הסטנדאפיסט
היו ליעקב כהן הרבה תפקידים יפים ומרגשים, שלא את כולם נזכיר כאן בגלל קוצר היריעה, אבל מי שראה אותו בהצגת היחיד האחרונה שלו, "הסטנדאפיסט", שכתבו לו אלי ביז'אווי ומשה נאור, ושבה דיבר לראשונה על מחלת הפרקינסון, לא ישכח אותה. על הבמה החשופה עמד שחקן שנלחם במחלה שכבר נתנה בו את אותותיה, ונתן לה פייט גדול, כמעט ניצח אותה, כשגם הרגעים שהמחלה ניכרה בו הפכו על הבמה לקונצרט מרגש. "ואז הרופא אמר לי, 'יעקב, יש לך פרקינסון'", סיפר, מבליע חצי חיוך. "וואלה לא התחברתי. זה לא היה ברשימה שלי! השקעתי שנים בלחשוש מכל כך הרבה דברים! לא חששתי מזה בכלל. יש לך משהו אחר אולי? תן לי משהו אחר, משהו קלאסי כמו בתיאטרון". ההצגה הזו, כמה מצער, ירדה די מהר, הרבה באשמת המלחמה.
הסוחר מוונציה
הבחירה של הבמאי אילן רונן לתת ליעקב כהן לגלם את שיילוק ב"הסוחר מוונציה" הייתה הימור שהפך לניצחון גדול ולגרסת קרנבל מרשימה. היו לא מעט אנשים שתהו על הבחירה הזאת, אבל רונן, שהעניק לכהן כמה מהטובים בתפקידיו, טען - ובצדק - כי הליהוק של שחקן ממוצא מזרחי לתפקיד רק מדגיש את נושא שנאת הזר שבו עוסק המחזה. כהן העניק לדמות הטרגית של שיילוק עוצמה בלתי-רגילה וגם חידד את העלבון וההשפלה שלו באמצעות השימוש המעודן במבטא המזרחי שלו. הוא הצליח לגרום לקהל ללכת עם הדמות, ולראות מה שמעוללת לו העלילה. הייתה בו סוג מסוים של תמימות שפיצתה על הרוע שהדמות של שיילוק מעוללת.
10 צפייה בגלריה
ליהוק שרק מדגיש את נושא שנאת הזר שבו עוסק המחזה. יעקב כהן לצד אביב אלוש ב'הסוחר מוונציה', בתיאטרון הלאומי הבימה, 2012
(צילום: ג'ראר אלון)
השחקן והקומיקאי יעקב כהן הלך לעולמו בגיל 66 - ראיון עם אלברט אילוז
(צילום: מיקי שמידט)
הבורר
בסדרה הפופולרית "הבורר", גילם כהן את עמוס פרוקי "הקטן", כדורגלן עבר במכבי יפו ועבריין ותיק, שהגה תכנית להברחת סמים באמצעות שליח, אולי ריפרור לשחקן פליקס חלפון שבשנת 2003 נדון לארבע וחצי שנות מאסר בדין אשמה דומה. פארוקי היה אחד מהאויבים המושבעים של אבי הטחול, הבן של הבורר. רשף לוי, היוצר, הגדיר אותו בריאיון ב"פנאי פלוס" כ"לואי דה פינס הישראלי, מצחיק אובססיבי. היו מתקשרים אליי מההפקה וצועקים עליי 'מה עשית! לא נעמוד בזמנים, יעקב מצחיק את כולם כל הזמן". פרוקי אולי היה סטריאוטיפי משהו אבל כהן מזג לתוכו גם את היכולות הקומיות שלו והפך את הדמות היחסית משנית לקאלטית בעיני הצופים.
הנהג של מיס דייזי
המחזה שכתב אלפרד יורי וביים איציק ויינגרטן, על הקשישה הזעפנית שבנה דואג לה לנהג, היה קונצרט של שלושה שחקנים: ליא קניג, יעקב כהן ודביר בנדק. כהן הגיש עבודה מדויקת מאוד בהליכה קופצנית, והעובדה ששני שועלי במה ותיקים ומנוסים כמוהו וכמו קניג, שתמיד ידעו גם להתפתות לאהבת הקהל, היו מרוכזים כל כך ביחסים ביניהם ולקחו את הזמן להגיב זה לזו, יצרה חוויה יפהפייה.
10 צפייה בגלריה
חוויה יפהפייה. יעקב כהן לצד ליא קניג ב'הנהג של מיס דייזי', בתיאטרון הלאומי הבימה, 2007
(צילום: ג'ראר אלון)
החולה המדומה
זה היה רק עניין של זמן עד שיעקב כהן, היפוכונדר עם תעודות, ייכנס לתפקיד ארגן, ההיפוכונדר הגדול של התיאטרון, במחזהו הקלאסי של מולייר שביים חברו הטוב אילן רונן. הצופים קיבלו בכרטיס אחד קלאסיקה מוליירית עם קורטוב סטנדאפ של כהן ונאמברים מוזיקליים שלא היו מביישים אף מחזמר. ההצגה נפתחה בקטע וידיאו מכתבת חדשות שסיקרה את חיבתו הגדולה של כהן לבדיקות ותרופות כשהוא מסייר בבית החולים ומתלוצץ עם רופאיו, המשיכה במונולוג פתיחה שבה סיפר איך הכול התחיל ("מי אם לא אני החולה המדומה") ועברה לחדר החזרות שם מתחילה קריאת המחזה.
הקמצן
הרגע שבו הרפגון, בביצועו של יעקב כהן ובכוריאוגרפיה והבימוי היפים של אילן רונן, מגלה שאיבד את תיבת הכסף שלו ומאבד את שלוותו, הוא תמונה מבריקה בפני עצמה. כהן יצר במחזה הקלאסי של מולייר, שנראה כאילו נכתב עבורו, דמות מורכבת ועמוקה שמהלכת על חבל דק מהקומי לטרגי.
10 צפייה בגלריה
מחזה הקלאסי של מולייר שנראה כאילו נכתב עבורו. שחקני ההצגה "הקמצן של מולייר"
(צילום: אביגיל עוזי)
קופסה שחורה
עיבוד בימתי מרשים שעשה חנן שניר לרומן המכתבים של עמוס עוז, שבו כיכב כהן לצידם של אסנת פישמן ורמי הויברגר הנהדרים. סיפורו של המשולש הנצחי בין אישה, בעלה לשעבר - שהוא שמאלני מושבע, ובעלה השני שהוא דתי קנאי. יעקב כהן, הבעל בהווה, הביא לבמה את ניסיונו הרב כבדרן מוכשר, כשדווקא הניסיון הזה חשף והבליט את כשרונו כשחקן רציני במשחק אנושי ונוגע כל כך ללב.
אבא גוריו
עיבוד של שחר פנקס למחזהו של אונורה דה בלזאק, שביימה שיר גולדברג לתיאטרון הבימה. מעל לכל, ההצגה התבססה על נוכחותו הכריזמטית של יעקב כהן בתפקיד גוריו הקשיש. כהן היטיב להציג אותו כמתרפס הנצחי, המוחל על כבודו שוב ושוב. בזכותו ובזכות שאר השחקנים והבימוי "אבא גוריו" הפכה להצגה נאה ומרשימה מאוד, שהצליחה לתווך את עיקרי הסיפור האנושי, המורכב של בלזאק, ולהדגיש את המסרים החברתיים שלו שנותרו רלוונטיים גם היום.
שחור
"שחור", סרטה האוטוביוגרפי של חנה אזולאי הספרי, שיצא בשנת 1994, היה אחד מהתחנות הזכירות של הקולנוע הישראלי. הוא היה אחד הראשונים שהעניקו מבט פנימי ולא סטריאוטיפי על ההווי של משפחה מרוקאית, מבפנים ומבחוץ. שנה לאחר מכן עלתה גם הסדרה "בת ים ניו יורק", של יוסי מדמוני ודוד אופק, שהעניקה לצופה מבט דומה. כהן גילם בסרט את שלמה, אחיה של הדמות הראשית, חלי, שגילמה אזולאי הספרי. הוא זה שבישר לה על מותו של אביהם, והוא, בניגוד אליה, מייצג את הצד הגברי, הנאמן למשפחה, שממשיך להיצמד לקו המסורתי. גם לכאן הביא כהן, שהיה אז בן 36, את ההיכרות שלו עם ההוויה המרוקאית מהבית שבו גדל.
המחיר
ההצגה הכמעט אחרונה של כהן, במחזהו של ארתור מילר שביים משה נאור, והועלתה בתיאטרון חיפה. במרכזה שני אחים שלאחר 16 שנות נתק כמעט מוחלט, נפגשים בדירה שממנה יצאו לצורך מכירת הרהיטים שהיו שייכים לאביהם שמת מספר שנים קודם. מעל לכל, ההצגה הייתה שייכת ליעקב כהן, בתפקיד המשכונאי בן ה-90, שנכנס ויצא מהבמה והאיר את ההתרחשות בהערותיו החכמות. התוצאה: דרמה משפחתית מסעירה, שמתח, הומור, פיקחות, וחוכמת חיים שימשו בה בערבוביה.
בוסתן ספרדי
לא היה שחקן ישראלי ששיחק באותה הצגה כל כך הרבה פעמים - כ-2,500 פעמים. כהן, שהחל לגלם ב-1998 את מושון קסטל בהצגה שכתב יצחק נבון שאותה ביים צדי צרפתי, זכה פעמיים - בשיא גינס ישראלי ובאהבה הגדולה של הקהל.
הצמה של אבא
זהו המחזה האישי ביותר שכתבו צמד המחזאים אמנון לוי ורמי דנון, ואולי גם היפה ביותר. הדרמה המשפחתית-הקומית, שאותה ביים רוני פינקוביץ' והועלתה בהבימה, עוסקת ביחסים המורכבים בין בחור צעיר המתקשה לעצב את חייו העצמאיים, לאביו הנוקשה והביקורתי, סוחר מצליח ממוצא סורי-חלבי. יעקב כהן, ולצידו גם תום גרציאני, הגישו משחק רגיש וביצועים משכנעים, מורכבים ומלאי ניואנסים.
הבלתי רשמיים
לפעמים למציאות יש דרכים משלה להתמזג עם האמנות. הרב שלמה דיין היה רב העדה המערבית בירושלים, וחבר כנסת מטעם מפלגת ש"ס בכנסת ה-12. הרב משה שרביט, הדמות שגילם יעקב כהן בסרט "הבלתי רשמיים", שמבוסס על סיפור הקמת המפלגה, היה ראש כולל בשוק ואחד משלושת האנשים שמאסו בשליטה החרדית האשכנזית בחייהם והחליטו להקים רשימה עצמאית, שתייצג את הציבור הספרדי. הרב משה, שבתסריט המקורי היה צעיר יותר אך הבמאי אלירן מלכה, שינה את גילו כדי שיתאים לכהן, היה הסמכות הרוחנית והתורנית של התנועה. במובן מסוים התפקיד הזה גילם בתוכו את המסע שעשה כהן עצמו מהילדות במגדל העמק והחלום על משחק, ואת היכולת להתאים את החלום הזה אליך, למרות כל הקשיים, במקום לנסות להתאים את עצמך לחלום.
10 צפייה בגלריה
התפקיד הזה גילם בתוכו את המסע שעשה כהן עצמו מהילדות במגדל העמק. מתוך "הבלתי רשמיים"
(צילום: ירון שרף)
כהן, שהזדהה לא פעם כמצביע ש"ס בראיונות ובעשור האחרון גם התקרב לדת, הביא את מגדל העמק לתפקידים שלו גם כשזה לא היה מקובל. הוא שמר על המזרחיות שגדל איתה ומיזג אותה בתיאטרון, בסטנדאפ, בטלוויזיה ובכל תפקיד שהוא התבקש להביא אליו גוון אישי. הוא נשאר, מה שנהוג לכנות, אדם פשוט. הדמות של ראש הכולל שרביט לא היתה פוליטיקאית במובן הבסיסי של המילה, ממש כמו כהן עצמו, אלא שימשה גם כתזכורת תמידית לשאיפה הבסיסית שהתחילה את הכול: צדק, שוויון, הגינות ויושר.
שנות ה-80
גם בקומדיה של שלום אסייג "שנות ה-80", לא נרשמה חריגה גדולה מהטייפקאסט השגור של כהן. הסדרה עוקבת אחר קיבוץ גלויות בצורת שכונה פריפריאלית, כשבליבה ממוקמת משפחה ממוצא מרוקאי, משפחתו של אסייג. כהן גילם בעונה הראשונה את ישראל כהן, רב בית הכנסת "שערי תשובה", שדואג להעשיר את קופת בית הכנסת ולא מתיר לאיש לנשק את כף היד שלו. גם כאן העיד כהן שהוא ניצל את מאגרי הזיכרון האישי שלו לטובת התפקיד. "אני בא ממקום כזה", הוא אמר בראיון ל- ynet משנת 2013, "אני מכיר את השכונה. שלום אסייג הגיע מטירת הכרמל ואני ממגדל העמק. התפקיד שלי הוא על רב שכונתי כזה שכולם מכירים, ופותר את כל הבעיות שלאו דווקא קשורות להלכה, גם לי היה כזה בשכונה". התפקיד שיועד לכהן היה מרכזי יותר אבל בגלל התנגשות עם חזרות בתיאטרון הוא הסתפק בתפקיד קטן יחסית.
10 צפייה בגלריה
ניצל את מאגרי הזיכרון האישי שלו לטובת התפקיד. יעקב כהן (משמאל) ושלום אסייג מתוך "שנות ה-80"
(צילום מסך: מתוך הסדרה, באדיבות רשת)
כשהתייחס לשאלה הנצחית, האם הסדרה לועגת לעדות המופיעות בה, ענה כי לדבריו אין בה שום מוטיב לעגני או מבזה. "שלום ואחיו, מני, נותנים בסדרה המון כבוד למזרחיות והמון גאווה", הוא אמר, "אם הם היו עושים משהו אחר, הם היו יורים לעצמם ברגל. מה יותר יפה מלהציג את המשפחה שלך בכזאת אותנטיות?".
הזוג המוזר
הצגה שהייתה קונצרט לשניים – בכיכובם של יעקב כהן ואלי יצפאן, ורצה קרוב ל-400 פעמים. משה נאור ביים את מחזהו של ניל סיימון, שבמרכזו שני גברים גרושים שעוברים להתגורר יחד. סיימון יודע היטב את המלאכה, ושילב נהדר הומור עם מרכיבים סנטימנטליים, וכהן, הוכיח שוב שהוא בדרן כשם שהוא גם שחקן. הוא הפליא בשתיקותיו אך לא פחות מזה בהתפרצויותיו.
פיגומים
התפקיד ב"פיגומים" של מתן יאיר, היה אחד התפקידים הדרמטיים הזכורים ביותר של כהן בקולנוע. הוא הביא אליו רכות והבנה אינטואיטיבית של הדמות ויכולת לסמן מורכבות רגשית באופן שמעביר אותה אל הצופה מבלי להאביס אותו, וכל זה מבלי להישען על היכולות הקומיות שלו. הוא העיד שראה בסרט משהו תמים ונקי, והפרמיירה של הסרט הייתה הראשונה בחייו שהוא נכח בה. הוא מגלם את מילו, אביו של אשר, הדמות הראשית, שאיתה הוא עובד בעסק הפיגומים המשפחתי. מילו מצפה שהבן יירש אותו וימשיך את דרכו, עד שהמורה לספרות בבית הספר של הבן מחליט לטפח אותו ומשנה את מסלול השאיפות שלו.
10 צפייה בגלריה
אחד התפקידים הדרמטיים הזכורים ביותר של כהן בקולנוע. מתוך "פיגומים"
(צילום: ברטק בינק)
כהן בנה דמות פטריאכלית וקשת יום אבל לא בוטה או אלימה, שהצופה יכול להבין אותה גם אם לא להזדהות איתה. "האבא הזה כל כך שונה ממני", העיד על עצמו בראיון למוסף "24 שעות" משנת 2017, עם יציאת הסרט. "אני אבא רך. הילדים - איתמר ואביתר - מתעתעים בי, משחקים בי. לוקח לי זמן עד שאני נוזף בהם. אני אומר 'לא', ותוך כדי שאני אומר את ה'לא', אני כבר נשבר ואומר 'כן'. אבל אין מה להחזיק אותם קצר, הם ילדים נפלאים".
