כשיוסי יזרעאלי היה עסוק בחזרות האחרונות להצגה "קפקא" בתיאטרון הקאמרי, הוא שמע מעבר לקיר חדר החזרות את הכרוז מאיץ בילדים שבאו לצפות ב"עוץ לי גוץ לי", ההצגה הראשונה שביים (לפי המחזה של אברהם שלונסקי), להיכנס לאולם. "קפקא היא ההצגה מספר 80 שלי", הוא אומר. "כשביימתי את 'עוץ לי גוץ לי' הייתי בן 26, ועכשיו אני בן 84. סיימתי אז את האקדמיה המלכותית לאמנות הדרמה בלונדון, והמנהל רצה לסדר לי ריאיון בקבוצה לתיאטרון בבריסטול, אבל אז פורסמה ב'מעריב' כתבה שטומי לפיד כתב מלונדון, בה הוא מספר שהעיתונות האנגלית מדברת על איזה ילד, יוסי יזרעאלי שמו. כעבור שבועיים אורנה פורת שאלה אותי אם אני רוצה לביים את 'עוץ לי גוץ לי'. באתי לארץ. נראיתי בקושי בן 15. פגשתי בחדר החזרות את אברהם חלפי ואריק לביא. כולם פרצו בצחוק, מי זה הילד הזה?".
איך היה המפגש עם אברהם שלונסקי?
"שלונסקי לא כתב בכלל שירים. אמרתי לו, 'אברהם, ישירו חלק גדול מהטקסט', והוא אמר, 'בשום פנים ואופן. זה ייקח את תשומת לב מהמילים'. אמרתי לו, 'אז תבחר במאי אחר'. שנים לאחר מכן יוסי גרבר סיפר לי ששייקה ויינברג, מנהל הקאמרי באותן שנים, אמר להם, 'תראו, הבאנו איזה ילד מוזר מאנגליה. בואו נעשה שלוש הצגות לחנוכה ונסגור את זה כדי לא להעליב את שלונסקי'.
"הבכורה הייתה ביום שישי אחר הצהריים. תמיד הייתי רזה. פס של פיג'מה רחב עליי. ירד המסך, ונשמעו צווחות בראבו! מסך חמישי ומסך שישי. הקהל היה בהיסטריה. ביום הולדתי ה-27 אני עומד בין סבא שלונסקי לסבא חלפי, ומהצד אני רואה את דודה חנה, דודה שלי, בוכה. אמרתי לעצמי, 'אולי אני בכל זאת לא ברווזון מכוער'. מאז היו יותר מאלפיים הצגות של 'עוץ לי גוץ לי'".
למרות ההצגות לא הכל היה שקט בממלכה. ב-2010 הגיש יזרעאלי תביעה נגד התיאטרון הקאמרי על הפרת זכויות יוצרים של ההצגה שהועלתה בתיאטרון אינספור פעמים מאז 1965, בבימוי במאים שונים. יזרעאלי טען שהפקת הקאמרי מ-2002 העתיקה את מרכיב הבימוי המרכזי שלו, כשהפכה 24 חלקים מהטקסט לקטעים מוזיקליים. בית המשפט דחה את התביעה, אבל מאז, בכל העלאה מחודשת של ההצגה, מקפידים לכתוב בפרסומי התיאטרון: "על פי גרסת ההצגה המקורית של יוסי יזרעאלי".
"כשחידשו אז את ההצגה התקשרתי לנועם סמל (לשעבר מנכ"ל הקאמרי – י"ב), שאמר לי, 'יוסי, זה משהו אחר לגמרי, זה לא קשור אליך', אבל חברים אמרו לי, 'זה בדיוק אותו דבר'. הקאמרי הזהיר אותי לא לתבוע אותם. השופטת ענת ברון, היום שופטת בית המשפט העליון, פתחה את הדיון במילים: 'קהל נכבד, ברגע זה מתחיל סיפור מחזה'. בית המשפט קבע שחייבים לכתוב על פי גרסת יוסי יזרעאלי, וככה זה עד היום".
ובכל זאת, למרות המשפט והרוחות הרעות בינך לקאמרי, חזרת לעבוד שם?
"קודם לא רציתי להתקרב לשם, מכל מיני סיבות. היום ההנהלה של יפעת צחי קריאל וגלעד קמחי היא נהדרת, ואני גאה לעבוד שם. הם מאירים אליי פנים".
5 צפייה בגלריה
חייבים לכתוב "על פי גרסת יוסי יזרעאלי". מתוך "עוץ לי גוץ לי" בקאמרי
(צילום: יוסי צבקר)
"אני משורר שעובד בתיאטרון ולא במאי שכותב שירה"
יזרעאלי נולד וגדל בשכונת רחביה בירושלים. אימו הייתה הגננת המיתולוגית של "בית הילד" ברחביה. אביו משה, מהנדס במקצועו, סבל מדיכאון שנים רבות, עד ששלח יד בנפשו. "אבא שלי היה טרגדיה, גאון בכל מה שבחר לעשות, שבחר במוות בגיל 49, ואמא שלי הייתה גננת שכל העולם היה אגדות בשבילה", הוא מספר. "אבא שלי בעצם יצר אותי. הוא ניגן כינור נפלא, צייר נפלא. הוא כאילו אמר לי, 'תחלום יוסי, העולם זה מערת אלדין, תפקח עיניים'. הוא לקח אותי למוזיאונים, הראה לי כוכבים בשמים. פסיכיאטרית אמרה לי פעם שהוא חיזק אותי כנגדו".
היה ברור שהוא ישים קץ לחייו?
"בשנה האחרונה הוא הרגיש דיכאון. הוא חשב שהוא חולה מאוד. הוא היה גם בודד. לא היה לו את העוז לעמוד מול החוויות והדחיות של החיים. יש לפליני סרט על מישהו שמקליט רעידות אדמה. זה אבא שלי. זו המהות שלו. הוא הקליט גם את החוויה וגם את הצמרמורת".
כתבת בשירים שלך על ההתאבדות של אביך?
"לא ישירות, אבל כן. אני כל הזמן כותב על הברכה והמכה שבהתאבדות שלו. מעבר לכאב העמוק, בלי קריאות הכיוון ששלח לי לא הייתי מי שאני היום. אני נורא אוהב ארכיטקטורה ויש לי ידע עצום בזכות אבא שלי, שהראה לי דברים. הסקרנות הזאת נשארה בי עד עצם היום הזה".
מכל החלומות שהוריך הנחילו לך בחרת דווקא בתיאטרון?
"אני משורר שעובד בתיאטרון ולא במאי שכותב שירה. את הספר הראשון הוצאתי לפני עשרים וחמש שנה, אבל התחלתי לכתוב שירים בתור ילד קטן. אבא שלי לקח את זה ברצינות. כשהייתי בן שמונה הוא חזר הביתה עם ספר בכריכת עץ זית, עליו כתוב 'משירי יוסף יזרעאלי', עם קליגרפיה וציור בכל עמוד. הוא בעצם אמר לי, 'עוף גוזל, זה בסדר, תחלום'. אמא שלי בגיל 21 אמרה לי, 'יוסי, מה אתה הכי רוצה?'. 'תיאטרון', אמרתי. 'איפה?' - 'באנגליה'. היא מימנה אותי שבע שנים באנגליה".
אחרי "עוץ לי גוץ לי", עם המוזיקה הנצחית של דובי זלצר, שבה כיכבו יוסי גרבר, אברהם חלפי, זאב רווח, יוסי ידין, שושיק שני, נתן כוגן, אסתר גרינברג-שבק ואריק לביא, יזרעאלי ביים בתיאטרון בימות את "איש חסיד היה" ב-1968. לאורך הקריירה המפוארת שלו שילב יזרעאלי בימוי בתיאטראות שונים והוראה בחוג לאומנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב, וכמרצה אורח באוניברסיטאות ברחבי העולם. עבודת הדוקטורט שלו עסקה בנושא מחזה "הדיבוק", כשבהמשך זכה בתואר פרופסור.
הוא כיהן כמנהל האומנותי של תיאטרון הבימה בשנים 1977-1975, ובין 1987-1984 שימש בתפקיד דומה בתיאטרון החאן. בקריירה הארוכה שלו ביים עשרות הצגות, חלקן הגדול בפרינג'. יצירותיו זכו להכרה והוצגו בפסטיבלים שונים, והמחזאי ארתור מילר הזמין אותו לביים את המחזה "ציד המכשפות" בברודוויי, בהשתתפות מרטין שין ומייקל יורק. ב-2001 הזמינה אותו האקדמיה לתיאטרון ניסיוני בפריז להדגים את שיטת המשחק שפיתח בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב.
אך למרות ההצלחות האמנותיות שלו וכישרונו הגדול, יזרעאלי לא החזיק זמן רב בתיאטראות השונים. עם הזמן, לצד כישלונות מסחריים ועימותים עם הממסד התיאטרלי בארץ, הפך לאופוזיציה לממסד. "אומרים לי, 'למה אתה לא עושה משהו אקטואלי, רלבנטי?'", הוא מספר, "בשבילי הכי אקטואלי זה בריאת האדם. הייתי שנתיים המנהל ב'הבימה' וברחתי. הייתי המנהל הראשון שם שהיה יליד הארץ. לפני היה פינקל, שהיה יכול להיות סבא שלי. אחרי שנתיים אמרתי, 'אם אני לא יכול לחדש, רק להיות מנהל, אין לי עניין סתם לדפוק שעון'. בניהול אתה צריך לעשות יותר פשרות. אני לא מנהל טוב במובן רגיל, אז אני מעדיף להטיל את הביצים שלי בקינים של אחרים".
ולא רבת עם אף אחד?
"לא רבתי עם איש. הדרישות שלי מאוד ברורות, אבל השחקנים הם המשפחה שלי. אני אוהב אותם אהבת נפש. מה שכן, אני לא מתפשר. המבוגרים ב'הבימה' רצו לטרוף אותי. הם אמרו, 'מה זה הילד הזה? כל אחד רוצה לנהל'. זה היה נורא. הם רצו שאני אכשל, רצו לזרוק אותי משם. הם לא יכלו לסבול שילד בן 36, יליד הארץ, יאמר להם מה לעשות, אבל הרפרטואר שעשיתי היה ענק: שני ברכט - 'אמא קוראז'' שביים דוד לוין עם ליא קניג, ו'הנפש הטובה מסצ'ואן'. ביימתי את 'הטירה' של קפקא, את 'אויב העם' של איבסן".
במהלך השנים, במיוחד בשנים האחרונות, היו לך טענות קשות על הנעשה בהבימה.
"גרסיה לורקה אמר שתיאטרון שנוהה אחרי טעם הקהל מהווה סכנה אסטרטגית לחוסנה של רוח האומה, וזה נכון. אם אתה מרגיל את הקהל לבמבה, הם יקבלו כאב בטן מקוויאר, וזה נורא. ברגע שאתה לוקה בפחד מחוסר ההתקבלות, אתה מתחיל בתכנית כבקשתכם - לא את מה שאתה רוצה לומר, אלא את מה שאתה רוצה לשמוע. ניסים אלוני אמר שמרוב שאתה רוצה להתחפש כדי שיאהבו אותך, אין לך פנים משלך. אם אני יוצא מהתיאטרון כמו שנכנסתי – זה פייק".
אבל זה לא קורה רק בהבימה. טעם הקהל קובע היום חלק גדול מרפרטואר התיאטראות.
"אני מסכים איתך, אבל זה התיאטרון הלאומי. רומא לא נפלה בשטחים הכבושים, גם לא בשחיתות, אלא בקוליסיאום – בלחם ושעשועים. 'הבימה' נוסד ב-1918 עם שלוש הצגות - 'הדיבוק', 'היהודי הנצחי' ו'הגולם', הצגות שמדברות על כך שמשיחיות מותרת רק על הבמה. בנימין ונחום צמח דיברו על להקים בית כנסת חילוני. עבדתי בתיאטרון תמונע הרבה שנים כי אהבתי נורא את התחושה הזו. תיאטרון נועד לבחון מחדש את הדברים. זה מה שקורה ב'קפקא'. תיאטרון צריך ליצור תוך שעה שעה וחצי טעימה מהנצח, אחרת זה לא עובד".
ראית את "המלט, בבית ליסין?
"לא. אני הולך מעט מאוד להצגות היום. זה מעניין? אני כל כך עסוק. אני מוציא עכשיו שני ספרים".
"בשבילי, תיאטרון זה בית כנסת חילוני"
המחזה "קפקא" שיזרעאלי כתב וביים מבוסס על "מכתב לאב", שכתב קפקא לאביב הרמן, ו"הגלגול", כשאת המוזיקה כתב תומר יזרעאלי, בנו של יוסי. משתתפים בהצגה אייל נחמיאס, אנטולי שיינפלד ועדי בר. במכתב שכתב לאביו, איש עסקים מצליח, קפקא מתחנן לקבל את ברכתו לדרך שבחר, להיות סופר. לא רק שתחינתו לא מתקבלת, האב בז לבחירתו. משטר האימים של האב תחתיו גדל פרנץ היה רצוף במילות גנאי. אחת מהן הייתה 'שרץ!'. בתגובה, כתב פרנץ קפקא את הסיפור "הגלגול".
"התיאטרון שלי הוא לא תיאטרון מקרי. יש היגיון בשיגעון. קפקא, עגנון ור' נחמן מברסלב הם השלישייה הפותחת שבה אני פועל, ואני נורא שמח שהקאמרי העניק לי בית להגשים את החלום הזה", אומר יזרעאלי. "אני לא במאי להשכיר. מצד אחד יש לי תיאטרון יהודי ומצד שני התיאטרון הקלאסי, ואחד מזין את השני. התחלתי עם קפקא ב-1976 כשביימתי את 'הטירה'. בחרתי ב'מכתב לאבא' וב'מטמורפוזיס' ("הגלגול" - י.ב) משום שהם הליבה של קפקא. את המכתב, שמעולם לא הגיע ליעדו, הוא כתב לאביו כדי לשפר את מערכת היחסים הקשה שהייתה ביניהם. התיאטרון שאני יוצר הוא מעין שיר במה כי אני משורר שהוא גם במאי. המורה הגדול שלי גרסיה לורקה אמר שהתיאטרון הוא פיוט בשר בדם, וזה הדבר שאני חותר אליו".
את המוזיקה להצגה כתב כאמור תומר, בנו של יזרעאלי, ושותפו לעבודה במשך שנים ארוכות. "התחלנו לשתף פעולה בתיאטרון תמונע", הוא אומר, "המשכנו כשביימתי את 'ירמה' בניו יורק וכשעשיתי את 'הנושים' בחאן. הוא יד ימיני. אני עובד איתו לא בגלל שהוא הבן שלי אלא בגלל שהוא מוזיקאי מוכשר. אין כאן שום פרוטקציה. אנחנו בוחנים אחד את השני ביצירה וזה מאוד מרגש".
פעם ההצגות שלך הועלו באולמות גדולים. "קפקא" מועלה בקפה תיאטרון של הקאמרי שיש בו מקום לעשרות אנשים. גם השחקנים בו אלמונים. זה מפריע לך?
"זה רחוק מלהפריע לי. כבר שנים שאני מחפש אולמות קטנים. בשבילי, תיאטרון זה בית כנסת חילוני. יש משהו יפה באינטימיות, בעבודה בלי מיקרופונים. את שני השחקנים הצעירים פגשתי בבית הספר למשחק גודמן והם סיקרנו אותי, ועם אייל נחמיאס אני משתף פעולה כבר שש פעמים. כשאני רואה שחקנים שאני מוצא בהם ניצוץ של פיוט, אני ישר משתף איתם פעולה. אנחנו יוצרים יחד. אני לא היוצר היחידי בהצגה".
יזרעאלי, אבא לשלושה, היה נשוי לד"ר תלמה יזרעאלי, מרצה בחוג לספרות אנגלית באוניברסיטת תל אביב שנפטרה לפני 20 שנה. כיום הוא חולק את חייו עם אילנה גנות. הדיבורים על MeToo# רחוקים ממנו. "אני מעולם לא נתקלתי או ראיתי דבר כזה, או שאני תמים בצורה מוחלטת", הוא אומר. "מעולם לא באה אליי שחקנית כמנהל תיאטרון או כמורה והתלוננה. פעם אחת, באוניברסיטת תל אביב, הסתבר שמורה שסולק מהאוניברסיטה גרם להתעללות ולסבל לסטודנט. אני לא מבין את הדברים האלה. לנצל מישהו בתור במאי, גם אם שחקניות רוצות תפקיד, אסור שיקרה. גבר שמרגיש את הצורך להטריד ולדחוף ידיים, אין לו את הביטחון העצמי בגבריות שלו. למה אנשים צריכים להוכיח את הגבריות שלהם כל הזמן?".
יזרעאלי משתדל להגיע להפגנות ברחוב קפלן בתל אביב נגד המהפכה החוקתית. "המצב מדאיג אותי", הוא אומר. "מדובר בחלומות שאין להם יכולת להתממש. יש המון בורות בחשיבה שלהם. בימין עדיין לא מבינים את הכעס והשבר מזה. ברגע שנתניהו ילך הימין יתפורר לגופים קטנים. בתור מורה לתיאטרון אני מקשיב לו. יש בו משהו נוגע ללב. רבין לא התחנף. הוא אמר, 'אתם לא רוצים אותי? פאק אוף'. נתניהו מתחנף".
מעטים הבמאים בגילך שעדיין עובדים. גם שחקנים מבוגרים ממעטים לשחק. יש גילנות בתיאטרון הישראלי?
"יש מעט מאוד במאים ותיקים. רוב הבמאים הוותיקים נשרו לאורך הדרך. חלקם כבר לא בחיים, מה לעשות. מלבדי, עודד קוטלר, שמבוגר ממני בשנה וחצי, עדיין מביים. מה שאני מעריך אצל עודד זה את האידיאליזם שלו. כל אחד מאיתנו מעריך את הטירוף האישי של השני. יש לי רעב לעשות עוד ועוד, כמו ילד קטן. יש לי תכניות לעוד הרבה שנים. כל עוד הגחלת בוערת, כל עוד יש אש, להבה, זה נהדר".
