לפני כמעט 30 שנה, יצא הסופר דניאל שנער למחנה קיץ אופטימי להדהים לבני נוער בשם Seeds of Peace ("זרעי השלום"). במחנה, שיזמו משרדי החינוך והחוץ, שנער חלק מגורים, טייל ותקשר עם נוער פלסטיני, במפגש שהיזמים קיוו שיהפוך לחממת קירוב לבבות ויניח את התשתית ליחסי שלום עתידיים. זו הייתה שנה מלאת תקווה. הסכמי אוסלו התקדמו ברקע, רבין עדיין לא נרצח והייתה תחושה של שינוי באוויר. "בשבוע הראשון מדברים על פוליטיקה", הסופר בן ה-42 מתאר את החוויה בריאיון ל-ynet, "ואחרי שבוע משחקים כדורגל, שוחים ומדברים על בנות". שנער סיים את המחנה עם כמה חברים מהצד השני, ועם סיפור שהתבשל לו בבטן. אחיו הגדול כבר התגייס לצה"ל ושנער ידע שתוך כמה שנים הוא ילך בעקבותיו, בהנחה שהצבא לא יבוטל גם אם יפרוץ שלום. "מה יהיה אם אני אפגוש אחד מהחברים האלה בנסיבות אחרות?", הוא תהה, "אחרי הכול, אלוהים הוא תסריטאי מוכשר".
השנים עברו, שנער התגייס ליחידת 8200 של חיל המודיעין ושימש כקצין אחראי על יחידה לסיכול טרור. בתחילת העשור השלישי לחייו הוא ביצע פעילות שבגופים מקבילים בעולם מבצעים אנשים בעשורים מתקדמים של חייהם. השירות הצבאי שלו התרחש במקביל לאינתיפאדה השנייה, ובמהלך הקורס נשלחו הצוערים לתקופת תגבור קצרה בזירה צבאית אחרת. בן רגע הפך שנער למפקד מחסום בחווארה, בכניסה לשכם, מפקד שמחזיק קו במחסום בתקופה של הפגנות ומארבים. אחרי הצבא הוא כתב לעצמו סינופסיס לספר שיתאר את החוויה הצבאית שלו. "להגיד שהסיפור הזה כתב את עצמו זאת קלישאה, אבל זה פשוט קרה", הוא חושף. "זה היה סיפור די אמיתי, אסיל היה בחור שהיה איתנו במחנה, ערבי-ישראלי, שנהרג בהפגנות במהומות של ערביי ישראל שהיו אז, והסיפור שרציתי לספר הוא על חברות בלתי אפשרית שפוגשת את הטרגדיה שאנחנו חיים בה".
8 צפייה בגלריה
דניאל שנער: "להגיד שהסיפור הזה כתב את עצמו זאת קלישאה, אבל זה פשוט קרה". מתוך "שמיים אדומים"
(צילום: אייל צרפתי, באדיבות רשת)
"אתה יודע שבהגדרה אתה נכנס לכאב. אבל לפחות אני מרגיש שההימור היה נכון"
לא רק אלוהים הוא תסריטאי מוכשר, מתברר. הספר של שנער, "שמיים אדומים", שיצא ב-2018 אחרי שנה של משא ומתן לא פשוט מול הצנזורה הצבאית, הפך לרב-מכר. שנער הוסלל אל קריירה בתחום ההשקעות בהיי-טק והוא מנהל את חברת "כללטק" שמשקיעה בחברות טכנולוגיה, אבל מותחן הריגול שכתב זכה לספר המשך ("בית הפגודה"), ועכשיו, 20 שנה אחרי הסינופסיס ההוא, הוא גם מגיע למסך הקטן עם הסדרה המושקעת "שמיים אדומים" (שתעלה הערב, ב', ברשת). הסדרה עוקבת אחרי שלוש הדמויות המרכזיות בספריו של שנער - סער הישראלי, עלי הפלסטיני וג'ני האמריקאית, ואחר הקשר שנוצר ביניהם, כמו גם היריבות והעימותים שהביאה איתה המציאות המורכבת בתקופת האינתיפאדה השנייה. בתפקידים הראשיים משחקים מאור שוויצר, אמיר ח'ורי ואנני שפירו, ובחבורת היוצרים והתסריטאים אפשר למצוא את רון לשם ("אופוריה"), דניאל אמסל ("שעת נעילה"), עמית כהן ("כפולים") ושנער עצמו.
לכתבות נוספות במדור ספרות:
"להבדיל מספר, ששם אתה כותב לבד מול המסך הלבן, בסדרה יש קבוצה די גדולה של אנשים ואני ישבתי איתם בחדר כותבים", משחזר שנער, "אין לי ניסיון בתסריטאות אז לא הובלתי את התהליך, ומול תסריטאים זה תמיד מורכב. עוד לפני שנכנסתי לזה העורך של הספרים שלי, אמנון ז'קונט, אמר לי שזאת חוויה לא פשוטה. 'תשקול אם להיכנס לזה בכלל, כי יכאב לך בלב על כל דבר שישנו. עדיף לך לתפוס מרחק מהתהליך'".
8 צפייה בגלריה
"אני מאמין שחלק מהתמודדות עם טראומה זה להציף אותה". מתוך "שמיים אדומים"
(צילום: אייל צרפתי, באדיבות רשת)
אתה גם אדם שרגיל להוביל - בקריירה שלך ובתפקיד בצבא.
"אתה יודע שבהגדרה אתה נכנס לכאב, אבל לפחות אני מרגיש שההימור היה נכון, שהאנרגיה החיובית הייתה גדולה מהכאב. טלוויזיה תמיד ריתקה אותי מאז שהייתי ילד. יש לי אח שגדול ממני בחמש שנים ואני זוכר את עצמי יושב לידו מול המסך ורואה את כל מה שיש, ומאוד רציתי להיות מעורב וללמוד. אז אני שמח שהרגשתי שקיבלו אותי. היה חדר כותבים די גדול ולי הייתה את המחשבה הרומנטית הזאת, על קבוצת אנשים שיושבת בצימר בערבה או בגליל וכותבת, ובסוף זה היה זומים ומיילים, כי זה היה בקורונה.
"לפעמים יש אילוצים. לדוגמה קו עלילה שלם בספר שבמשך 80 עמודים עוסק בדמויות כשהם ילדים במחנה קיץ - זה לא נכנס לסדרה. חשבתי שאולי נעשה פלאשבקים, אבל הפקתית זה לא סביר. אז זה בעצם סיפור חדש על בסיס אותו לב, אותו שלד, וצריך לבנות מחדש את הרקע. זה לא אומר שאין רגעים שאני מבין שמה שרציתי לא יקרה, אבל הם שמעו אותי וזה היה דיאלוג מאוד פתוח, והחלטתי שבגלל המורכבות של המדיום שלא הכרתי ושיש לו חוקים משלו, אני צריך אנשים שזה המקצוע שלהם".
וזה כאב כמו שהבטיחו לך?
"כן, אבל אני חושב שהחיובי עלה על השלילי. הייתי עכשיו בטיול הזה בוואדי ראם שהיה מאוד מאתגר פיזית וגם מפחיד, טיפוס על הרים בירדן. אתה תלוי מאיזה חבל במקרה הטוב או הולך על מצוק ונצמד לקיר ורואה מצבות של אנשים בדרך שלא החזיקו מספיק חזק. כשחזרתי אמרתי ללירון, בת הזוג שלי, שהיו רגעים שבאמת סבלתי ואמרתי, 'מה אני עושה פה, מה עשיתי לעצמי?'. אבל אחרי שחזרתי, הלכתי על אוויר. זאת הייתה הרפתקה של החיים. וזה היה ככה - שילוב של הרבה רגעים קטנים של כאב, אבל החוויה מבחינתי היא מדהימה".
8 צפייה בגלריה
"כל יום אנשים נהרגו בצבא ובבית וחיים בפחד תמידי, זה בלתי נתפס שאנשים לא יודעים שזה קיים". מתוך "שמיים אדומים"
(צילום: אייל צרפתי, באדיבות רשת)
האינתיפאדה השנייה, שהתרחשה בתחילת שנות ה-2000 והייתה אחת התקופות הטראומטיות בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל, העסיקה את שנער לא מעט ככל שהזמן חלף. "אני מאמין שחלק מהתמודדות עם טראומה זה להציף אותה", הוא מסביר. "התעסקנו המון במלחמת לבנון ובמלחמות אחרות. את האינתיפאדה צריך לשים כמו פצע מוגלה שפותחים אותו ומשחררים את המורסה הזאת ולתת לשמש לחטא. לא חשבתי על זה כשכתבתי את הספר, אבל בטוח חשבנו על זה כשכתבנו את הסדרה. רון לשם היה עיתונאי שכתב הרבה על האינתיפאדה, דניאל היה ילד, אני הייתי איש מודיעין, עלי ואקד (אחד התסריטאים, ס"ש) היה כתב לענייני ערבים של 'ידיעות' בתקופת האינתיפאדה, הוא היה אוכל חומוס וישן בבתים של האנשים שאחר כך אנחנו תפסנו אותם או ניסינו לתפוס. כל אחד בא לתקופה הזאת ממקום שונה.
"אנשים בני 20 ומשהו לא יודעים היום מה זה אינתיפאדה. מבחינתם אינתיפאדה ו'פאודה' זה נשמע אותו דבר וזה אקשן ומסתערבים, אבל מה זה אומר? זה היה נוכח כל רגע, כשאתה הולך לבית קפה, אם אתה בכלל יוצא מהבית, ואתה יושב עם הגב לקיר - הייתה תקופה שהיו מוסיפים שני שקלים לחשבון כדי לממן את המאבטח. היינו נוסעים עם אוטובוס לבית ספר וכל רגע יכול לעלות מחבל מתאבד. הפיגוע במחסום בפרק הראשון הוא בהשראת שלושה פיגועי מחסומים שהיו בתקופה ההיא. מגיע צלף, יורה על מחסום והורג 18 חיילים.
"האירועים האלה שכל יום אנשים נהרגים בצבא, ובבית וחיים בפחד תמידי - זה בלתי נתפס שאנשים לא יודעים שזה קיים. יודעים על יום כיפור וששת הימים, אבל זאת מלחמה שנהרגו בה יותר אנשים מחלק מהמלחמות האחרות - 1,500 ישראלים ואלפי פלסטינים, אלפי פצועים בגוף ובנפש. וחלק מהסיפור מבחינתי זה לקחת את הדבר הזה, שהוא כל כך פצוע, ולהגיד 'בואו נדבר על זה ונאפשר לעוד אנשים לדבר על זה'. כשהספר יצא הופתעתי מההצלחה שלו, מהעוצמה שלו, שאותה הבנתי דרך התגובות. חלק מהאנשים שכתבו לי דיברו על הסיפור אבל הרבה מהם דיברו על האינתיפאדה. הייתי מקבל הודעות קורעות לב של אנשים שזה מזכיר להם את הילדות ואת הפחד לשלוח את הילדים לבית ספר, את החרדות, ועל זה שאין לתקופה הזאת ביטוי בתרבות ואולי הגיע הזמן שיהיה".
"עצם זה שהספר היה תקוע שנה בצנזורה, זה ייצר עניין"
אמא של שנער, שמתייקת הכול, שלפה לא מזמן מייל שכתב להם שנער הצעיר בשנת 2004, בשלהי השירות הצבאי שלו. זה היה עמוד אחד שתיאר את עלילת הספר "שמיים אדומים", שאז קיבל את השם "בעיני המתבונן". הסינופסיס הזה הפך לכתב יד לא ערוך שנשאר כזה 10 שנים, עד ללידתו של עומר, בנו הבכור של שנער. השירות הצבאי הסתיים מזמן ושנער נכנס לתחום אחר עם הרבה פחות אקשן, לדבריו. אבל יום אחד, כששנער מצא את עצמו מסביר לבן שלו כמה חשוב להגשים חלומות, הוא הבין שבשל הזמן גם להדגמה אישית ולא רק לדיבורים. הוא חבר לסופר אמנון ז'קונט, שסייע לו להדק ולשפר את כתב היד במשך מספר שנים ואז, בשנת 2017, הגיש את כתב היד לצנזורה הצבאית וחיכה.
"אני זוכר שהזמינו אותי לפגישה בחדר גדול כזה", הוא משחזר, "הם היו מאוד נעימים ומקצועיים, לא הייתה אווירה מפחידה. את הספר מדפיסים על דפים גדולים כדי שיוכלו לכתוב עליהם הערות, וערימת הדפים ישבה על השולחן אז הצצתי עליה, והביטוי 'חשכו עיניי' זה מילולית מה שקרה לי, כי בכל עמוד היה איקס שחור על חצי או רבע עמוד". אנשי הצנזורה הודיעו לשנער שיש להם חדשות טובות וחדשות רעות. הטובות הן שהספר מעולה והם נהנו מאוד. הרעות הן שהוא לא עומד לצאת לאור. "לא מזמן הייתי בלונה פארק עם הבן שלי, והוא אמר, 'הרגשתי כאילו הבטן עולה לי למעלה', שזה פחד. אז ככה אני הרגשתי אז. ואני זוכר שיצאתי משם ואמרתי לעורך 'יש לנו בעיה'". ז'קונט בתגובה הרגיע את שנער ולאט-לאט הם התחילו לשנות את העלילה כך שהיא תוכל לעבור את משוכות הצנזורה. אחרי משא ומתן ארוך, שכלל שכנועים ושיפוצים, הספר יצא.
8 צפייה בגלריה
"כל יום אנשים נהרגים בצבא ובבית וחיים בפחד תמידי, זה בלתי נתפס שאנשים לא יודעים שזה קיים". מתוך "שמיים אדומים"
(צילום: אייל צרפתי, באדיבות רשת)
"בסופו של דבר, אני לא מרגיש שהספר נפגע כתוצאה מזה", שנער מסכים, "ואני מכבד את זה, כל אחד עושה את העבודה שלו. אז זה היה מאוד מטריד בהתחלה אבל בסוף זה לטובה. יש כל כך הרבה ספרים מעולים שאף אחד לא שמע עליהם, ועצם זה שזה היה תקוע שנה בצנזורה - אם אני כן עם עצמי - זה גרם לספר ליצור עניין. מזמינים אותך לתוכנית ברדיו ושומע את זה התחקירן של תוכנית הבוקר וזה מתפשט. כי אף אחד לא קורא ספרים כבר, מאוד קשה להוציא אנשים מהטלוויזיה אז מבחינתי 50 אלף קונים זה נס. אם היית שואלת אותי בהתחלה הייתי אומר שהמשפחה שלי תקרא, אולי".
היה משהו בשירות הצבאי שלך ששיפר את כישורי הסופר שלך?
"כן, בטוח. כקצין מודיעין אתה כותב הרבה, וגם בכתיבה מודיעינית בצבא נייר יכול להיות מעניין או משעמם. אתה צריך להעביר מסר ברור עם המון רעש ברקע, אז אתה צריך להתעלות מעל הרעש. ליצור מצב שהצד השני יקרא, יבין וזה יניע אותו לפעולה. וכן, אתה עושה את זה גם על ידי רגש. עבדתי בכתיבה עוד קודם, הייתי כתב צעיר בעיתון בירושלים ואחר כך ברויטרס (סוכנות ידיעות מהגדולות בעולם, ס"ש), אבל הצבא לימד אותי לקחת משהו ולעשות אותו מעניין ולהבדיל בין עיקר לתפל. מעבר לזה, אני לא רוצה להתיימר כי אנחנו לא באמת יכולים להבין את הצד השני, אבל זה עוזר כשיש לך את היכולת הייחודית הטכנולוגית לדעת מה אנשים עושים. השירות שלי נתן לי חלון להמון סיפורים ולדרך שבה הדברים בעולם באמת קורים, גם ברמה האישית, ובכתיבה ואתה נצמד לדמויות שאתה מכיר".
מה היה חשוב לך להעביר?
"ספציפית שני עולמות שהכרתי וחשבתי שהם מעניינים: העולם של קצין מודיעין בתפקיד כמו שלי, שיש מעט אנשים שיש להם את היכולת לספר את הסיפור הזה, וגם השאלה מה הופך אנשים נורמטיביים לאנשים שהורגים את עצמם או אחרים, ושאנחנו הורגים אותם. הייתה לי את היכולת להציץ עליהם לשני הכיוונים, גם מחברים פלסטינים שהיו לי עד האינתיפאדה, וגם כאדם שהתפקיד שלו זה לצלול למוח ולנפש של אותם אנשים ולהבין מה מניע אותם, ולא מתוך אמפתיה מאוד גדולה אלא מתוך המשימה שלך, שזה לעצור פיגועים. להבין שגם אם הוא לוקח רובה בצהריים והולך להרוג יהודים, בבוקר סביר שהוא שותה קפה ואוכל כנאפה ומדבר עם הבן שלו ואשתו או המאהבת שלו, ואם אתה לא מבין מאיפה הוא מגיע, לא תוכל לתפוס אותו".
8 צפייה בגלריה
"שני עולמות שהכרתי וחשבתי שהם מעניינים: העולם של קצין מודיעין בתפקיד כמו שלי, גם השאלה מה הופך אנשים נורמטיביים לאנשים שהורגים את עצמם או אחרים". מתוך "שמיים אדומים"
(צילום: אייל צרפתי, באדיבות רשת)
ההבנה הזאת יצרה אצלך אמפתיה לפעמים?
"אין לי אמפתיה לאנשים שהורגים חפים מפשע, אבל יש לי הבנה למה עובר אצלו בראש ואיך הוא רואה את זה. אני לא מסכים לזה אבל אני מבין. אני אמפתי לטרגדיה של שני הצדדים, אנחנו לא הצד היחיד שסובל, לבחירות שאנשים עושים שגורמות לאנשים חפים מפשע למות".
אתה בן אדם פוליטי?
"אני לא בן אדם פוליטי ומעולם לא לקחתי תפקיד פוליטי. מחנה הקיץ ההוא והתפקיד המודיעיני עודדו אותי כל הזמן להסתכל דרך העיניים של הצד השני. אז אני סוג של מפלגת מרכז כל הזמן, לא משנה מה הנושא. לפעמים אנשים בצד שלי מתעצבנים עליי כשאני במשא ומתן, כי אני מנסה להבין את הצד השני ולמה זה חשוב לו. אז אני הולך ומפגין, אני לא על הגדר, אני תופס פוזיציה בנושאים שחשובים לי, בקפלן כל מוצ"ש, אבל כמעט בכל נושא אני יחסית מתון.
"אני רואה שמצד אחד יש את החברים שלי בירושלים, ויש להם חזון מאוד ברור ואני מבין אותם, אין לנו מדינה אחרת וצריך להגן עליה מול האויב וכו', אבל אני יושב עם בן אדם שהוא כמוני, שאומר לי, 'הרגו את אח שלי בהפגנה והוא לא עשה כלום' ו'אין עבודה ופרנסה בעזה', ואני מוצא את עצמי כל הזמן נכנס לנעליים של הצד השני. זה קצת מייסר כי אתה סובל פעמיים. אבל אני לא בן אדם פוליטי במובן הזה שאין לי דעות קיצוניות לשום צד, אני מנסה להיות פתוח לשמוע ולהשתכנע ולא לקבל אקסיומות".
"ידעתי שאני לא אהיה לוחם והיה לי מטען של רגשי נחיתות, אז כל הזמן חיפשתי את הסכנה"
הילד בן השמונה של שנער התחיל לא מזמן לקרוא, והספרים הראשונים שמכניסים אותו לעולמן הקסום של המילים הכתובות הם מסדרת "הארי פוטר", ורצה הגורל שדווקא בעולמות הפנטסטיים של הקוסם הצעיר הוא נחשף לקיומו של המוות. "הוא הבין שאני אמות ושאמא שלו תמות וכולם ימותו", מספר שנער, "וכבר די הרבה זמן הוא הולך לישון בוכה בלילה כי הוא חושב על זה. התייעצנו עם אנשי מקצוע והם אמרו לדבר כמה שפחות על מוות. ההחלטה היא שאנחנו לא מדברים על מוות בבית. וכשהוא שואל אנחנו אומרים לו שזה נורמלי לחשוב על זה, שיש לנו עוד המון המון שנים ביחד, והמדע והרפואה מתפתחים כל הזמן ויכול להיות שיש לנו אינסוף זמן יחד, ומציעים לו לעשות רשימה של הדברים שהוא רוצה לעשות, המקומות שהוא רוצה להיות בהם, הספרים שהוא רוצה לקרוא והאנשים שהוא רוצה לפגוש, ולהתרכז בדברים הטובים".
8 צפייה בגלריה
"לפעמים אנשים בצד שלי מתעצבנים עליי כשאני במשא ומתן, כי אני מנסה להבין את הצד השני". דניאל שנער
(צילום: עומר הכהן)
השירות הצבאי שלך הביא אותך לסיטואציות של סכנת מוות?
"בואי נהיה רגע כנים, יש חיילים שהם כל יום בסכנת מוות, אני רוב השירות שלי הייתי מאחורי מחשב. אבל היו לי נקודות השקה עם מוות. היו לי שלושה חברים טובים בסיירת מטכ"ל ואני הייתי במודיעין. ידעתי שאני לא אהיה לוחם והיה לי מטען של רגשי נחיתות וקצת רגשות אשם, אז כל הזמן חיפשתי את האקשן, את הסכנה. בכל פעם שהייתה הזדמנות לצאת לשטח - תמיד הרמתי את היד. אם אני שם בצד את הפוליטיקה, למה בעצם הצבא שלנו חזק יחסית לגודל שלו? כי הוא לוקח את כל המחזור. בכל שנה הוא לוקח את אלה שהכי טובים בכל תחום, והילדים האלה הם לא... לא אפויים, אז ישר הם מתנדבים לכל דבר. גם אני חיפשתי את הקצוות והייתי בהרבה סיטואציות יותר מורכבות, כמו החזקת הקו במחסום. אבל היו אירועים לא הגיוניים גם כשהייתי בחפ"ק, למשל, כשחיפשו חמאסניק מפורסם ומצאו אותו ליד שכם, ופתאום בקשר הפתוח שומעים יריות. עד פה זה לא חריג, אבל אז שומעים גם שמות של הפצועים, ואחד מהם זה בן אדם שאני מכיר, ולמחרת אנחנו מגיעים ללוויה שלו אחרי שישבת ושמעת בלייב את הכדורים שהרגו אותו ואיך הוא מאבד דם".
בעצם כל האקשן הזה שאתה מחפש בשלב הזה זה מן תחליף למה שלא היה לך בצבא?
"לא חשבתי על זה, יכול להיות. זה נכון שבגיל 16 אתה פוגש כל כך הרבה אדרנלין אז מאוד קשה בלי זה. אחרי הצבא טיילתי ואז הלכתי ללמוד והשתעממתי. אז כן, מעניין לי בחיים והילדים, כמה שזה קלישאתי, מספקים המון אקשן, ובעבודה שלי אני פוגש המון אנשים מעניינים, אבל זה מקום רגשי שהיה חסר וחלול והטיולים האתגריים מילאו אותו. בואי נגיד שאם הייתי נופל בוואדי ראם וחוזר עם גב שבור, הייתי פחות שמח".
איך אתה מקווה שאנשים יגיבו לסדרה?
"אחרי ההקרנה של הפרק לעיתונאים היה פאנל, ואנשים עלו וסיפרו את הסיפורים שלהם, והם היו עם דמעות. לא כל כך מהר אנשים ציניים מזילים דמעה. זה נושא טעון. אם ישבו שם אנשים צעירים שזה גרם להם ללכת לגוגל לבדוק - זה משמח אותי ממקום של 'אוקיי, אנחנו עושים פה משהו שהוא לא רק בידור'. זאת כן סדרה עם אקשן ורומנטיקה וכולי אבל יש בה גם משהו חשוב בעיניי, ואני מקווה שזה יעורר שיח ולא יעלם ככה בשקט אל תוך הלילה".
