"אוכפים לוהטים" (1974), הטוב בסרטיו של מל ברוקס ואחת הסאטירות הגדולות של הקולנוע, היה למראית עין לא יותר מפארודיה על ז'אנר המערבון. אבל המטרה של הסרט לא הייתה רק להתבדח על חשבון הקלישאות של הז'אנר, אלא ללעוג לו כבבואה של התרבות בה הוא נוצר. הכול מוצב על שינוי אחד מהותי: מה יקרה אם דמות השריף שעל כתפיו מוטלת ההצלה של אנשי העיירה "הפשוטים והטובים" תהיה של גבר שחור? שינוי זה מאפשר ללעוג לדימוי הקהילה הטהורה והערכים המסורתיים באופן רלוונטי לשינויים ביחסים הבין-גזעיים בשנות ה-60 וה-70.
בשונה מסרטים אחרים של ברוקס שזכו בשנים האחרונות לעיבודים מצליחים למיוזיקלס ("המפיקים", "פרנקנשטיין הצעיר"), אין סיכוי שהדבר יקרה גם ל"אוכפים לוהטים". הלעג של הסרט לגזענות הלבנה, הכולל שימוש מרובה במילה המתחילה באות N, עשוי להיתפס על ידי הצדקנים שבבני דור המילניאלים וה-Z כביטוי של גזענות חשוכה. לטוב ולרע, ניאלץ להסתפק בקומדיה הקולנועית שבקרוב תחגוג חצי מאה להפקתה.
ביקורת קולנוע נוספות:
אך אולי יש אפשרות אחרת - לקחת את העלילה של "אוכפים לוהטים" ולתרגם אותה לסביבה נייטרלית מבחינה גזעית. להעביר בה "מסר" בצורה מרוככת, ועדיין להצחיק. כמו דג פוגו יפני, שאכילתו דורשת חיתוך מיומן של חלקיו הרעילים כדי שיהיה ניתן להגישו. הבעיה היא שהחלקים הרעילים הללו הם המהות של סאטירה אפקטיבית, ומה נשאר בלי זה? מבנה עלילתי צפוי? בדיחות עם קריצות של מודעות עצמית?
זה בדיוק מה שקרה בניסיון לקחת את עלילת "אוכפים לוהטים" ולבסס עליה את סרט האנימציה לכל המשפחה "סמוראי על ארבע" (Paws of Fury: The Legend of Hank). להעביר את הסוגיות הגזעיות לעולם בעלי החיים (כפי שנעשה ב"זוטרופוליס"), בדרך שהיא מספיק רחוקה משחקנים בשר ודם ובעלי צבע עור אמיתי. הניסיון לעשות זאת על בסיס סרט מוכר ואהוב מציב את "סמוראי על ארבע" בקרב מאסף מול חובבי המקור.
העלילה מתרחשת בגרסת פנטזיה ליפן הפיאודלית של עידן אדו, התקופה המהווה רקע לרוב סרטי הסמוראים. היפנים בני האנוש הוחלפו בחתולים מסוגים שונים, והאיסור על כניסת זרים הפך לאיסור על כניסת חיות אנתרופומורפיות אחרות (יש ביפן החתולית "חיות רגילות" כמו סוסים). המוטיבים של תוכן וסגנון שאולים בעיקרם מסרטי סמוראים, סרטי אמנויות לחימה סיניים (וו-שיה), ואלמנטים ממערבונים – במיוחד מערבוני ספגטי.
ערבוב זה אמור לקרוץ לצופים הבוגרים והבקיאים יותר, אבל רוב ההתייחסויות לקונבנציות הז'אנריות הן שטחיות למדי. וזה עוד לפני שלוקחים בחשבון את ההאשמות בדבר "ניכוס תרבותי" שכמה מהמבקרים האמריקאים הטיחו בסרט. אין ספק שפה לא נעשה שימוש במומחים אקדמאיים לתרבויות המוצגות בהתאם בנוהל שהתקבע בשנים האחרונות בדיסני ופיקסאר.
הפיאודל המרושע איקה צ'ו (ריקי ג'רווייס) רוצה להרחיב את שטח ארמונו על חשבון יושבי הכפר העני קאקאמוצ'ו (מתחילים להרגיש את חוסר הרגישות התרבותית?). הוא מתכנן פשיטה של בריונים המובלת על ידי סגנו אוגהה (ג'ורג' טקאיי). אנשי הכפר פונים בתחינה לשוגון (מל ברוקס) שישלח סמוראי להגן עליהם מפני הבריונים. איקה צ'ו, שנדרש למלא את פקודתו של השוגון, שולח סמוראי שהוא יודע שחתולי הכפר לא יקבלו, כדי שיוכל להמשיך במימוש מזימותיו.
האנק (מייקל סרה) הוא כלב ביגל שהסתנן ליפן כדי להגשים את חלומו להפוך לסמוראי. הוא כלוא בארמון של איקה צ'ו ועומד להיות מוצא להורג, אבל אז נבחר לפיון במזימותיו של הפיאודל. בהגיעו לכפר הוא צריך להתמודד הן מול העוינות של התושבים (אלמנט יחסית זניח ביחס למקור), והן בהיותו מי שנבחר לתפקיד שאותו הוא לא כשיר לבצע. ג'ימבו (סמואל ל. ג'קסון) הוא חתול סמוראי שעבר משבר מקצועי שבעקבותיו פנה לאלכוהול. כעת הוא יהפוך למורה של האנק ובין השנים ירקם בהדרגה קשר של חברות.
הסרט מציע תחליף לבריון המגודל "מונגו" הזכור לטוב מסרטו של ברוקס, כאן בצורת חתול אדיר-ממדים שנקרא סומו (דג'ימון הונסו). למרבה הצער, בהיותו סרט ילדים, אין ב"סמוראי על ארבע" תחליף לזמרת הקברטים החרמנית לילי פון שטופ (מדלן קאן, שעשתה חיקוי אדיר של מרלן דיטריך), ובמקום זאת יש "ילדה" - חתולה פרסית קטנה ועזת-רוח בשם אמיקו (קיילי קיוקה) התולה את עיניה הגדולות ותקוותיה בביגל האנק. שיהיה.
"סמוראי על ארבע" הוא פרויקט שהשתהה זמן רב מדי בתהליך ההפקה, וככול הנראה הדבר משפיע על התחושה שזה סרט שנעשה לפני עשור – גם רעיונית וגם טכנית. הרעיון החל להתגלגל ב-2010 כסרט על סמוראי שחור שמגן על כפר אסייתי. ההפקה החלה ב-2014, נתקעה ב-2016 כאשר חברת האנימציה שהופקדה עליו פשטה את הרגל, והשתקמה במתכונת חדשה בתחילת 2021. המסע המייגע הגיע לקו הסיום עם תקציב בינוני-נמוך של 45 מיליון דולר (שחלק ניכר ממנו נדרש עבור המדבבים המפורסמים של הסרט), ובגיבוי של לא פחות משמונה חברות הפקה שרובן סיניות.
על הסרט חתומים שלושה במאים - הבולט בהם הוא רוב מינקוף, שסרטו הראשון כבמאי היה "מלך האריות" (1994). הד לרקע זה קיים בעיצוב של איקה צ'ו כגרסה חתולית לסקאר, אחיו הרע של המלך מופאסה. מאז הצלחתו הגדולה מינקוף התמקד ב"סטיוארט ליטל" ו"מר פיבודי ושרמן" כבמאי, ובעיקר כמפיק בסדרות הטלוויזיה. לשני הבמאים האחרים - מארק קוטסייר וכריס ביילי - יש רקע דל מאוד לעומת מינקוף. לתלות את הציפיות מהסרט על "הבמאי של 'מלך האריות'" יהיה בהחלט מוגזם.
ל"סמוראי על ארבע" יש לא מעט מגרעות, אך מעלתו העיקרית היא הנכונות שלו לספק בדיחות שלא עברו דרך המסננת של התקינות הפוליטית העכשווית. היה רק נחמד אם מספר רב יותר שלהן היה פוגע במטרה. להורים אין ממה לחשוש: הסרט לא ישחית לעד את הנפשות הרכות. הבוגרים יצטרכו להסתפק בבדיחות שכן עובדות.