו. ב-2002 סיים את לימודי הבימוי והמשחק במכון הרוסי לאמנויות התיאטרון. משנת 2003 עד 2006 לימד באוניברסיטה הלאומית לקולנוע ולטלוויזיה Karpenko-Karyj בקייב. ב-1994 הקים את תיאטרון דאך, Dakha - התיאטרון העצמאי הראשון באוקראינה, ועשר שנים אחר כך את קבוצת האתנו-תוהו ובוהו DakhaBrakha, וב-2012 ייסד את קברטי הבנות Dakh Freak.
יצירותיו ויכולותיו הדרמטורגיות הובילו את טרואיצקי לחו"ל, תחילה להונגריה, אחר כך לשוויץ, פולין ובהמשך לגרמניה. טרואיצקי משתף פעולה באופן הדוק עם ולדימיר אלכסייביק קלים (קלימנקו), מחזאי, במאי ודרמטורג יליד מחוז לבוב. הריאיון עימו מתקיים לקראת המפגש שייערוך היום (ד') אחר הצהריים בזום עם חברי אי"ב (ארגון יוצרים עצמאים בתאטרון ואמנות המופע בישראל) כדי לדבר איתם על אמנות בימי מלחמה, והוא מחכה בקוצר לשיחה הזאת. "מסקרן אותי לשמוע מה יש לאמנים הישראלים לספר על מה שקורה אצלכם ומה הפתרונות שאתם מציעים, ולספר לכם על מה שאני חוויתי ויודע. אני בטוח שאני יכול ללמוד מכם הרבה".
האירוע שיזמה אי"ב, שנקרא "כוחות יצירה", מתקיים בתא תרבות דה וינצ'י, בסיוע המחלקה לאמנויות של עיריית תל אביב-יפו וכולל סדנאות ודיונים. "הלוואי והייתי יכול להיות שם עם היוצרים והאמנים, ולא לדבר איתם בזום, אבל אני מקווה שעוד יהיו לי מפגשים כאלה", אומר טרואיצקי. "מי יודע אולי עוד נעשה דברים משותפים".
מוסדות התרבות בישראל התלבטו איך חוזרים לשגרה במהלך המלחמה ומה כדאי להעלות קודם – קומדיות, מופעים קלים לצפייה או תיאטרון "כבד".
"בקייב יש ממש רנסנס של הצגות כמעט מכל הסוגים. התיאטרון שם היה תמיד פופולארי. אנשים מרגישים שהחיים שלהם חוזרים לנורמליות. קהל שמעולם לא ביקר בתיאטרון, מגיע עכשיו. בערים מותקפות כמו חראסון מציגים במקלטים. בקייב ההתקפות עדיין נמשכות, אבל יש גם הרבה הפוגות ביניהן ואנשים מתראים בתיאטרון. אלו רגעים של נחת.
"אחד המופעים, שלנו, 'לילה במקלט', הפנינג פרפורמנס, התחיל בלילה והמשיך עד הבוקר. הוא התחיל כמו פסטיבל מוזיקה עד שהופרע על ידי אזעקה וכולם נכנסו למקלט. שומעים שם צעקות, ואמנים מקומיים קוראים עדויות של גברים ונשים אוקראינים. בבוקר אנחנו עוצרים הכל ומציעים קפה וקרואסון. אנחנו מציעים לאנשים לישון על הרצפה. אנשים מזדהים עם החוויה של האזעקה בכל מקום שהמופע עולה".
מחויבותו של טרואיצקי לפריצת הגבולות האמנותיים ניכרת בהפקה "לב של אמא" שהעלתה הקבוצה שלו. לא מדובר רק בהפקה תיאטרלית. הביקורות במקומות שבהם הועלתה כינו אותה "תיאור מרגש ועוצמתי של כאב הלב והנחישות של אמהות שילדיהן מוצאים את עצמם נלחמים בחזית על חייהם". הוא כולל גם מסרים אישיים מאמהות אוקראיניות לבניהן במהלך הפלישה המקיפה של רוסיה לאוקראינה, חלקם במכתבים נוקבים ומרגשים מנשים במקלטים שבמריופול.
"אנחנו מנסים לשכנע באמנות שלנו שאוקראינה נלחמת על הזכות שלנו ליצור, על הזכות לאהוב ועל הזכות להיות אחראי על החיים שלך. המטרה של הרוסים היא להרוס הכל בעוד אנחנו מנסים ליצור ולבנות. אנחנו נותנים לעולם את שירת החיים, את שירת האהבה. לאמנות יש את היכולות להעניק כוחות של ריפוי גם ברגעים האיומים מכל, וזה גם מה שאתם בוודאי עושים עכשיו. אנחנו עושים מופעים שנועדו לגעת עמוק בלב".
"כשהמלחמה החלה התעוררתי ממטחי רקטות ששוגרו לאזור הבית שלי", הוא אומר. "די מהר אספתי כסף, והחלטתי עם הקבוצה שלי לעזוב את אוקראינה ולהציג בחו"ל. אני חי באירופה אבל ההצגות שלנו גם מועלות באוקראינה. הופענו מאז במאות קונצרטים ומופעים ברחבי העולם. למה אתה מתפלא? כל אדם רוצה ליצור תחת חופש ולא תחת דיקטטורה, לכן עזבנו את אוקראינה. יש לנו כוח ואפשרות לעשות את מה שאנחנו רוצים ולהשפיע, במיוחד כשאנחנו מציגים את החומרים היצירתיים והאקטיביסטים שלנו ברחבי העולם. אף אחד לא יכול להכתיב לנו מה להעלות. זה רק אנחנו והאמנות שלנו".
אתה רוצה לחזור לאוקראינה?
"ברור, מי לא רוצה לחזור למולדת שלו, למרות שטוב לי גם היום בדרך שבה בחרתי. אשתי ובתי ביקרו באוקראינה. לי זה קצת קשה. לא עושים לגברים שם חיים קלים, ומקשים עליהם לעבור את הגבול".