השריקה המאיימת ונקישת האצבעות נשמעות עתה כצלילי רפאים. הן בה בעת חלק מ"נאמבר" הפתיחה המפורסם של "סיפור הפרברים" (West Side Story), וגם הדים של זיכרון העבר הנוכח-רודף את גרסתו החדשה והמיוחלת של סטיבן ספילברג. גרסה שעולה 60 שנה (וחודשיים) אחרי המקור הקולנועי, זוכה 10 פרסי האוסקר, שביימו רוברט ווייז וג'רום רובינס לפי מחזמר מאת ארתור לורנץ, עם מוזיקה ושירים בלתי נשכחים של לאונרד ברנסטין וסטיבן סונדהיים. זהו המיוזיקל הראשון שמביים ספילברג, וגם אחד המקרים הבודדים שבהם מיוזיקל בימתי שכבר עובד לקולנוע זוכה לעיבוד מחודש (מקרה קודם היה "אנני" שגרסתו הקולנועית הראשונה בוימה בידי ג'ון יוסטון ב-1982, וגרסתו השנייה והמעודכנת, מ-2014, בידי וויל גלוק. שתיהן היו כישלון).
הטריילר של "סיפור הפרברים"
על כן, הצפייה בסרטו של ספילברג מעוררת תחושה של רוחות רפאים המשייטות בטריטוריה שהייתה פעם נחלת המריבה בין כנופיית ה"שארקס" הפורטוריקנית וכנופיית ה"ג'טס" שחבריה אמריקאים לבנים. אין זה מקרה שהסרט נפתח בדימויים של הרס: בניינים חרבים, ערימות עפר, שלדי ברזל ורחובות נטושים. זהו אזור הסלאמס שפונה ברובו כדי שיבנו על חורבותיו את מרכז התרבות לינקולן סנטר, נקודת ציון היסטורית שמוזכרת בתחילת הסרט ושמבססת את הרגע שבו הוא מתרחש, שלהי שנות ה-50.
עיבוד מחודש ל"סיפור הפרברים" מעורר, מטבע הדברים, סוגיה מהותית וקשה לפיצוח: איך לשמר את זכר המקור הקולנועי ובה בעת לברוא אותו מחדש. אני מודה שמעולם לא התלהבתי מהסרט שביימו ווייז ורובינס. אני סבור שהוא מיושן עד אימה, מלוהק להחריד ולוקה בדידקטיות בלתי נסבלת. מצד שני, אין להקל ראש בהיבטיו המהפכניים: העיסוק הריאליסטי בכנופיות רחוב יריבות, היציאה מהאולפן אל הרחוב, והיעדרו של הפי-אנד, במה שהיה למעשה עיבוד אתני לטרגדיה של רומיאו ויוליה (ושבמקור אמור היה לעסוק בעימות בין יהודים וקתולים בניו יורק). המיוזיקל הבימתי שעלה ב-26 בספטמבר 1957 הציב לראשונה בחזית סוגיות אקטואליות של גזע ואפליה ומוזיקה בסגנון לטיני שנעדרה עד אז מבמות ברודווי. הצלחתו, אגב, הייתה מתונה בלבד, ויש הטוענים שאלמלא הסרט שהגיע ארבע שנים אחר כך הוא לא היה זוכה למעמדו המיתולוגי: למעלה מ-45 אלף הפקות של "סיפור הפרברים" הועלו מאז ברחבי העולם.
את מקומם של ריצ'רד ביימר ונטלי ווד כטוני ומריה תופסים עתה אנסל אלגורט ורייצ'ל זגלר שהיא מריה מוצלחת יותר מווד (שאת קולה בסרט של ווייז ורובינס סיפקה, בקטעי השירה, מרני ניקסון). דיוויד אלוורז מלוקק פחות ומציג משחק מרשים יותר מג'ורג' צ'קיריס בתפקיד ברנרדו, העומד בראש ה"שארקס". ובעיקר - מייק פייסט שקולו המאנפף מזכיר דמויות מפוקפקות מסרטי פילם נואר של שנות ה-40 מצוין כריף, מנהיג ה"ג'טס". הוא משכנע הרבה יותר בתפקיד מאשר ראס טמבלין, הזכור כאצבעוני מהסרט הקלאסי, שהיה חסר חספוס בתפקיד המקביל בסרט המקורי. הקאסט כאן לא רק מוכשר יותר, אלא גם תקין פוליטית: כזכור, הסרט המקורי עורר ביקורת על שום השימוש באיפור כהה לפנים (brown face) עבור שחקנים שברובם היו נון-לטינים. אפילו הדיאלוגים בספרדית אינם מתורגמים – אם כי פה ושם מתבקשות הדמויות הלטיניות לעבור לדבר באנגלית. "אין אינגליש" הוא שם קוד לחשש מייצוג אותנטי יתר על המידה.
בין הישן לחדש, בין הנקי למחוספס
טוני הוא חבר לשעבר ב"ג'טס" שאחרי שנה בבית הסוהר רק רוצה לחזור למוטב ועובד בחנות הכל-בו של ולנטינה, אלמנתו של "דוק" שניהל את החנות בסרט מ-1961. את ולנטינה מגלמת ריטה מורנו, מי שהייתה אז אניטה, חברתו של ברנרדו, וזכתה על הופעתה באוסקר משנה. עכשיו, בגיל 90, היא לא רק מספקת את הזיכרון החי של "סיפור הפרברים", אלא גם זוכה לתפקיד שהוא מעבר למחווה. הסצינה שבה היא מבצעת את הסולו שלה, somewhere, יושבת לבדה בחנותה, היא שיאו המרגש של הסרט. מאותם רגעים שלאחריהם מתחשק לך לעמוד על הרגליים ולהריע לדמות שעל המסך.
מריה, הנערה הפורטוריקנית שטוני מתאהב בה והיא בו, מגולמת בידי רייצ'ל זגלר והצפייה בה מלווה בתחושה אמיתית של גילוי (בעתיד נצפה בה בתפקיד שלגייה בגרסת הלייב-אקשן של דיסני). הרומן ביניהם – הם נפגשים בנשף ריקודים שאמור להיות עוד זירת מאבק בין שתי הכנופיות – נדמה כשריד לסיפורי האהבה הארכאיים של הוליווד (מריה על המרפסת מוארת על-ידי פנס רחוב בודד); אבל זוהי בדיוק התנועה הזו, שאמנם לא תמיד עובדת, בין התיאטרלי והריאליסטי, המיושן והעכשווי, הנקי והמחוספס, הנאיבי והמפוכח, שמאפיינת את סרטו של ספילברג. זהו סרט שמבקש להיות רלוונטי ובה בעת לשמור על קסמה של הגרסה המקורית. לכן, כמה סצינות מלוות אפילו במידה של אירוניה – האם באמת אפשר לקחת ברצינות את טוני המזמר-קורא בשמה של "מריה"?
התנועה הזו גם יוצרת תחושה של בלבול, אפילו דיס-אוריינטציה. מצד אחד, בתחילת הסרט נדמה ששורה עליו איזושהי תחושה של כבדות. קשה להתרגל לחברי הכנופיות היריבות המתעמתים ביניהם באמצעות הכוריאוגרפיה המסוגננת של ג'סטין פק המחווה לזו הזכורה של ג'רום רובינס. גם האזכורים האקטואליים של ג'נטריפיקציה והיות כולם, צעירים פורטוריקנים ולבנים, קורבנות של הממסד האלים – לא בדיוק עוזרים. אבל לא חולף זמן רב, ומתחילה ההישאבות אל תוך הסרט שמלווה בתחושה שלפנינו מהלך כמעט אדיפלי. סרטו של ספילברג מבקש להדהד את המקור ובה בעת להכריז על חוסר תקפותו האידיאולוגי והאסתטי. לציית ולמרוד בו.
בגרסתו של ספילברג, לפי תסריט שכתב המחזאי טוני קושנר (השניים שיתפו בעבר פעולה ב"מינכן" ו"לינקולן"), הזיעה והזוהמה מורגשים הרבה יותר. כמה סצינות בו, בעיקר בחלקו השני, מבוימות בסגנון הסרט האפל של התקופה. הדמויות עצמן נדמות ספק ממשיות ספק ספקטרליות, דמויות רפאים. תחושה אמיתית של מוות שורה על הסרט הזה, והופכת אותו ליותר מאשר מחווה-חידוש ליצירה הקודמת. אל מול הדידקטיות המעצבנת של "שכונה על הגובה", גרסה מזופתת ומזויפת של "סיפור הפרברים" שהתבססה על מיוזיקל בימתי מצליח מאת לין מנואל מירנדה, ונעלמה מהמסכים רגע אחרי שעלתה עליהם מוקדם יותר השנה (תוך שהיא גוררת בעקבותיה האשמה בגזענות) – סרטו של ספילברג בוקע מתוך העבר אל ההווה תוך חיפוש בתנועה אחר הטון הנכון, שאותו לרוב הוא מוצא.
דמות הטום-בוי של אניבודיס, נערה אסרטיבית שרוצה להצטרף אל ה"ג'טס", היא עתה טרנסג'נדר (איריס מנאס). העובדה הזו, כך פורסם לאחרונה, הביאה להחרמתו של הסרט במדינות המפרץ. זה לא רק עדכון-תיקון של המחזמר המקורי של לורנץ, אלא ניסיון להפוך את הדמות הזו למשמעותית יותר מכפי שהייתה אז. הגרסה הנוכחית של "סיפור הפרברים" רלוונטית לאמריקה של היום בדיוק כמו אז. באמריקה של פוסט-טראמפ כמו גם באירופה של עידן הפליטות וההגירה הלא-לבנה הסרט המלהיב הזה משמיע את האקורדים הנכונים.
