בגיל 51, קרולינה חושבת להצטרף לטיקטוק. באינסטגרם היא כבר פעילה, פחות או יותר, מעלה סטוריז מדי פעם. אבל טיקטוק זה כבר סיפור אחר. "בכל פעם אני מורידה את האפליקציה, רואה איזה סרטון מחריד, מוחקת ואומרת, 'זה לא בשבילי'. זה אחד הדברים הכי קשים בקרב דור המוזיקאים שלי. להיות סופר-טאלנט בעולם המדיה, להיות על זה כל הזמן".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
גם יש את הפחד הזה שיראו את המאמץ. להביך את עצמך.
"זה באמת מביך. מצד שני, ראיתי את הטיקטוק של ציפי שביט והוא לא מביך, היא פשוט מצחיקה נורא. בגדול, יש פתאום את הדרישה הזאת שיראו וישמעו אותי, אבל אני לא רבה עם זה, זאת האבולוציה של הדברים. יש את הדור שמגיע, ונכנס כמו רוח סערה, מלא הורמונים וגורם לכולנו ככה להיות קצת אפורים. זה לגמרי טבעי".
לפני שנה וחצי שיר שלה, "אף אחד לא בא לי", וספציפית השורה "אני עצובה, רע לי ומר לי", הפכו לרגע קצר לטרנד בטיקטוק, אבל היא אפילו לא שמעה על זה. "הכול נהיה יותר מורכב, לאחרונה קשה לי להבין מה זאת הצלחה. ואני חושבת שאני לא היחידה. שמתי לב שהרבה מוזיקאים מהדור שלי פשוט הולכים להופיע במקומות יותר קטנים. מקבלים עלינו את הגזירה".
בקרוב גם יהיה לה מופע חגיגי להשקת האלבום, במועדון הבארבי בתל־אביב ב-18.1. קיסריה, בינתיים, לא דחופה לה. "אף פעם לא ראיתי את עצמי בקיסריה, זו לא הייתה הפנטזיה שלי. כן אמרתי שאני רוצה, אם אני כבר כותבת מוזיקה, שהיא תשפיע ותתגלגל. אבל זה לא הגיע ממקום של אני רוצה לבלוט על הבמות. אני פשוט בולטת. אני שמנמונת, אני גדולה, אני עם תלתלים, אני מין יצור כזה קצת אחר שמושך תשומת לב. אולי בגלל זה גם לא היה לי רצון להיות כוכבת, ואני חושבת שבגלל זה אני לא פותחת היום קופות בקיסריה. אני לא עושה את העבודה, את כל מה שצריך לעשות כדי להגיע למקומות האלה".
איזו עבודה?
"תראה, אני מחזיקה מעצמי פרפורמרית טובה מאוד. אבל צריך להיות קצת סלב, להיות כוכבן כזה. אני לא יודעת אם אני בנויה מהחומר הזה".
האלבום החדש שלה, All Rivers, לא זכה עדיין לריקוד ויראלי בטיקטוק, אבל כן לחוזה בלייבל הבריטי Tru Thoughts, ולהופעות אורח מוצלחות של ג'ני פנקין ושל החצוצרן אבישי כהן. מההאזנה הראשונה ברור למה הוא צד את אוזניהם של מפיקים מוזיקליים בינלאומיים. יש לו סאונד רענן, אפרו-ביט פופי ועדכני, עם מקצבי ג'אז ונגיעות פסיכדליות, סאונד שבקלות יכול היה לצאת היום מדרום לונדון, או מלאגוס, ניגריה. גם הטקסטים, באנגלית כולם, לא נשמעים מקומיים. מטקסי וודו עצמי, דרך חלומות משונים ומטרידים, ועד שיחות מופשטות עם הקוסמוס. אפילו המחווה לשירו של אבות ישורון "כל הנהרות", בשם האלבום, כמו מדברת על משהו מגלקסיה רחוקה. ובכל זאת קשה שלא להרגיש חיבור מקומי, אפילו אישי, לאלבום, בזכות הקול החזק, האדיר, החד-פעמי של קרולינה. קול שאי-אפשר לטעות בו וקשה לדמיין את פסקול המוזיקה הישראלית בעשור וחצי האחרונים בלעדיו.
"אני מה שנקרא סמרטוט של רגשות. כבר בבוקר לפני הראיון עשיתי לעצמי שיחה של 'אל תבכי'. יש הגדרה פסיכולוגית 'אדם רגיש מאוד', ועל זה האלבום. כתבתי אותו עם המון דמעות, באתי וצרחתי שם שמישהו יקטין את רמת הרגישות שלי. כי אני בסבל"
זה אלבום הסולו הרביעי של קרן אברץ, קרולינה בשבילכם, שקדמו לו גם חברות בהרכבים כמו Funset, "הבנות נחמה", ו-The Midnight Hour, ששיר שלהם אף נכנס לפסקולים של שתי סדרות מצליחות - "כשהם רואים אותנו" של נטפליקס ו'לוק קייג'' של מארוול. היא השתתפה באינספור פרויקטים מקומיים, התארחה באלבומים של ראפרים כמו כהן או אקו, וחידשה שירים רבים, בהם הקאבר ל"צל עץ תמר", שזכה להצלחה אדירה. האלבום הקודם שלה יצא אמנם ב-2017, אבל היא לא בילתה את השנים האחרונות במנוחה. למעשה, All Rivers היה מוכן כבר לפני שלוש שנים, אבל אז הגיעה הקורונה ועיכבה הכול. "זה משגע אותי. אנשים אומרים לי, מה לא שומעים אותך, לא רואים אותך, לאן נעלמת?' אבל אני כל הזמן עובדת!"
אנחנו נפגשים בבית קפה ברמת אביב הירוקה, אבל בחסות עבודות בנייה רועשות במיוחד, ממשיכים את הראיון בהליכה ("תמיד אני אומרת לפסיכולוגית שלי, אם רק הייתם מבינים שהריפוי יבוא רק בהליכה, לא רוצה לשכב על הספה"), ולבסוף נוחתים על ספסל פיקניק בחורשה פסטורלית באזור. היא גרה בשכונה כבר כמעט עשור, עם בנה בן התשע מאור, ובן זוגה יואב ליפקין, אבל בין הייטקיסטים בסניקרס גנריים ובין פנסיונרים בבגדי ספורט, קרולינה נראית חריגה בנוף. וזו לא רק רעמת התלתלים. גם ההילוך, גם הלבוש, גם המוזיקה, כל אלה מרמזים שהיא אולי קצת... "היפית? אני לא. אני עושה פדיקור-מניקור כמו כולם, מקפידה על היגיינה רצינית. לא יכולה לישון על חצץ. גם אי-אפשר לשים אותי עם גיטרה בפסטיבל בומבמלה, אין לי שירי מדורה, אין לי את האנרגיה הזאת".
Self Voodoo מהאלבום החדש של קרולינה
ובכל זאת, יש לך הרבה שירים שמדברים על אהבה עצמית ממקום של חיבור קוסמי. טקסטים שיש בהם התכתבות מסוימת עם ניו-אייג', עם מיסטיקה, סלף וודו.
"אני אוהבת טקסים ולא מאמינה בכל הדברים וגם לא לא-מאמינה. נגיד היום, ההורוסקופ בדיוק, בול, וואו. יש לי משיכה לעולמות הרוח, כשאני מדברת על וודו, זה לא בהכרח על הטקס עצמו, זו בעצם דרך להיפגש עם העולם הרגשי בלי בושה".
יכול להיות שגם הבחירה באנגלית עוזרת כאן, טיפה לתפוס מרחק?
"יכול להיות שזה עוזר להביא את זה החוצה בצורה מעודנת. תראה, אני מה שנקרא סמרטוט של רגשות. באתי מהבית לפה, חמש דקות הליכה, אני יכולה בחמש דקות לבכות ארבע פעמים מול אנשים זרים ברחוב. כבר בבוקר עשיתי לעצמי שיחה לפני הראיון של 'אל תבכי'. יש היום הגדרה פסיכולוגית 'אדם רגיש מאוד', ועל זה האלבום. כתבתי אותו עם המון דמעות, באתי וצרחתי שם שמישהו יקטין את רמת הרגישות שלי. כי אני בסבל. 'איט'ס א סלף וודו'... יש לי מנגנון כזה שגם אם מישהו פוגע בי, בסוף אני אכעס עליי".
את קשוחה עם עצמך, אפרופו "סלף וודו".
"אני חמישים-חמישים, חמישים אחוז אור וחמישים אחוז חושך. יש לי את המוזיקה שבאה לעזור לי להאיר, לרפא, לאהוב. המקומות הקשוחים אצלי זה בפיזי, בעולם הגשמי. בסוף-בסוף אתה גוף בשר ודם שמתמודד עם דברים יותר מורכבים ממה שחיות בטבע מתמודדות איתם, וזה קשוח לי".
דברים שבהכרח קשורים בגוף?
"גם, אבל לא רק. הזוגיות, האימהות, הדיאטות. זה שאני בגיל הזה שאיך הם קוראים לו, 'גיל הבלות'? אני לא אוהבת את המושג הזה. גיל המעבר זה גיל קסום, אבל יש בו גם פרידה מהצעירות, מהאור שהיה לי ומהעור שהיה לי, בע'".
אלה מחשבות שהגיעו עם גיל חמישים?
"החמש אפס זה רק הקטליזטור. חמישים זה כבר כמעט שישים. שישים זה כבר הזקנים האלה שהיינו מדברים עליהם בבית הספר. וזה אפילו לא מה שמדכדך. מה שמדכדך זה שפתאום הגוף צריך תחזוקה אחרת. יש פחות חסד נעורים ויותר 'אני גוף שמתבגר, עזרו נא לי!' זה בסדר שכולן מוזרקות, זה לא עניין, שכל אחת תעשה מה שטוב לה. אבל פתאום לחשוב בכלל אם בא לי לעשות זריקות, אלה לא דברים שבכלל הייתי עסוקה בהם. גם הבמה מבליטה כל דבר. אבל ההשראות שלי זה אריתה פרנקלין שלפני מותה נתנה כזה שואו שבחיים שלי לא בכיתי ככה והחלטתי שעד גיל 70 לפחות אני מתכוונת לתת את כולי. ועכשיו סלאש אחד גדול על כל זה, אני בתחושה שלי מאוד אפדייטד. הקול שלי צעיר, ומה שיש לי לומר, גם המפיקים שאבחר, והסאונד זה סופר מה שהולך בעולם היום. במקום הזה אין גיל".
מדברים היום על זה שנשים מושמעות הרבה פחות ברדיו, ומודרות באופן שיטתי מפסטיבלים. את מרגישה את זה על בשרך?
"לא יודעת, אין אותי בשום מקום כמעט, אז אני טיפה מתחילה לחרוד שאכן זאת האמת. אני שומעת מה חברות זמרות עוברות. כן מדירים אותנו, כן משלמים לנו פחות, כן, הכול נכון".
מרתיח, לא?
"מהפכת מי-טו עדיין בחיתוליה, תכף דברים ישתנו. יכול להיות שיכעסו על הסלחנות שלי, אבל דברים לוקחים זמן. לפני 15 שנה לא היית שואל על זה בכלל. אז כבר יש מודעות. אני מאמינה בכל ליבי שהאנושות, עם כל זה שהיא מאוד מידרדרת, היא גם מאוד מתקדמת".
קרולינה מנסה לשמור על אופטימיות. גם כשהמצב בחוץ מדאיג. היא מקפידה לא לצפות בחדשות, ולא להידרש יותר מדי לסוגיות פוליטיות ישירות בשירים שלה. ובכל זאת, אפשר לזהות עיסוק בסוגיות חברתיות ואקלימיות בשירים כמו "שירת עבדים", Wake Up, וגם "יום בו יקום", גרסת כיסוי לשיר של צילה דגן. אבל ההמנון הפוליטי הגדול עדיין לא בא. "בינתיים זה לא יוצא", היא צוחקת. "אני כן זמרת חברתית. שרתי בעצרות, שרתי המון בתקופת המחאה החברתית, שרתי בעצרות להגנת נשים. לא סתם אמרתי שאני רגישה מדי. לפעמים אחרי שהופעתי למען איזו מטרה, חזרתי בוכה הביתה. ואחרי זה היה צריך לגרד אותי מהמיטה".
בטח לא קל לגדל ככה ילד.
"זה גומר אותי. הוא הרבה פעם תופס אותי על חם, ואומר לי, 'הדאגה שלך מיותרת פה'. הוא רגיש ובוגר מאוד, מאז שהוא היה תינוק. הוא יישר אותי. להיות אמא זו דווקא מתנה, כי היא דורשת ממני להוריד ווליום של חרדות ודאגות, כי זה משפיע עליו. וכי את חייבת לתפקד. אז בחדרי חדרים, אחרי שהוא הולך לישון, אני מרשה לעצמי לדאוג, לבכות, להתפלל שישמרו עליו המלאכים. גם יש לי ילד אחד, אין לו אחים. אנחנו שלושתנו בבית עם רגישות גבוהה, ולפעמים אין לי אוויר. אני לא אוהבת הגדרות, אבל כנראה יש לי לפעמים התקפי חרדה שקשורים לאימהות. אבל הוא עושה לי בית ספר מאור, ממש מלמד אותי לאט-לאט להרגיע את המקום של השליטה בו ובטובתו. שזה פשוט לא בידיים שלי".
בכל בוקר או קרולינה או יואב מסיעים אותו לבית הספר האנתרופוסופי בכפר הירוק, וכמו שניהם - גם הוא מוזיקלי מאוד. אבל כשאני שואל אם מדובר במשפחת פון טראפ מרמת-אביב, היא מנענעת בראשה. "שמעתי פעם ראיון עם דיקלה שאומרת שכשהיא באה הביתה אין מוזיקה בבית. אני יכולה להבין אותה. כל מה שאתה רוצה אחרי שש שעות של חזרה זה שכולם יסתמו ומיד".
בסוף את מחפשת את הדרך חזרה להסתגר בחדר.
"תמיד", היא צוחקת. "אבל אתה יודע מה עוזר בהורות? להבין שהילדים מגיעים לעולם, יש להם דרך, ולא משנה כמה תנסה לעטוף ולהגן, הדרך תכאיב להם. הדרך הכי טובה לעזור להם היא לטפל בעצמנו. אתה רוצה להיות הורה? תתחיל לטפל בבעיות העמוקות שלך".
אני מבין שאת מאמינה בטיפול.
"כן. בכל מה שיכול לעזור. הגעת למסקנה שהדברים לא מאוזנים אצלך? תיעזרי במשפחה, בחברים, במטפלים. בחוכמת ההמונים. המפתח זה להיות מסוגלת לבקש עזרה. אנחנו רק בני אדם. בטח שאנחנו צריכים עזרה. אנחנו מבולבלים לאללה".
