כבר יותר מעשרים שנה שפול תומאס אנדרסון מעשיר את התרבות האמריקנית עם יצירות המופת הקולנועיות שלו. סרטים כמו "מגנוליה", "לילות בוגי", "זה יגמר בדם", "המאסטר" ואחרים הקנו לבמאי בן ה-51 מעמד של אמן ייחודי בהוליווד, גאון אמיתי שדי באזכור שמו כדי לעורר התרגשות בקרב אוהבי קולנוע אמיתיים. המיומנות שלו כבמאי, הרגישות והתחכום שלו כתסריטאי והתנופה הסגנונית שלו כיוצר חזותי, מתמזגים יחדיו כדי לספר לצופים סיפורים מסועפים ומורכבים, הצוללים לדמויות מגוונות מתקופות שונות. ולמרות זאת, בריאיון מיוחד ל-ynet לקראת יציאת סרטו החדש "ליקריץ פיצה", מודה אנדרסון כי למרות מאמציו לחדש את סגנונו האישי ולהמציא את עצמו מחדש, בסופו של דבר הוא לא מצליח להיחלץ מעצמו.
ליקריץ פיצה – טריילר
"בכל פעם שאתה מנסה לעשות סרט, אתה ממש נואש ליצור משהו חדש ממה שעשית בעבר, ומנגד אתה רוצה להישאר נאמן לעצמך", הוא אומר בכנות. "אני מעולם לא רציתי שיהיה לי סגנון מיוחד משלי, או לחזור על עצמי בשום אופן. אבל אז מה קורה? לא משנה מה שאני עושה, אני מוצא את עצמי נגרר לכיוונים מסוימים שמושכים אותי מכיוון שאתה יכול להיות רק אתה עצמך. אז אתה יכול לעשות סרט שמתחולל בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה, ואתה אומר לעצמך שלא יהיה לזה שום קשר לסרט האחרון שעשית. אבל זה בלתי נמנע, ואתה מגלה שהוא דומה ליצירות קודמות שלך. אתה לא יכול להשתחרר מהדברים שמעניינים אותך. ואני מניח שהדברים שמעניינים אותי קשורים למשפחה - לטבע של דינמיקות משפחתיות בין בני אדם. התכנים האלה משתלבים בסרטים שלי שוב ושוב, אפילו כשאני ממש מתאמץ לא לכתוב תסריט באותו אופן שכתבתי את הסרטים הקודמים".
האלמנטים התקופתיים הללו חוזרים על עצמם כך או אחרת גם ב"ליקריץ פיצה", המתחולל בלוס אנג'לס בשנת 1973 ומגולל את מערכת היחסים בין שני צעירים שונים, שקושרים קשר אישי פתלתל, רגיש ופרוע. גארי ולנטיין הוא נער מלא ביטחון עצמי עם עבר בשואו-ביזנס ושאיפות בתחום היזמות. אלנה קיין המבוגרת ממנו בכעשור חוברת אליו כידידת אמת ושותפה לעסקים. ביחד השניים יוצאים להרפתקאות בעקבות חלומות אפשריים או אבודים שמובילים לגילוי עצמי ביחד ולחוד, אם בכלל ניתן להפריד. "זה מצחיק שאחרי 'לילות בוגי' הבטחתי לעצמי שלעולם לא איצור סרט שמתרחש בשנות ה-70 בלוס אנג'לס, לא אעשה זאת גם בעוד מיליון שנה", הוא אומר, "השלמתי עם זה ורציתי להמשיך הלאה למשהו אחר, ואז אני מוצא את עצמי עושה זאת שוב ושוב. עשיתי כבר שלושה סרטים שמתרחשים בסבנטיז ("לילות בוגי", "מידות רעות" ו"ליקריץ פיצה" - א.ב.). אז ברור שיש דברים שמושכים את תשומת הלב שלך ואי אפשר להתעלם מהם".
"אני חולם לבקר בישראל"
אלמנט אחד יוצא דופן ומאוד מפתיע בכל הנוגע לכלל יצירתו של אנדרסון, אשר מופיע ב"ליקריץ פיצה" ונעדר לחלוטין מסרטיו הקודמים, הוא ההקשר היהודי-ישראלי שעוטף את אלנה ומשפחתה. איזכורים חוזרים ונשנים מתוך התרבות היהודית וההוויה הישראלית צצים לכל אורך הסרט. אלנה חיים, חברת ההרכב המוזיקלי הנשי "חיים", מובילה את הסרט ככוכבת ראשית כשלצידה שתי אחיותיה אסתי ודניאל, וכן אמה דונה ואביה הישראלי מוטי חיים, כדורגלן מכבי יפו בשנות ה-70 המוקדמות, שבעצמו נהנה מיצירה מוזיקלית כמתופף. המשפחה כולה משתלבת בעלילה וכך גם קורותיה. כך למשל בסצנה משעשעת במהלך ארוחת השבת, בזמן שהבנות מברכות, האב מוטי גוער בחבר של אלנה על כך שהוא אינו מוכן לברך על החלה מטעמים אידיאולוגיים. בסצנה אחרת מוטי צועק על אלנה בעברית "תפתחי את הדלת". זאת ועוד, במהלך הסרט, אלנה גם מספרת בריאיון עבודה על אביה ששירת בצה"ל ועל כך שהיא יודעת עברית ומיומנת בקרב מגע. בנוסף לכך, חלקו האחרון של הסרט מתרחש במקביל לאמברגו הנפט של מדינות ערב בעקבות מלחמת יום כיפור.
"או אלוהים, זה נכון", צוחק אנדרסון בתשובה לשאלה מה משך אותו לעניינים הללו הלקוחים מתוך התרבות היהודית והישראלית, "זה מאוד משעשע כי אני האדם הכי אירי לבן שאי פעם פגשת בחייך, ולמרות זאת יש לי את הקשרים הנהדרים האלה לישראל. הקשר העמוק ביותר הוא כמובן אלנה ואבא שלה מוטי. אבל חוץ מזה הסרט מתרחש בסאן פרננדו ואלי, שיש מי שמכנים אותו כ'ישראל הקטנה'. יש שם את המגוון הרחב ביותר של אוכל ישראלי".
אנדרסון מספר כי הוא חולם לבקר בישראל ולמעשה הוא חושף שאפילו הייתה תוכנית לטוס לכאן כחלק מקמפיין הקידום של הסרט: "אני מקווה שייצא לי להגיע לישראל ביום מן הימים. זה חלום עבורי לבקר שם. זה מעולם לא יצא בעבר, אבל אני מאוד רוצה שזה יקרה. הייתה מחשבה לטוס לשם ולקדם את הסרט, אבל נצטרך להמתין ולראות מה יקרה בעתיד".
הקשר הקרוב עם משפחת חיים נוצר על רקע העבודה המשותפת של אנדרסון עם שלוש האחיות על הקליפים של ההרכב "חיים". אבל הזיקה לישראל לא מתמצה בזה: ג'וני גרינווד, חבר להקת רדיוהד שאחראי על עיצוב הפסקול בסרטי אנדרסון בשנים האחרונות, נשוי לישראלית ואף התגורר בנהריה. השחקן והבמאי בני ספדי - שיצר עם אחיו ג'וש את "יהלום לא מלוטש", ושיש לו משפחה בישראל, מופיע ב"ליקריץ פיצה" בתפקיד קטן כחבר מועצת העיר לוס אנג'לס ג'ואל ואקס. בנוסף לכך, בת זוגו של אנדרסון היא הקומיקאית מאיה רודולף, שגדלה בבית יהודי וגם לה יש הופעת אורח זעירה בסרט.
מעבר לכל הקשרים האישיים מאחורי הקלעים, אתה ממש חותר פה למגע עם ההוויה הישראלית.
"מה שהיה כל כך נחמד בסיפור הוא האפשרות להתבונן פנימה ולהציג בפורטרט את החיים הפרטיים של משפחה ישראלית ואיך הם נראו בתחילת שנות ה-70 בשכונת אנסינו. אז ברור שלהיות בקרבת משפחת חיים, שהם חלק גדול כל כך מהחיים שלי, עשה לי היכרות עם התרבות הישראלית ומה זה אומר להיות ישראלי. אז אפשר להגיד שזה היה בלתי נמנע לעשות סרט עם בני המשפחה בלי לשלב בתוכו היבטים משמעותיים מהתרבות הישראלית. כן, זה די מדהים איך זה קורה, ואני לא יודע למה, אבל בכל תפנית בחיי מצאתי את עצמי מוקף בישראלים".
"לכישרונות ביוטיוב ובטיקטוק יש אישיות משלהם"
היצירתיות המקורית, החזון והכריזמה הקולנועית של אנדרסון התנחלו בתוכי מאז שצפיתי לראשונה ואף הזלתי דמעה ב"מגנוליה" (בעולמי האישי הוא זוכה עדיין למעמד של "הסרט הטוב בכל הזמנים"), אי אז בשנת 2000 באולם ריק בקולנוע גת זצ"ל. 21 שנה לאחר מכן, במהלך השיחה שהיא סוג של הגשמת חלום, זוהי הצנעה והפתיחות של הקולנוען הנערץ עליי ששבו אותי במעמד זה. השילוב של הכישרון המיוחד והאופי הידידותי שלו משכו אליו לא רק עיתונאים נרגשים אלא גם את בכירי שחקני הוליווד. דניאל דיי לואיס, חואקין פיניקס, פיליפ סימור הופמן, ג'ון סי. ריילי, וג'וליאן מור היו בני בית בהפקותיו. טום קרוז, מארק וולברג, סמואל ל. ג'קסון, אדם סנדלר, ברט ריינולדס, ג'ייסון רוברדס ורבים אחרים היו בין הכוכבים ברי המזל שלוהקו לסרטיו. ב"ליקריץ פיצה" מגיחים לרגע ברדלי קופר, שון פן וטום ווייטס כהופעות אורח, אולם הפעם אנדרסון העדיף לשים מבטחו באלנה חיים וקופר הופמן (בנו של פיליפ סימור הופמן המנוח), ולהפקיד בידיהם את התפקידים הראשיים למרות שאין להם כל ניסיון במשחק.
"מבחינתי ללהק את אלנה וקופר היה הדבר ההגיוני ביותר לעשות מכיוון שתמצית הסיפור הן הדמויות של אלנה וגארי", מסביר אנדרסון את ההחלטה הנועזת שלו, "עכשיו, תשמע, ברור שהייתי יכול לחפש מישהי בת 29 שהיא שחקנית מקצועית. אבל למה שאעשה זאת? יש לי את אלנה פה מולי. לא היה שום טעם לחפש מישהי אחרת כשהאישה הכי טובה לתפקיד ניצבת לפני. אני זוכר סרטים שעסקו בנעורים והשתתפו בהם אנשים צעירים שמעולם לא ראינו על המסך לפני כן. סרטים כמו 'זמנים מהירים ברידג'מונט היי' (שון פן), או 'אמריקן גרפיטי' (ריצ'רד דרייפוס) ו'טריפ נעורים' (מת'יו מקונוהיי), לא הכרת אף אחד מהשחקנים הצעירים שהופיעו בהם, וחלקם הפכו להיות שחקנים מקצועיים. בשלב המוקדם ההוא הם הביאו למסך אותנטיות של בני אדם מהתקופה ההיא. זה עוזר לך ליצור חוויה קולנועית אותנטית. זה חשוב במיוחד אם אתה יוצר סרט תקופתי".
חוץ מאלנה וגארי הבאת את כל משפחת חיים לסרט. זה נראה שאתה מעדיף את ההיכרות האישית והאמון על פני המקצוענות.
"זה היה מאוד מרגש לא רק ללהק את התפקידים הראשיים של גארי ואלנה לשחקנים לא מקצועיים, אלא גם להתרחב למעגל הקרוב שלהם - משפחה וחברים. זה היה מוצלח מאוד והגישה הזו מזמינה את הקהל להטמיע את עצמו במציאות של הסרט בדרך חזקה יותר".
מילא חוסר הניסיון של השחקנים הראשיים, העובדה שהם לא מפורסמים חורגת מהשיטה ההוליוודית לפיה נדרשים כוכבים כדי להשיג מימון. אולי בעצם זו פריבילגיה ששמורה לך, כקולנוען-כוכב בפני עצמו. קוונטין טרנטינו, מרטין סקורסזה ומעטים אחרים כמוך, יכולים להרשות לעצמם להתנסות ולקחת סיכונים.
"זו נקודה מאוד חשובה כי אתה שומע למשל על סטיבן ספילברג שליהק ל'סיפור הפרברים' אנשים שמעולם לא שיחקו בסרט לפני כן. וכן, ברור שזה הרבה יותר קל עבורי לשכנע את האולפנים שזו דרך מוצלחת יותר ללהק שחקנים להפקה של סרט בגלל הרקע והמעמד שלי. אין ספק בכך. אני בטוח שאותו דבר קורה עם קוונטין טרנטינו. הוא יכול ללהק את מי שהוא רק רוצה. זה יעבור".
מה זה אומר בעצם על חשיבות המשחק לסרט, אם אפשר להחליף שחקנים מקצוענים בחובבנים.
"אני חושב שאולי אנחנו הולכים ומתרחקים מהרעיון שאנחנו זקוקים לצוות מקצועי של שחקנים. אולי יש בזה בשורה חדשה לגבי הדור החדש של פרפורמרים והדרך שבה הם יעבדו בעתיד. אנחנו צריכים להעניק הזדמנויות לאנשים מהדור הקודם אבל גם לכישרונות חדשים ומבטיחים שמתגלים לעולם ביוטיוב וגם בטיקטוק. יש להם אישיות משלהם. אנחנו צריכים לחפש אחר כישרון בכל מקום שאפשר למצוא אותו. הוא נמצא שם וכל מה שעלינו לעשות זה לעזור לו לפרוח".
הסרטים שלך לא פעם עוסקים בדמויות של אנשים כישרוניים עם חלומות גדולים והמון פוטנציאל שכושלים בגלל חטא היוהרה. אין עוררין על הכשרון שלך וההצלחה שבצידו, בהוליווד הנוכחית לא נותרו רבים כמוך שנהנים ממעמד של קולנועני על. איך אתה מצליח לשמור על הענווה הזאת שלך בחיים האישיים?
"יש לי מנה בריאה מאוד של אגו. אני לא מודאג בנוגע לזה. הקלישאה של במאי הקולנוע הפסיכוטי שעסוק בעצמו היא כל כך ברורה בשלב הזה, כך שאתה צריך להיות מאוד עירני בנוגע למה שאתה עלול להפוך אליו אם לא תשלוט בעצמך. למען האמת אני בר מזל שיש לי משפחה נהדרת בחיי. יש לי ארבעה ילדים ואני חושב שיש נקודה מסוימת שבה אתה משתחרר מהחיים הקודמים שלך ואם התמזל מזלך להיות אב לילדים, אתה מסוגל לקבל החלטה בנוגע למה באמת הכרחי עבורך בחייך. זאת היצירה הכי גדולה שאי פעם תוכל להביא לעולם, והדבר החשוב ביותר בחיים. כל מה שאתה עושה הופך להיות בשירות המשפחה וזה עוזר להשאיר אותך עם הרגליים על הקרקע".
"הצופים לא רוצים שישקרו להם"
יש שהגדירו את "ליקריץ פיצה" כמעין המשך רעיוני לקומדיה הרומנטית של אנדרסון "חולה אהבה" בכיכובו של אדם סנדלר מ-2002, אולם ככל שמדובר ברוח התקופה, עם המתירנות המינית והתרבותית ואווירת השחרור ועוצמת הנעורים, הדרמה המלבבת הזו מזכירה יותר מכל את "לילות בוגי" מ-1997 - פריצת הדרך של הבמאי המחונן למרכז הבמה, אשר חזרה לסוף שנות ה-70 דרך סיפורו של כוכב פורנו צעיר ומצליח, רגע לפני רעידת אדמה בתעשייה.
"אני מסכים איתך שיש בסרט אווירה שמזכירה את "לילות בוגי" ואני מניח שזה נובע מהאנרגיות של הסרט והאנרגיות נובעות מהסיפור של שני צעירים - נער מתבגר ואישה צעירה - וההרפתקאות שהם נסחפים אליהן", הוא מסביר. "זוהי אנרגיה טובה ויש לה המון מומנטום. רוב האנשים הצעירים חיים אותה. יש בה המון הורמונים ובלבול וכל התמהיל הזה יוצר אנרגיה טובה ומאוזנת. אפשר לחוש באותה אנרגיה גם ב'לילות בוגי' אפילו אם לאורך חצי מהסרט אלו הסמים שמחוללים אותה. אבל מבחינה קולנועית זוהי אותה אנרגיה".
ההבדל הגדול הוא שב"לילות בוגי" היו המון סמים, והרבה מאוד סצינות סקס ועירום פרונטלי, וכך גם ב"מידות רעות". לעומת זאת, כמעט ואין מזה ב"ליקריץ פיצה". מצד שני יש בסרט לא מעט רגעים של התייחסות גברית מחפיצה כלפי נשים. האם יתכן שהתקינות הפוליטית של ימינו הכתיבה לך מגבלות יצירתיות וריסון עצמי?
"זה לא משהו שמשפיע עליי. זה מהותי בעיני שאם אתה מביים סרט על 1973 אז חשוב לך שכקולנוען וכתסריטאי השחקנים שלך יהיו עסוקים כל כולם ב-1973. במלים אחרות, אתה לא יכול להשתמש בסרט שלך ככדור בדולח לאיך העולם נראה ב-2021. לכן, זוהי לא העבודה של השחקנים לבטא את מה שהם מאמינים בו כדבר הנכון לתקופתנו ולגלם את הדמויות ברוח זו. הדמויות שלהם חיות ב-1973 ורק ב-1973. הדמויות לא יכולות לדעת מה צופן העתיד, הן אפילו לא יודעות מה יקרה מחר. השחקנים צריכים לצאת מנקודת הנחה שהם אינם יודעים מראש מה יתרחש בסצנה הבאה. זה מאוד-מאוד חשוב, כי כשאתה יוצר סרט שיש בו ממד של אותנטיות שגם אם היא יכולה להיות לא נוחה, הקהל יעריך אותה. הצופים לא רוצים שישקרו להם. אולי זה לא תמיד נעים לצפייה, אבל הם מעדיפים את זה על זה שישקרו להם".
