העונה הראשונה של "אויבות", הסדרה האנתולוגית של ראיין מרפי, יצאה במרץ 2017, בערך חצי שנה לפני פרוץ מהפכת MeToo. היא עסקה ביריבות בין השחקניות הוותיקות, ג'ואן קרופורד ובטי דייוויס, על הסט של סרט האימה בכיכובן, "מה קרה לבייבי ג'יין?". מרפי עשה את מה שהוא יודע לעשות - לקח רכילות הוליוודית והפך אותה לחגיגה מלוטשת של טראש יפהפה ושופע חיבה לנשים שהיו גיבורות הסיפור שלו. שבע שנים מאוחר יותר מגיעה העונה השנייה, "אויבות: קפוטה נגד הנשים" (Feud: Capote vs. The Swans) ונוחתת בתקופה שונה לגמרי, יש לקוות. סיפור חייו של הסופר טרומן קפוטה קשור קשר הדוק לנשים בחייו. לא קשר רומנטי, קפוטה היה גיי מוצהר עוד בשנים שבהן יציאה מהארון הייתה אקט ששקול להתאבדות חברתית, אלא קשר של חברות, נאמנות, נהנתנות ובסופו של דבר גם בגידה שאין עליה כפרה.
"אויבות: קפוטה נגד הנשים" - טריילר
(באדיבות FX)
בכותרת העונה השנייה של סדרת ה"יאללה, מכות" שלו, מרפי מציב את קפוטה מול הנשים, שהסופר כינה אותן "ברבורות". ייתכן שברגע הראשון נוצר הרושם שהברבורות היו מקשה אחת, קבוצה של נשות-חברה נטולות אישיות שכל עיסוקן נע סביב ארגון אירועי צדקה, חופשות מפוארות, רכילות במסעדות יוקרה וטיפוח עצמי. הסדרה עצמה מבוססת על שתי יצירות ספרותיות שכתבו גברים – הראשונה היא רב המכר של לורנס לימר, "נשות קפוטה: סיפור אמיתי של אהבה, בגידה ושירת הברבור של עידן", והשנייה היא כמובן הקטעים מספרו של קפוטה עצמו, Answered Prayer. היצירות האלו הן מקור האינפורמציה העיקרי לפיו עוצבה דמותן הרוחנית של הדמויות הנשיות המככבות בה.
אבל מרפי ידע בדיוק לאיזו תקופה הוא מצניח את הסיפור שלו. הוא ליהק לתפקידי הברבורות מקבץ מרשים ביותר של שחקניות, שידעו לקחת את חומרי הגלם, לעבות ולהעמיק אותן, לעתים אפילו על חשבון הכוכב הראשי, טרומן, בגילומו של טום הולנדר ("הלוטוס הלבן"). נעמי ווטס, דמי מור, קליסטה פלוקהארט ששבה לתפקיד טלוויזיוני מזה זמן רב, קלואי סוויני, מולי רינגוולד ודיאן ליין, כמעט כל אחת מהן אגדה בפני עצמה. "רציתי שסמלים ישחקו אייקונים", אמר מרפי בריאיון ל"ניו יורק טיימס". "נשים שהיו אייקוניות והיו להן מידה מסוימת של תהילה והצלחה, יבינו איך זה להיות ברבורים. חשבתי שהם יידעו את כוח המשיכה וגם את הלחץ בלהיות כוכב".
"דיברנו הרבה על העובדה שהטרגדיה הגדולה בחיי הנשים האלו הייתה התזמון", אמר מרפי בריאיון שהתקיים לרגל עליית הסדרה, שתעלה מחר (ה') ב-yes ושכלל מלבד השחקניות גם את טום הולנדר, את הבמאי גאס ואן סנט ("איידהו שלי", "סיפורו של וויל האנטינג") ואת המפיק, ג'ון רובין בייץ'. "הנשים האלו היו מבריקות, הן יכלו לנהל את CBS בעצמן אבל הדור הזה, שאני כולל בתוכו את אמא שלי, היה דור של נשים שנלכדו בין 'המופע של דיק ואן דייק' ובין המצאת הגלולה, והיו מתוסכלות לא פעם מהמיזוגניה של החברה סביבן. כל הנשים בסדרה היו כל כך מבריקות ואינטליגנטיות, שאני בטוח שאם הן היו מתנהלות בתקופה מאוחרת יותר היו להם עסקים מצליחים משל עצמן. יכולת לראות שהן מאוד חכמות, בעיקר בתחומי היופי והחברה. אני חושב שכולן היו עושות את ה'קרדשיאנז', שזאת דרך עסקית מבריקה למכור אורח חיים שאפתני. במובן מסוים הן היו המשפיעניות הראשונות, רק שהן לא העלו פוסטים על סגנון החיים שלהן.
5 צפייה בגלריה
"אין דבר מדכא יותר מפוטנציאל אבוד". מתוך "אויבות: קפוטה נגד הנשים"
(צילום: באדיבות FX)
"סלים ובייב היו אחראיות לסגירת כל כך הרבה עסקאות, ואני בטוח שהן היו מתוסכלות מהעובדה שלא קיבלו קרדיט. אפילו באופן שבו בייב פיילי השקיעה שעות ארוכות בתכנון סידורי הישיבה בארוחות הערב, כדי לוודא שבעלה, ביל, ישב ליד אנשים שיכלו לעזור לו ביוזמות העסקיות שלו. במובן הזה אני חושב שעשינו איתן צדק כי בחרנו להראות את ההישגים שלהן אבל גם את התקופה שהן היו לכודות בה. אולי זאת אחת הסיבות שהן נקשרו לטרומן. הן כולן היו במערכות יחסים עם גברים שכל הזמן דיכאו אותן או אמרו להן שהן לא מספיק טובות. טרומן היה זה שאמר להן 'אתן בעצם חכמות יותר מהבעלים שלכן, אתן שולטות בהכול, החיים האלה מצליחים בזכותכן'. אין דבר מדכא יותר מפוטנציאל אבוד, שלדעתי היה לכולן".
"זה נכון", מסכימה איתו ווטס, שמגלמת את בייב פיילי, אשתו של מנכ"ל CBS דאז, בוב פיילי. "הן לא קיבלו קרדיט על התרומה שלהן להצלחה של הבעלים, והטינה הולכת ונבנית כשההתעללות נמשכת. בייב שומעת על רומן אחד פה ועוד רומן שם, וכשהיא חולקת את כל הסודות שלה עם טרומן, מישהו שלהשקפתה באמת דואג לרווחתה ומקשיב לה, מעריך אותה ורואה אותה באמת, בניגוד לבעלה, היא נכנסת למערכת היחסים הזו כאילו זה הרומן הכי עמוק שהיה לה אי פעם, מינוס הסקס".
"הוא היה קצת ליצן החצר, ואני חושב שברמה מסוימת הוא כנראה ידע את זה"
אחד האלמנטים המפעימים של "אויבות: קפוטה נגד הנשים" הוא האופן שבו לכד הולנדר את דמותו של הגיבור הספרותי. ישנם כמובן האלמנטים הבולטים המזוהים עם קפוטה - הקול המאנפף, הדיבור המתפנק וההליכה הראוותנית, כמו גם השנינות והיכולת להישמע לעגני ואמפתי בו זמנית. אבל נדמה שהולנדר לכד אפילו משהו גדול מסכום חלקיו של האיש. לשם כך, מספר הולנדר, הוא נעזר במאמן קול שנכח על הסט והקשיב לראיונות עם טרומן שהעלה לסלולרי שלו לפני הצילומים של כל טייק. הולנדר מעיד שהמפיק, רובין-בייץ', תרם לו מספר הנחיות מכריעות שסייעו לו לעצב את הדמות. "אני לא נראה כמו טרומן קפוטה", הוא מודה, "זה לא עומד להיות 'אוי אלוהים, הוא פשוט העתק מדויק של קפוטה'. אז כשרובי אמר לי 'אתה לא צריך לעשות חיקוי של קפוטה, אנחנו מגלמים את טרומן כדמות כמעט מיתולוגית'. צפיתי בו שוב ושוב, בהופעות הטלוויזיוניות שלו, וניסיתי למצוא את החלקים בי שיכולים להיות שלו ולהיפך, כלומר לפגוש את הדמות לא בדיוק באמצע אלא יותר לקראתו, כי הוא באמת כל כך מזוהה וייחודי מבחינה פיזית וקולית".
5 צפייה בגלריה
"ניסיתי למצוא את החלקים בי שיכולים להיות שלו ולהיפך". מתוך "אויבות: קפוטה נגד הנשים"
(צילום: באדיבות FX)
במי עוד נעזרת?
"גם ראיין היה מאוד מועיל, הוא אמר, 'קבל את הראוותנות ואת הסממנים הקלאסיים בשלב מוקדם, כדי שהקהל ירגיש בטוח שהוא רואה את האדם שהוא דמיין שהוא עומד לראות, ואז, מאוחר יותר, תוכל להתחיל להכניס גם את הגרסה שלך'. כלומר לנעוץ כמה רגעים גדולים שבהם הוא היה צריך להיות מספיק ראוותני, ואז למצוא רגעים אחרים שבהם אני יכול פשוט להיות או להקשיב או להתנהג בניואנסים קטנים יותר. למעשה, למרבה האירוניה, באופן פרדוקסלי, ניסיתי למצוא סיטואציות שבהן הוא יכול להיות דומם רוב הזמן, כי יש בו כל כך הרבה תנועה".
אין צורך ביום לימודים ארוך כדי לפענח את טיב התועלת שהפיק קפוטה מהחברות הקרובה עם נשות החברה הגבוהה. במיוחד בצפייה מפוכחת בפרקי הסדרה, שנותנים בעיקר את נקודת המבט של הסופר ואת האופן שבו תמרן את הברבורות. "אויבות" פוגש את קפוטה בשיא התהילה שלו, אחרי כתיבת ספר הפשע האמיתי, "בדם קר", שהפך אותו לאיש עשיר והכניס אותו עוד יותר לנבכי החברה הגבוהה, הפעם כשווה ערך. השפל פגש את קפוטה כעשור מאוחר יותר, כשהוא מתקשה לשחזר את ההצלחה של "בדם קר", אפילו כשהוא מקריב לשם כך את הידידות הקרובות שלו, וחושף את הסודות האינטימיים ביותר שלהן בספרו "תפילות שנענו". חלקים מהספר פורסמו במגזינים בארצות הברית, אבל הספר עצמו מעולם לא הושלם. קפוטה מת בביתה של ג'ואן קרסון, אשתו לשעבר של ג'וני קרסון ואחת הידידות היחידות ששמרה איתו על קשר.
"השאלה מה הרוויחו הברבורות מהקשר עם קפוטה היא שאלה מעניינת", מודה הולנדר. "אני חושב שהוא היה הסופר הגדול ביותר בדורו, אז בשביל חבורה של נשים שהיו מאוד עשירות וחיו בבתים מפוארים, אבל במידה מסוימת נושלו מכוחן בעקבות הנישואים שלהן, לארח את הסופר הגדול ביותר בדורו בסלונים שלהן גרם להן להרגיש טוב יותר עם עצמן. הוא היה אביזר מסנוור על שולחן האוכל שלהן. אז אולי ברמה מסוימת היוהרה שלהן הוחמאה מכך שהוא בסביבה. בנוסף הוא באמת הבין אותן ומילא חלל גדול בחייהן הרגשיים, והוא היה אדם מבריק. אדם משעשע להפליא, עם תפיסה מהירה, חכם, מעניין, ייחודי. הן בהחלט הרוויחו מהמשוואה הזאת, עד שהיא השתבשה".
בקריקטורה על השער של ה"ניו יורק מגזין", בשנת 1975, תחת הכותרת "קפוטה נושך את היד שהאכילה אותו", תואר טרומן קפוטה כפודל צרפתי קטן ועצבני, נוגס באצבעותיה של אישה המומה במסיבה רשמית. ליז סמית', כתבת הרכילות של המגזין באותה תקופה, ציינה במאמר שנשות החברה מתנהגות אל קפוטה כ"חיית המחמד האהובה עליהן", והניחו לו לשעשע אותן.
הנשים האלו נבגדו על ידי אנשים רבים בחייהן, בעיקר הבעלים שלהן. אבל הן הענישו דווקא את טרומן באופן הקשה ביותר. מה בבגידה שלו הפך אותה לפוגענית יותר מבגידות אחרות?
"הדמות שאני מגלמת היא לא ברבור", אומרת מולי רינגוולד, שמגלמת את ג'ואן קרסון, "היא הייתה ממש כמו החברה האחרונה שלו. אבל אני מרגישה שזו הייתה בגידה בלתי נסבלת מבחינתן כי הן העריצו אותו כל כך. ואני חושבת שלמרות שהן ידעו שהוא סופר, הן הרגישו שהן יהיו חסינות מפני הנטייה שלו להשתמש בחומר מהחיים של אנשים שהוא הכיר לטובת היצירות שלו. במידה מסוימת הן צדקו - זה היה אקט של הרס עצמי. הוא לא באמת רצה לאבד את החברות איתן. אני גם מאמינה שאחת הסיבות לכך שג'ואן קרסון נשארה ידידה שלו - כי הוא הרי הכניס גם אותה לסיפורים שלו - זה מפני שהיא הייתה מאוהבת בגאונות שלו. גם אני, בתור סופרת, חושבת שהוא היה גאון, ונראה לי שכל סופר צריך מישהו בחיים שלו שיגיד לו, 'אתה יכול לעשות את זה, אתה נהדר'".
5 צפייה בגלריה
"זו הייתה בגידה בלתי נסבלת מבחינתן כי הן העריצו אותו כל כך". מתוך "אויבות: קפוטה נגד הנשים"
(צילום: באדיבות yes)
"טוב, גם אני לא ברבור", ממשיך הולנד, "אבל אם יורשה לי, אני חושב שאולי הן לא באמת חשבו שהוא אחד מהן, והוא גם לא באמת האמין שהוא אחד מהן. הוא ידע שהוא סוג של תייר בעולם שלהן, וברמה מסוימת הן חשבו שהתמזל מזלו להיות שם. אז כשהוא הפנה להן את הגב הן היו מרושעות, כי 'אתה היית הקישוט בבית שלנו. אתה לא שווה ערך לנו'. הוא תמיד היה ממוקם איפשהו בינן לבין אנשי השירות שהן העסיקו, הוא היה קצת ליצן החצר, ואני חושב שברמה מסוימת הוא כנראה ידע את זה, וזו הסיבה שבגללה הוא כותב את 'קוט באסק' בצורה הזועמת שבה הוא כתב אותו".
לקפוטה ואן וודוורד, שמגלמת דמי מור, יש עימות במהלך הפרק הראשון שבו הוא מטיח בה שהוא "העניש אותה" בגלל שקראה לו "פאג" (כינוי גנאי להומוסקסואל) מאחורי גבו. אבל באופן כללי נראה שהברבורות מקבלות את טרומן, קווירי כפי שהוא, ואפילו מסכימות שיביא את בן הזוג שלו לארוחות הצהריים המפורסמות. כגיי מוצהר מרפי נמשך גם לדיון בשאלה כיצד קיבלה החברה הגבוהה את המיניות של קפוטה אל מול ההומופוביות שאפיינה את התקופה ההיא. "דיברנו הרבה על השימוש במילים האלה, במיוחד על השימוש במילה Fag או Faggot", הוא מפרט, והאופן שבו היא תוארה בסדרה. אתה יודע, ברור שזו מילה שאף אחד מאיתנו לא אוהב, אף אחד מאיתנו לא משתמש בה, אבל זה היה כל כך חשוב לטרומן. זה מה ששבר את ליבו ואת נשמתו, וזה מה שבסופו של דבר גרם לו לבגוד בה. אז מבחינתנו, עד כמה שזה היה קשה, רצינו להישאר נאמנים לדמויות, לזמן ולכוח של מילים. היו לנו הרבה שיחות על זה ובסופו של דבר החלטנו להשאיר את זה בתסריט. ובתור גיי, שאנשים התייחסו אליי באמצעות המילה הזאת מאז שהייתי בן שלוש, אני באמת מבין את הפצע ואת הכאב, ואיך זה באמת יכול להפוך את החיים שלך. אז החלטנו להיות כנים".
5 צפייה בגלריה
"הן חשבו שהתמזל מזלו להיות שם. אז כשהוא הפנה להן את הגב הן היו מרושעות". מתוך "אויבות: קפוטה נגד הנשים"
(צילום: באדיבות FX)
"אני חושב שבתקופת הזמן שאנו מתארים, יש תרבות הומואים מתהווה", מסכם הבמאי, גאס ואן סנט, שחלק מסרטיו מגיעים מאזורי התרבות הקווירית. "לקלואי (סוויני) ולי היה מורה לאמנות שיצא מהארון ב-1961, לימד בעיירה הומופובית בקונטיקט, ועדיין שיתף את אירועי סופי-השבוע הגאים שלו בגריניץ' וילג'. אבל כן, זה היה מסע ארוך. כלומר, טרומן התפרסם בזכות האמנות שלו והרומנים שכתב, והיה חשוף מאוד בהשוואה לתרבות הכללית, מה שהפך אותו לדמות מרתקת בהיסטוריה הגאה. יש את הסיפור הנהדר הזה עליו, שהוא הולך עם נורמן מיילר לבר אירי בניו יורק, עמוס בשתייני בירה. כשהוא נכנס כולם השתתקו והביטו בדמות השדונים שהתיישבה מאחוריהם. נורמן חשב שזה הולך להיות קרב מילולי שאפילו יתדרדר לאגרופים, אבל טרומן פשוט יצא מזה בצורה מושלמת בגלל האנרגיה והשקט הנפשי שלו, בתור הומו חשוף. אז לא הגענו לסצנה הזו, אבל הוא מעין ייצוג של התרבות הקווירית בשנות ה-50 וה-60 וה-70 וה-80".
