בימים אלה נשואות עיני העולם כולו לעבר קטאר, המארחת את המונדיאל. המניע המרכזי של הנהגת הנסיכות המוסלמית הזעירה ליוזמה היומרנית וההשקעה העצומה שנדרשת למימושה הוא הניסיון לעורר תשומת לב ולזכות בהכרת הקהילה הבינלאומית. או בקיצור, שופוני, כמו שנהוג לומר במזרח התיכון. הבעיה היא שעם תשומת הלב מגיעה גם ביקורת על מדיניות שמרנית, כפייה דתית ופגיעה בזכויות אדם (במיוחד בכל הנוגע לזכויות הלהט"בים ועובדים זרים במדינה), ואיתה צצות ברחבי העולם המערבי מחאות וקריאות להחרמת האירוע. שלא לדבר על האיסור הפתאומי על מכירת אלכוהול, שעבור רבים מהמעריצים הוא בגדר פשע מלחמה. דווקא על הרקע הזה, פסטיבל הקולנוע במרקש, שנחתם רגע לפני משחק הפתיחה של הטורניר, מציג גישה אחרת במרחב הערבי כפי שהיא באה לידי ביטוי במרוקו - מדינה מוסלמית שמקדמת סובלנות, פתיחות ואפילו התבוננות ביקורתית. תכונות שאינן נפוצות במזרח התיכון, בואך אל המגרב.
מן הסתם, כדורגל הוא עניין אטרקטיבי הרבה יותר מקולנוע, גם לאזרחי מרוקו, שרובם מתכוננים למשחקי הנבחרת הלאומית. הופעותיהם של הקשר חכים זייש והבלם אשרף חכימי על המגרש מעוררות בהם התלהבות וגאווה רבה יותר מאשר המבע האמנותי של הבמאי נביל עיוש, כפי שהוא מתבטא על המסך. אבל פסטיבל הקולנוע הבינלאומי, הגדול והיוקרתי ביותר מסוגו בעולם הערבי הוא מפגן שופוני מסוג אחר, בחסות הנסיך מולאי ראשיד, ובמהותו מדובר בהצהרה מפתיעה של ליברליזם. האירוע המפואר התקיים בפעם ה-19 (אחרי הפסקת קורונה של שנתיים). משאבים עצומים מושקעים בארגונו וכוכבים נוצצים מארצות הברית ואירופה מוזמנים לפקוד אותו. הם אלה שמושכים את הקהל המקומי לפאתי השטיח האדום, אבל לא בהכרח לתוך אולמות ההקרנה. עם זאת, דווקא תוכנית הסרטים היא זאת שמעידה יותר מכל על רוח הפתיחות אותה מבקשים המארגנים להביע כלפי חוץ ופנים. יצירות קולנוע מקוריות, כנות ואמנותיות, לעתים בוטות וחתרניות ולפעמים אף שערורייתיות.
מרוקו היא מדינה מוסלמית באופן מוצהר, וחלק מהחיים האזרחיים שבה מתנהלים בהתאם לציביון השמרני של הממלכה. למשל, גבר ואישה מרוקאים אינם יכולים לחלוק חדר במלון ללא תעודת נישואים שמעידה על טיב יחסיהם הכשרים. משעשע לגלות שמה שנעשה בחדרי חדרים מצריך ניירת בירוקרטיות בעוד שמועדוני הלילה והברים הרבים הפזורים ברחבי מרקש מלאים בנשים ובגברים מקומיים הוללים, מבוסמים מאלכוהול ומכוונות לא מהוגנות שנפלטות לעתים מהפה בצרפתית, ערבית, דארג'ה (העגה המקומית) ומדי פעם גם באנגלית מקרטעת. בבירת התיירות של מרוקו, המכונה "העיר הוורודה" בגלל הצבע השולט של המבנים שלה, שגרת ההוללות של הבליינים המקומיים מתחוללת במחשכים של בתי המרזח עם אורות צבעוניים מרצדים לכל עבר. כמובן שעם כל הפתיחות הליברלית, יחסים חד מיניים עדיין אסורים על פי חוק וחברי הקהילה הלהט"בית חיים במחתרת. החיים שלהם לא ורודים כלל וכלל.
פסטיבל הקולנוע במרקש
(צילום: באדיבות פסטיבל מרקש)
עם זאת, על המסך באולמות ההקרנה האפלים גם להם ניתן ייצוג. כך למשל בדרמה "הכפתן הכחול", שהיא בגדר סדין אדום עבור הלך הרוח הדתי בסרט ומחוץ לו. ביצירה העדינה והיפה של הבמאית המרוקאית מרים טוזאני, סאלח בכרי מגלם גבר שמנהל מתפרה עם אשתו האוהבת בעיר סאלה, ונסחף לסיפור אהבה עם עוזרו הצעיר. הסרט שהוקרן לאחרונה גם בפסטיבל חיפה, נשלח כמועמד מרוקו לקטגוריית הסרט הזר וקיבל במה יפה גם במרקש כנציג המקומי בתחרות הראשית. "ימים בוערים" של אמין אלפר הטורקי שנכלל במסגרת ההקרנות המיוחדות של הפסטיבל, הוא מותחן שניזון מהמתח המיני שחולקים שני גברים המתגוררים בעיירה נידחת שבה פוליטיקאים מקומיים מושחתים משגשגים בחסות מלחמתם בהפקרות המינית.
יחסים חד מיניים הם אולי החטא הגדול ביותר שאפשר להעלות על הדעת במסורת המוסלמית, אבל במרקש הציעו המארגנים מגוון של שערוריות קולנועיות אחרות לציבור הרחב, כאלו שלכל הפחות סודקות את הדעות הקדומות שלנו בנוגע ליוצרים הנועזים, וגם הצופים הסובלניים, שצומחים בחברות הללו. כך למשל במקרה של "מלכות" שביימה יסמין בנקירן, מעין גרסה מרוקאית ל"תלמה ולואיז" המלווה שלוש נשים שנמלטות מקזבלנקה אל המדבר כשהמשטרה דולקת בעקבותיהן. התנופה של סיפורים נשיים הייתה ניכרת בתוכנית שנתנה במה לסרטים עם גיבורות נשיות שנרדפות על ידי הנציגים הרשמיים והלא רשמיים של המסורת הפטריאכלית. ב"דגי זהב" של עבדסלאם קלאי, אסירה משוחררת חוברת לאישה ממזרה ואחותה הנכה בהרפתקה מחוץ ללפיתת הממסד, ואילו במרכז "הדחויים לא בוכים" של פייסל בולאפיה, עומדת אם במנוסה מתמדת עם בנה הנער שמגלה את סודות העבר שלה.
5 צפייה בגלריה
סדין אדום עבור הלך הרוח הדתי בסרט ומחוץ לו. מתוך "הכפתן הכחול"
(צילום: באדיבות פסטיבל חיפה)
מפליא למדי לחזות בקהל המקומי צופה במותחן אלים ומדמם מתוצרת אינדונזיה כמו "אוטוביוגרפיה" של מקבול מוברק, או בעירום פרונטלי מתוצרת אירופה כמו ב"קורסאז'" של מרי קרויצר האוסטרית. מפתיע אף יותר למצוא בתחרות הרשמית את המותחן האפל "אשקל" של יוסף שיבי. אומנם מדובר בסרט מתוצרת תוניסיה השכנה, אבל התכנים החתרנים שבו בוטים למדי. מילא הביקורת הפוליטית שנובעת מהחיזיון של בני אדם העולים בלהבות (זכר לסוחר מוחמד בועזיזי שהבעיר עצמו במחאה על השלטונות ב-2010 והצית בכך את "האביב הערבי"), ההלם האמיתי נובע מהחיזיון של בני אדם נוהים לעבר האש כשהם עירומים כביום היוולדם. המראה של גברים ונשים, צעירים וזקנים, צועדים כשגופם חשוף כולו, הוא לא משהו שהיינו מדמיינים שאפשרי בקולנוע שיוצא ממדינות ערב. במרקש לעומת זאת מדמיינים ואף מציגים לראווה, ובגאווה. פסטיבל הקולנוע בקהיר ופסטיבל הים האדום בג'דה שבסעודיה שיוצאים בעצמם לדרך בחודש הקרוב מבקשים ליצור אימפקט דומה, בלי התעוזה.
גם הסרט שזכה בפרס הראשון "האגדה על שמרון" של הבמאי האיראני עימאד אלאיברהים-דקורדי נושא מטען בעייתי שכן הוא מספק הצצה לחיי הלילה ההוללים בטהרן והגדושים בחומרים נרקוטיים. שני הגיבורים של הדרמה האפלה הם אחים שפונים לכיוונים שונים: האחד סוחר סמים פוחז, והשני מתאגרף סגפן. ואם לא די בתכנים הנפיצים על המסך, אלאיברהים-דקורדי ההמום, נשא בטקס הפרסים נאום נפיץ. אחרי שהודה למלך מוחמד השישי ולנסיך מולאי ראשיד על האירוח (ממש כמו כל שאר הדוברים באירוע הנעילה), יצא נגד מנהיגי ארצו שלו, ובעד מתנגדיהם. "הפרס הזה מוקדש למאבק לחופש, הפרס הזה מוקדש לאנשים שעומדים מול גזר דין מוות ועינויים, והפרס הזה מוקדש לנשות איראן ולחירות של איראן", אמר מעל הבמה והתקבל בתשואות נלהבות מהקהל.
ביקורת נוקבת על המשטר עוד יכולה להתקבל על הדעת, אבל הרהורי כפירה וחתירה נגד הממסד הדתי הוא עניין בלתי נסלח, ותזכורת לכך קיבלנו לאחרונה עם המתקפה האלימה על סלמן רושדי. המותחן המסוגנן של טאריק סאלח "הילד מגן עדן" יוצא נגד השלטונות במצרים וגם נגד ההנהגה הדתית במדינה, וחושף שחיתויות מהפוליטיקה הפנימית המושחתת המתחוללת בארמון הנשיאות של א-סיסי ובהיכלים הטהורים לכאורה של אוניברסיטת אל-אזהר בקהיר. תככים ומזימות בסגנון "שם הוורד" מאת אומברטו אקו (והעיבוד הקולנועי המצוין של ז'אן ז'אק אנו בכיכובו של שון קונרי מ-1986) מוצאים את מקומם בין חדרי תפילה ולשכות של האימאמים המתחרים על הובלת "הישיבה" המוסלמית היוקרתית ביותר במזרח התיכון ומובאים דרך עיניו של נער שהתקבל ללימודים ומוצא עצמו מתומרן על ידי שירותי הביטחון, ואלו שמתיימרים לייצג את אללה עלי אדמות.
הסרט של הבמאי השוודי ממוצא מצרי הוקרן בפסטיבל קאן האחרון וזכה בפרס התסריט, אבל נדחה על ידי כל המפיצים במדינות ערב, וגם על ידי מארגני הפסטיבלים בקהיר, סעודיה ואחרים. ואילו במרקש "הילד מגן עדן" הוקרן בנוכחות הבמאי הנועז ואף קיבל מעמד מרכזי כאירוע גאלה. כבר עם הקרנתו בקאן, ואף לפני כן כפי שאפשר היה להתרשם מתקציר "הילד מגן עדן", היה ברור כי הסרט שהופק כתשלובת סקנדינבית, וייצג את שוודיה במירוץ אוסקר הזר, לא יתקבל במצרים שבה מתחוללת עלילתו וגם לא במדינות מוסלמיות אחרות. "מנהל פסטיבל קהיר אמר לי שהסרט נדחה בגלל שהוא לא טוב מספיק. אבל על מי הוא עובד? כמה סרטים מצרים התקבלו לתחרות הרשמית של קאן? ברור לכולם מה הסיבה האמיתית", אמר סאלח. כמו הבמאי, גם רוב השחקנים בו הם ערבים שחיים ויוצרים באירופה (למשל פארס פארס השוודי ממוצא לבנוני המגלם את חוקר המשטרה הערמומי) או בישראל. תאופיק ברהום מגלם את הגיבור הראשי אדהם, מכרם חורי מופיע כאימאם עיוור והגון ומוחמד בכרי כיד ימינו של הנשיא א-סיסי - כולם פלסטינים אזרחי ישראל.
ככלל, שחקנים פלסטינים מישראל היו מאז ומתמיד בני בית במרקש וגם במרחב הערבי כולו כל עוד הם לא מייצגים הפקה כחול לבן. עלי סולימן, שהוא ככל הנראה כוכב הקולנוע המצליח ביותר במזרח התיכון כיום, הגיע גם השנה לפסטיבל הנוצץ עם שני סרטים: "השחייניות" שביימה סאלי אל-חוסייני בהפקת נטפליקס, בה השחקן הנצרתי מגלם את אביהן ומאמן השחייה של האחיות הסוריות יוסרה ושרה מרדיני, ו"עבדליניו" של הישאם עיוש המרוקני על צעיר ערבי שחולם על ברזיל. השנה הגיעה למרקש גם הבמאית מהא חאג' החיפאית עם הדרמה האינטימית היפה שלה "קדחת ים תיכונית", נציגת הרשות הפלסטינית לאוסקר, בה היא מגוללת בהומור וברגישות משבר קיומי של גבר באמצע החיים.
אבל השנה יש חידוש מפתיע נוסף בדמות סרט ישראלי בתחרות הרשמית: "טעם התפוחים אדום" של איהאב טרבייה. הפקה מתוצרת כחול-לבן בפסטיבל ערבי גדול? לא מדובר בדבר של מה בכך. אפילו אחרי הסכמי אברהם שמיסדו יחסים דיפלומטיים בין ישראל למרוקו, ועל אף תנופת התיירות הישראלית המתמשכת בממלכה בשנים האחרונות - כשמדובר באליטה התרבותית המקומית, הקבלה של "טעם התפוחים אדום" היא פריצת דרך משמעותית. אפשר לשער שההזדהות של טרבייה הדרוזי כבן לאומה הסורית הקלה על ההחלטה של המארגנים כשהחליטו לכלול את הסרט לתוכנית הרשמית, אליה הוגש כהפקה ישראלית. ההזדהות הלאומית האישית של הבמאי יליד מג'דל שמס שבגולן היא בוודאי המקור לשגיאה שהופיעה בהודעה לעיתונות על קבלתו של "טעם התפוחים אדום" כסרט סורי. עם זאת, בעקבות פניית ynet, המפיקים שלום גודמן ויונתן דובק פנו למארגנים והעמידו אותם על טעותם, שתוקנה בתוכניה ובמעמד ההקרנה.
"הסרט הוגש לפסטיבל מרקש כסרט ישראלי. הופתענו מאוד לגלות שהוא רשום כסרט סורי ודרשנו שזה יתוקן מייד", הבהיר גודמן. סיפור הרקע של "טעם התפוחים אדום" מתרחש בתור קהילה דרוזית ברמת הגולן שחבריה מזדהים כסורים. העלילה מציפה שבר אישי ולאומי של הדמויות כשמעבר לגבול הצפוני מתחוללת מלחמת אזרחים מדממת בין משטר אסד למורדים. בשני התפקידים הראשיים - אחים שנפרדו אחרי מלחמת ששת הימים בנסיבות מסתוריות - מככבים מכרם חורי וגם טאריק קופטי (שהלך לעולמו השנה והסרט מוקדש לו). עוד מופיעים בסרט השחקנים הפלסטינים אזרחי ישראל סוהיל חדאד, רובא בילאל, מאיסה עבד אלהאדי ושאדן קנבורה.
יש לציין שבשלב פיתוח התסריט, אי אז ב-2013, התקבל המימון הראשוני לעבודת הבמאי ממכון הקולנוע בדוחא, שהגדיר את הפרויקט כשיתוף פעולה סורי, קטארי, אמריקני ופלסטיני. לפני שהקצתה את משאביהם לטובת כדורגל, ההנהגה הקטארית שאפה במשך שנים להפיץ את המסרים שלה ברחבי המזרח התיכון דרך ערוץ החדשות הממלכתי אל-ג'זירה שפונה למסך הקטן, ובמקביל תמכה במכון דוחא לקולנוע שמעניק כספי תמיכה לשלל פרויקטים של יוצרים ערבים. כך גם במקרה של טרבייה ו"טעם התפוחים אדום". אלא שמאז ההפקה עברה לפסים מעשיים וקרן הקולנוע הישראלי תמכה בה בהשקעה של כמיליון שקלים (כך על פי אתר הקרן), בשיתוף חברת הפקה מגרמניה. הצילומים נערכו ברמת הגולן ורוב רובם של אנשי הצוות הם ישראלים.
אפשר רק לייחל לכך שפסטיבל הקולנוע במרקש ימשיך לשמש כשער דו-כיווני - לא רק כדי להציג לעולם תכנים מקוריים, נועזים ופורצי דרך שמנתצים דעות קדומות לגבי יוצרים מחברות מוסלמיות, אלא גם כדי להביא לקהל המרוקאי ולעיתונאים והמבקרים שנוהרים העירה מלבנון, ירדן, מצרים, ושאר מדינות ערב, סרטים מתוצרת ישראל שלא זמינים עבורם לרוב. יש פה הזדמנויות לחילופי תרבויות נדירים, הכול בחסות השופוני של האירוע הנוצץ והזרקורים המופנים אליו ואל אורחים רבי מעלה כמו טילדה סווינטון, ג'ים ג'רמוש, פאולו סורנטינו, ונסה קירבי, דיאן קרוגר, ג'רמי איירונס, אסגר פרהאדי ואחרים.
איכשהו כולם נותרו בצלו של כוכב הקולנוע ההודי רנוויר סינג, שהתכבד במחווה תזיזיתית בערב הראשון וזכה לתשואות אדירות מקהל מעריציו המקומי. יש כל כך הרבה כאלה במרוקו מסתבר, ורבים מהם גדשו את היציע המפואר במעמד הפתיחה. רק מעטים מהם נותרו להקרנת הסרט "פינוקיו" של גיירמו דל טורו שהוציא את הפסטיבל כולו לדרך. בסופו של דבר, זה עניין של פרופורציות: עם כל הכבוד לקולנוע ויוצריו, לפחות במרוקו יש רק דבר חשוב יותר מליצן בוליוודי נמרץ ששר ורוקד על הבמה, וזה כדורגל.
