לטיול יצאנו / לא מזמן החלטנו לצאת לטיול מאורגן וקצר במרחבי הגלקסיה הקרובה אלינו (יוון החדשה והעתיקה) ולהביט במבט מרחוק על הקרוב. הקרוב הוא כמובן הארץ כולל חיינו פה, החלב שאנחנו שותים, הדלק שממלאים, הוויכוחים שאנחנו מנהלים בינינו על הארץ האהובה הזאת. אז יצאנו בטיסת הבוקר של יום העצמאות כי ממילא לא הוזמנו לשום אירוע חג מנגליסטי. יום קודם ישבנו ליד קברי חברינו ואחינו ובכינו מגעגועים, תוך שסיפרנו להם מה הולך פה בדיוק ובערך.
"קחו טרולי לנסיעה", הצעתי, כי לאחרונה המזוודות (כמו הזמן) לא חוזרות ללקוח. ואכן המטוס היה מלא ישראלים עם טרולים, ממש קלאסיקה של היכולת לדחוס מקסימום במינימום מקום.
קראתי לה נסיעת פאוזה (מילת הפסקה בתיאטרון) או נסיעת אפטר כי בצבא זה אוויר לנשימה.
אגב איפה זה חוץ לארץ? חוץ לארץ זה תמיד מחוץ למקום ולזמן הלחוץ פה שנקרא הארץ. איפה שיש "נאו זון", משמע חוסר דיוק בזמנים, הפרה של השגרה וכולי וכולי. אתם ודאי מכירים את הפטנט, כי כולם נוסעים ברגע כזה או אחר בחייהם עם טרולים ובלעדיהם להוריד מתח ולחפש קצת נפש לעצמם.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
שירים והרהורים / החיים לא חייבים להצטמצם לפוליטיקה. אז כל יום העצמאות התעסקו פה גם בדירוגי זמרים ובשירי הארץ. ושוב התברר ששירים זה לא פעם בול מראה מקום.
מה שכן כל הדירוגים הללו האירו את השירים ואת הזמרים המופלאים, המלחינים והכותבים המהורהרים שיש לנו. מעפרה חזה האחת והיחידה ועד לזוהר ארגוב וחוה אלברשטיין ועמיר בניון אהובי, ואביתר בנאי ומאיר בנאי ואהוד בנאי (בנאי הארץ) וברי ושרית ועוד־ועוד־ועוד קולות חמים ונהדרים, שצובעים את ישראל בצבעים יותר בהירים ונותנים משמעות סמלית לחיים. היי אמא'לה תשמחי, כי למרות שלא האמנת שאפשר לשיר כמקצוע, אני שם, שר ברשימות, ליד אריק איינשטיין הגדול.
ואגב כיוון שיום העצמאות הגיע בתקופה די הרת גורל, שאלתי אחד־אחד את הצעירים שנסעו איתי לטיול ופיזמו למרבה הפלא את צמד הפרברים מה הם חשים לגבי הארץ הזאת בימים אלה. ענה אחד: "אני קרוע עליה". השני נשמע בין אדיש למכחיש. ואחד אמר "חושד ובודד". אבל בדבר אחד לא היה ספק, כולם ציינו שהם אוהבים אותה אהבת נפש מתחילתה ועד קָצֶהָ. בכל מקרה מתברר שהרף של אהבת הארץ נהיה נורא גבוה. וכשהתחלנו לנחות בדרך חזרה מישהו בספסל האחורי של המטוס שהביט בחלון במראה הארץ מלמלעלה מילמל: "לא חבל עליה?" הצטמררתי.
דון קישוט / בעודי מהלך ברחובותיה של עיר ביוון התנגן לי השיר על דון קישוט מאת יהונתן גפן עם לחן לא פחות יפה של שם טוב לוי. וכך נכתב שם:
"תשים את השריון בתוך תיבה, כבר לא מתים יותר מאהבה.
לדולצינאה יש שיער שיבה, וכל הגיבורים הלכו אל הצבא.
דון קישוט אתה יכול לנוח,
יש כל כך הרבה טחנות רוח.
אתה לא תספיק, אתה לא תספיק. אתה לא תספיק דון קישוט".
הזדהיתי. גם אני כבר חש לפעמים כמו דון קישוט מלא במחשבות האם לפרוש מזה ומזה ומזה, אבל אז מגיע רגע כמו לפני שבועיים בהיכל התרבות כשאוהביי קיבלוני באהבה שלא חשתי שנים.
אז תנוח דעתך דון קישוט מנהלל. החיים גם אם הם נראים לפעמים כקישוט, טרם אמרו עדיין את המילה האחרונה שלהם. יש מלא טחנות רוח, והדון קישוטים נלחמים.
שדים ורוחות בחדר 133 / בחדרי שבמלון בשעה שלוש בלילה התחלתי לשמוע רעשים קרובים ורחוקים מכיוון הארון בתדירות של כל כמה דקות.
שלוש לפנות בוקר זה מה שנקרא בספרות "שעת הזאבים והתנים המייללים", ולמרות זאת פתחתי באומץ את הארונית לרווחה, חיפשתי ולא מצאתי כלום. רק ככל שהרעשים גברו הבנתי שנקלעתי לחדר 133, המיוחד במינו. צלליות חלפו מדי פעם ליד הכיור וכל זה נמשך עד שהבוקר עלה.
אתם תצחקו או תגידו שהייתי מושפע מספר של בשביס זינגר בשם ״תשמעו סיפור!״ שלקחתי לקרוא בטיול, ושרוחות ושדים הם מעשי יום־יום בסיפוריו. אולי. מה שכן, בבוקר ביקשתי שיחליפו לי חדר.
"אין בעיה", אמרה הבחורה מהקבלה, "רק שתדע שאתה לא הראשון שנתקל בהם באזור הזה, והם תמיד משוטטים בכל הארונות ובכל החדרים, אז זה לא ישנה הרבה". אוף. עליתי לחדר 133, נעמדתי ליד החלון כשרוח יוונית קרירה אמיתית חדרה דרכו וקיררה אותי. אחר כך טבלנו באגם נסתר לא רחוק. גם המים ציננו, גם האושר הרגעי עם אהוביי למסע.
געגועים לקעקועים / פגשתי לאחרונה מישהי שחיה בלונדון ומתפרנסת מעשיית קעקועים יוצאים מהכלל ביופיים מסמלים ועד לחיות. אבל למה כה רחוק? כלומר למה לא תשבי פה בארצנו ותקעקעי את תושביה? שאלתי.
"כי אי שם ברחוק הם יותר פתוחים לקעקועים שונים ומשונים", ענתה. ואגב שאלה אותי: "עשית אי פעם קעקוע איפשהו בגוף? נניח סירה מחיל הים? גיטרה מוזיקלית? לב על הלב?"
"אין לי קעקועים", הודיתי. למרות שיש לי לפעמים געגועים לקעקועים.
"בא לך עכשיו?" שאלה.
"אבל אם אעשה קעקוע עכשיו אז מה יהיה עליו כשאזדקן והכול יתקמט עליי?" שאלתי.
"אה, כשתזדקן?" צחקה. וצחקה־וצחקה ולא הסבירה לי למה.
א־רוחות / בלאונג׳ של הטיסה נתקלנו בחבורת ישראלים חביבה ומלאת חן. האגדה על פיה תוארו הישראלים לאחרונה בתקשורת כעצבניים ופוליטיים ונרגנים וכעסניים התפוגגה. הופתעתי לנהל שיחה בנעימות על העבר, ההווה והעתיד.
יומיים קודם עלו וירדו המוני אדם במתינות מהאקרופוליס, מבצר אתונאי שהוא האטרקציה התיירותית של יוון. למרגלות ההר איש אחד ניגן על נבל שיר יווני של פוליקר, וגילינו שגירוס זה בעצם שווארמה, ושקלימרה זה בוקר טוב, כמו שבירכה אותנו המלצרית שהנכדה התלהבה ממנה כי הייתה דומה שתי טיפות מים לאגם בוחבוט.
דבר אחד בטוח, כמה שתיסע רחוק לא תוכל להימלט מארצך, חשבתי. ואז נזכרתי שקראתי איפשהו שבמלחמת טרויה, המדינות היווניות תקפו את טרויה מפני שטרויה שלטה במצרי הדרדנלים וגבתה מסים גבוהים במעבר המים. סיפור בשביל ההיסטוריה כהוכחה שתמיד כדאי להביט עוד יותר רחוק מהרחוק והקרוב.
אגב, כששבנו וניסיתי לעשות כמה מתיחות על המתח ולא הצלחתי אז היא אמרה לי בדיאגנוזה של יוגיסטית הוליסטית ודיאטנית: "שמע זה באמת לא רק שדים ורוחות, זה בעיקר יותר מדי א־רוחות".
הפרה והחלב / באשדוד, כך קראתי לא מזמן, נכנסה פרה לאיזה סופרמרקט מקומי ונדדה בין המדפים. לא יודע אם הסיפור הזה נכון, אבל אם כן אז השאלה היא האם נכנסה הפרה המדוברת לשוטט באופן הודי קצת כדי לבדוק את עליית מחירי החלב או חיפשה את שוקולד פרה המפורסם שנקרא על שמה.
ואחר כך, האם ואיך יצאה משם? מסטולית מעייפות, שונאת יותר או פחות את בני האדם או רעננה ופרשית כמו אחרי טיול עם מבט מרחוק על הקרוב.
טיול זה כמו עדשה מקרבת ומרחיקה ולמיטיבי נפש הוא פתרון זמני לרעש. וכך חזרנו יותר שקטים בסוף הביתה. עם כל הטרולים והבוזוקים בידינו ועם המבט האוהב והמוטרד המחפש את עתידינו הקרוב הנראה לעין.
הנטייה התקשורתית להשאיר את סיבת המוות עמומה היא הפגיעה האמיתית ברגשות. לפחות רגשותיי
אני גמור ממותו של יהונתן גפן. באמת. מכה איומה. מכל הסיבות שאתם יודעים (ושרים. וקוראים. ומקריאים לילדים), אבל גם מעוד סיבה קצת לא נעימה אז אני אגיד אותה מהר (ואז אקדיש לזה את שארית הטור): כי אין לי, לפחות עד השבוע, מושג ממה.
ממש סליחה על זה. עימכם הסליחה. עם המשפחה הסליחה, ועם כל מי שעוד רוצה בה – היא איתו. אבל אני משוכנע שגפן היה מבין אותי.
כלומר, ממה הוא מת?
אני יודע; זה עשוי להישמע כמו שאלה מגונה, לא הולמת, לא במקום. אבל התגובה המיידית הראשונה שלי לידיעה על מותו של גפן – אולי קרה גם לכם – היא "אלוהים, לא נכון! לא נכון!" והתגובה המיידית השנייה שלי, כעבור רגע, היא: "ממה? ממה הוא מת?!"
כי בן אדם בשנות ה־70 לחייו חייב למות ממשהו, לא? זה לא בן אדם בשנות ה־90 לחייו, שאפשר לבשר סתם ככה בצהרי היום שהוא מת, וכולנו רק נהנהן בהבנה ונפטור את כל העסק ב"היה איש מבוגר, חי חיים מלאים, זו דרכו של עולם, מתי ההלוויה? פאק, אני צריך לבטל שם שתי פגישות!"
לא, אנשים בשנות ה־70 לחייהם זקוקים לתירוץ טוב יותר כדי למות לנו. ואני רוצה לשמוע את התירוץ הזה, אולי בליווי פתק מההורים, ובכל מקרה דעתי לא נוחה מזה. כי זה שהוא מת, מת. מה לעשות. כולם מתים בסוף (חוץ ממני. ומכם). אבל מה הרג אותו, זה הורג אותי. כלומר, לא מספיק מנחיתים עליי את בשורת האיוב שאחד הכותבים האהובים עליי בעולם – וזה תקף גם לגביך, מאיר שלו, אל תעשה את עצמך כאילו אתה לא שומע – הלך לעולמו, אפילו לא אומרים מה בדיוק הוליך אותו לשם?
זאת ההיפוכונדריה הישנה שלי שמתעוררת עם כל מקרה כזה ודורשת לצאת לסיבוב. "איך בן 76 ומת?" היא משפשפת עיניים ותובעת לדעת, ואני מסמס מהר לחבר שאולי יודע: "ממה מאיר שלו מת?" וההוא עונה בקצרה: "סרטן".
עכשיו תראו: "סרטן" זו תשובה כללית מאוד. אני צריך קצת יותר מזה. איזה סרטן? מתי ואיך קם הבן אדם בבוקר והרגיש משהו חשוד? ומה זה היה בדיוק? זה כאב? זה היה נפוח? נראה מוזר? ואז מה – הוא קבע תור לרופא מיד או חיכה? זה היה מכבי או פרטי? מי בכלל היה הרופא, אולי אני מכיר במקרה? ומה אמר? ואיזה בדיקות עשו? ומה הוחלט?
חשוב לי לדעת את כל הדברים האלה – לזכרם, כמובן, אבל בעיקר לזכרי הפוטנציאלי – כדי להירגע, או להפך: כדי להיות מודאג. אני צריך לשמוע על הסימפטומים כדי לדעת להיזהר מהם. אני עדיין לא בן 70 וקצת, אבל בואו; אף פעם לא מוקדם מדי להתחיל לדאוג.
ואם זה באמת היה סרטן, כדאי מאוד ליידע אותי בכל התגלגלות האירוע עד למצב הלגמרי בלתי מתקבל על הדעת של מוות. ואם זה לא – אם זה היה דום לב, נניח – תנו לי לדעת מזה כדי להוריד לי את זה מהלב. דום לב זה הרי משהו שיכול לקרות תמיד, אין מה לעשות נגד זה. אבל סרטן זה משהו שיכול לקרות תמיד, יש מה לעשות נגד זה עד שאין.
אבל כלום. צרצרים. אף אחד לא מנדב פרטים.
מרגע ההודעה על מותה של אושיית התרבות, נשפכים הררי מילים על ולזכר המנוח, גדולתו, תרומתו, כישרונו – אבל מה לגבי מחלתו? דום ליבו? למה על זה אף אחד לא אומר מילה? זרקו משהו להיפוכונדר! גם לי יש רגשות. המנוחים כבר אינם, אני עוד כאן, יש לי סיכוי להינצל, אני יודע!
אני עובר בחופזה על הידיעות העיתונאיות: הלך לעולמי בביתו. הותיר אחריו ילדים. יובא למנוחות מחר. שום כלום. תגידו ממה! מה קורה, אתם עיתונאים או ערוץ 14? הבן אדם הלך לעולמו, בסדר, אבל למה שלא, על הדרך, ילך גם קצת לעולמי? ועולמי הוא עולם חרדתי שבו יורגש חסרונו, אבל יורגש לא פחות הפחד לחטוף משהו דומה למוות שהוא חטף.
אז ממה?
יש איזה נימוס תקשורתי מזויף שמחייב לכאורה, במידת האפשר, לא להיכנס לזה בכלל – ואם ממש מוכרחים, אז כמה שפחות, אולי רק ברמיזה. מקורות המנהג המגונה הזה לא ברורים; כאילו יהרוג אותנו להגיד "סרטן" או "דום לב" או כל מצב רפואי קטלני אחר. כאילו הסוף איננו חלק ממסכת חייו של בן אנוש. כאילו אם נהיה ספציפיים לגבי סיבת המוות, רגשות המשפחה או כבוד המת עלולים להיפגע.
ובואו, המשפחה כבר יודעת. מבחינתה לא מדובר בשום סוד. והמת, כבודו במקומו ויישאר שם לעוד הרבה זמן. אבל ברגע שלא נאמר שום דבר מפורש – בטח לגבי אדם שהיה אהוב כל כך ברמה הציבורית – מתחיל מחול השמועות הישראלי המוכר, שעשוי לפגוע ברגשות באופן מקיף בהרבה. כך קרה שהשבוע נחלצה נורית גפן לומר סוף־סוף שיהונתן – בניגוד לכל מה ששמעתם בסוד הכי פומבי במדינה – לא התאבד. "הצחיקה אותי השמועה שהוא התאבד... לפני שבועיים הוא אמר לי שהוא מאושר, והוא מעולם לא אמר את המילה הזו", סיפרה.
זה היה דום לב או אירוע מוחי, הבהירה.
זה גם היה דום לב שהרג, לבסוף, את צביקה פיק. ויקיפדיה תדע להגיד לכם. סיקור מותו התקשורתי לא טרח לאזכר.
וזה הרי יותר מעניין רכילותי או היפוכונדרי: זה סיפור חיים, ומהסוג שבחרנו לקחת ממנו השראה. כל אחד מגיבורי התרבות שלנו הוא מישהו שליווינו, לפרטי פרטים, לאורך חלקים משמעותיים מדרכו, מישהו שבחרנו לשזור את יצירתו בחיינו. הסוף הוא חלק מהסיפור הזה. פיסת פאזל בנרטיב הכולל. הוא סיומת שמגיע לנו לדעת עליה. הוא סגיר טרגי, אבל עובדתי. התעלמות ממנו אולי מתיישרת עם נטיות ההדחקה האנושיות, אבל מונעת מאיתנו את סגירת המעגל. את הידיעה, ההבנה ואולי, בהמשך, ההשלמה.
אמיצים בודדים – ענת גוב, דן בן אמוץ – דאגו עוד בחייהם להיישיר מבט אל מותם, לעסוק בו ולא להסתיר. זו בחירה שגם בה יש משהו מרתיע – אנחנו לא חייבים לדעת הכול־הכול – אבל הייתה בזה איזו הבנה עמוקה לגבי ערכו של הדבר כחלק מסיפור, כאות אזהרה, כפרידה על מלוא הכרוך בה.
ואולי כמי שסיפר, מאז גיל ילדות, את סיפור מותו המפורט של אביו – תאונת עבודה, פיצוץ בבלון גז – אני כבר רגיל לתת לכל דורש את פרטי הפרטים, ומתקשה להתמודד עם עמימות בנושא. אבל נדמה לי שהדרך הראויה לחלוק כבוד אחרון היא גם לחלוק את הסיפור המלא, כולל הסוף.
אף אחד לא באמת אוהב סוף פתוח. ואני צריך לדעת לאיזה מומחה לקבוע תור שבוע הבא.
השבוע גם אני נשאבתי לבינה המלאכותית, אבל רק דבר אחד לא הצלחתי: לתת לה לכתוב את הטור הזה במקומי
הייתה איזו תקופה כשהילד שלי היה בגן, שהוא היה הולך לישון מאוד מאוחר בכל יום ולא הבנו למה. מאיפה לילד בן ארבע יש כוחות לסחוב ככה עד כמעט חצות? זה הרי תמיד דבר שאתה לא מבין כהורה, מדוע הילדים הקטנים שלך מתעוררים מוקדם ואז הם גדלים וקמים בצהריים. למה זה לא להפך. למה תינוקות מתעוררים בחמש בבוקר, וכשהם גדולים ויכולים לעזור, הם מקיצים ב־12? לא משנה. הילד היה הולך לישון מאוחר, ואחרי כמה שבועות קלטנו את הסיבה: הוא היה דופק בגן שנ"צים של פנסיונר. כל יום, בערך באחת וחצי, הוא היה תופס כורסה קבועה בפינת בובות בגן וצולל לשנ"צ של אלופים. נרדם לשעתיים ככה בכיף שלו. הבן של אבא שלו.
בן אחר שלנו היה במעון כזה פרטי, ובסוף כל יום הגננת סיפרה על הפעילויות שעשו ומה שלמדו. משהו בתיאור שלה היה נראה מוגזם, קצת מעל לרמה של ילדים בני שלוש. אבל זרמנו. והנה, נכנסתי איתו פעם לאיזו מרפאה, ובטלוויזיה שם שודרה תוכנית ילדים כלשהי, וקלטתי שהוא שר את כל שיר הפתיחה. הייתי בשוק. הוא עוד מדבר כמו עולה חדש באולפן, אז מאיפה הבקיאות הזו? מפה לשם התברר שהוא מכיר את כל תוכניות הילדים שמשודרות בבוקר, הגננת הייתה תופרת אותם מול המסך ימים שלמים ומעשנת במרפסת. נתנה לטלוויזיה לגדל אותם.
***
נזכרתי בגננת ההיא בעוד אחת מהשיחות שבהן אפרת אוכלת לי הראש לאחרונה על הבינה המלאכותית. הנה, גננות תמיד יהיו פה, אמרתי לה, מה את דואגת. אתה רוצה להיות גננת, היא שאלה, ואני אמרתי למה לא, אשים את הילדים מול המסך ואדפוק שנ"צים של אלופים. הרי חלומי להיות כמו שמעון ויזנטל - צייד השנ"צים.
אפרת אומרת לי כבר הרבה זמן שהבינה המלאכותית (AI), תשנה את הכול, שזה מדהים ושחייבים להתעורר. אני מבין מה היא אומרת, אבל בגלל שאני לא גאון כמוה, אני לא מרגיש את זה. זה כמו שהיא הסבירה לי בקורונה מה זה "עלייה מעריכית". הבנתי מה היא אומרת, אבל לא ממש הפנמתי ולכן הופתעתי כל פעם מחדש מהקפיצות במספרי המאומתים.
בנאום שנשא פרופ' אמנון שעשוע בטקס פרסי ישראל ביום העצמאות, הוא אמר שמדינה ובעצם אדם שלא יהיה מוכן לעידן החדש הזה, יהיה שואב המים וחוטב העצים של הדור הבא. אז נבהלתי, כי אני לא אוהב לחטוב עצים וחקרתי את אפרת והילדים הגאונים שלי עוד על הנושא וגם השתמשתי בצ'אט ג'י־פי־טי כמה ימים ברצף – וזה קרה לי. גוגל מרגיש לי פתאום קצת כמו פקסימיליה. אמנם בעברית הוא עדיין משיב ברמה של בתול מ"תגלית", אבל הצלחתי סוף־סוף גם להרגיש על מה אפרת מדברת.
***
יש דיון יפה בגמרא מי עדיף, עוקר ההרים או בור הסיד שאינו מאבד טיפה. כלומר מי בבית המדרש יגיע רחוק יותר, זה עם הזיכרון הפנומנלי או זה עם החריפות. בעבר זו הייתה שאלה. הקרב היה צמוד. הרב עובדיה יוסף, למשל, נודע בגדולתו בגלל זיכרונו המופלג. כל שאלה שנשאל הוא ידע מיד לשלוף תשובות רלוונטיות מאלפי ספרי שו"תים שהכיר בעל פה. אלא שעם כניסת האינטרנט וגוגל היה ברור שזיכרון טוב זו איננה התכונה החשובה ביותר כדי לפסוק הלכות, כי יש מי שזוכר עבורנו, לכן בעידן הזה ברור שלהיות עוקר הרים עדיף. וזה מה שהבנתי באיחור מופלג, רק השבוע: גוגל הוא בור סיד שאינו מאבד טיפה. הבינה המלאכותית לעומת זאת היא גם עוקרת הרים. גוגל זוכר הכול, אבל ה־AI גם לומדת. בעצמה. עכשיו יכול להיות שזה ייקח חמש שנים, ויכול להיות שרק עשרה חודשים, אבל לראשונה גם אני הבנתי שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. ואני שואל את עצמי, אם המדינה שלנו, אומת ההייטק, שמובילה כל כך הרבה שנים את הקִדמה, תצליח להוביל גם את המעבר לעידן החדש, או שהעימות הפנימי ישפיע עלינו לרעה גם בתחום הזה.
***
לא הכול מושלם כמובן, זו גרסת בטא הרי. באחת ההדגמות שעשתה לי, אפרת שאלה אותו מה שמות הספרים שכתבתי. אחת התשובות הייתה שכתבתי ספר שנקרא "המתנחל". אפרת ענתה שהמתנחל זו תוכנית, לא ספר והוא התווכח איתה. אמר לה לא, המתנחל זה ספר שבו תיאור מפגש של חנוך עם פוליטיקאים. ממש לא, אפרת כתבה (זה היה קורע כי היא התעצבנה עליו), והוא שאל אותה מניין היא יודעת. אני אשתו היא כתבה לו, ואז הוא כתב: אני מרגיש שצריך לעבור לדבר על נושא אחר, ויצא מהשיחה הזו (אמיתי).
אחר כך ביקשתי ממנו שיכתוב לי טור לעיתון. הוא הסביר לי בתשובה מה זה טור. אמרתי לו סבבה, תודה על ההסבר, עכשיו תכתוב אותו, והוא כתב לי שאין לו יכולת לכתוב, אבל הוא יכול להפנות אותי למאמרים בנושא. אז תן לי לפחות נושאים לכתיבה, ביקשתי והוא נתן לי פרמטרים וטיפים לכותבים. אז יש עוד עבודה, מה שנקרא, אבל הכיוון ברור.
אני לא רוצה להתבזות ולהסביר על תחום שאני לא באמת מבין בו, רק להגיד שבשעה טובה הצלחתי לא רק להבין בשכל שהכול פה ישתנה, אלא גם ממש להרגיש את זה. את ההתרגשות מכך שאנחנו באיזה רגע בזמן שאחריו הכול ייראה אחרת. כל תחום בחיינו יושפע מזה. וזה מרגש אותי.
***
לסיום, אני מרגיש חובה לציין בפני כל אנשי המדע שמקדמים את הנושא שאני אמנם ממש מתפעל מכם, אבל לא חמקה ממני העובדה שאת הרובוט שהבטיחו לנו בילדות, הרובוט שיעשה הכול במקומנו, זנחתם. אז נכון, יש מי שיכין עבודות ויכתוב מכתבים ואפילו ייתן בהמשך דיאגנוזות במקום רופאים. אבל רובוט פשוט שיסתובב בבית ויסדר אותו ויביא לי את השלט כשצריך, לא טרחתם להכין.
ולא. אני לא מחשיב את האיי־רובוט כהמצאה חיונית. ללכת בבית כמו סהרורי ולהיתקע בספות, אני עושה יותר טוב ממנו. שבת שלום.
איך קימבנתי לחיילת שלי מדי א' בנות שהם מדי א' בנים ולעצמי הוצאתי "פטור זקן"
"אני לא יכולה עם המדים האלה", היא ייללה בזמן שפשטה את המדים בתנועות דרמטיות. אוח, הנה זה מתחיל, חשבתי, הניג'וס הקבוע מאז שהחלה את הכשרתה הצבאית. "אבל מה את רוצה מהחיים שלי?" צעקתי עליה, "מה אני, ביגודית? לכי לאפסנאות או איך שלא קוראים לחנות הבגדים שלכם בבסיס ותבקשי מדי א' בנים!" "אבל אסור!" היא אמרה. "נו, אז אם אסור אז אסור". "לא!" היא זעקה, "מותר אני מסבירה לך!"
זה לקח לי קצת זמן, אבל בסוף הבנתי. לא את ההיגיון, אבל את החוקים ואיך זה שאסור הוא בעצם מותר. נתחיל מהידוע: בצבא יש מדי א' ומדי ב'. מדי ב', השמאטע, הם מדי עבודה המשווים לכולם מראה של מי שזקוקים לשוקו ולחמנייה והם יוניסקס. אין הבדל בין ב' בנים לב' בנות. זה אותו ב'.
עכשיו אני עוברת למדי א', שהם המדים הייצוגיים לטקסים ולישיבה ברכבת בדרך אל הבסיס או מהבסיס, שם סוקרים אנשים צעירים מלאי הורמונים זה את זה ומדרגים את רמת המגניבות והמשיכה.
הלאה. לבנות, יש הרשאה להסתובב או עם מדי א' בנות, או עם מדי א' בנים. זה תלוי מה הן עושות ואיפה הן משרתות. בנות המשרתות בתפקידי עורף, תפקידי משרד, או בתפקיד "מפה אני יוצאת ישר להייטק", מקבלות מהאפסנאות מדי א' בנות. תשאלו מה בת במכנסיים צמודים, גזרה נמוכה, בד דקרון שנדבק למפשעה ובחולצה תואמת? כלום. כלומר, הכול. כל התרבות המערבית ומה שהיא מעוניינת להבליט.
לעומת זאת, בנות המשרתות בתפקידי לחימה מקבלות מהאפסנאות מדי א' בנים. מה כל כך בן במכנסיים מבד נושם, גזרה גבוהה, עם כיסים בצדדים? האם הם ארגונומיים לאיברי מין זכריים והבנות שלובשות אותם נאלצות לדחוף לשם גרביים מגולגלים? נראה לי שלא.
אבל בתי, שימו לב, נופלת בקטגוריה השלישית המכונה "תומכת לחימה". היא מקבלת מהאפסנאות מדי בנות, אבל כן מורשית, ממש מורשית, להסתובב על מדי בנים. ואיך תשיג לעצמה בת שהיא חובשת קרבית כבתי, מדי בנים? שאלה טובה.
לקח לי זמן, אבל לבסוף אספתי את התפקוד ההורי שלי מהרצפה ופירסמתי פוסט בפייסבוק שבו שטחתי את תחינתי: הבו לי נשים רחומות, אמהות של חמודות, חמודות של חמודים, מדי בנות שהם מדי בנים.
ההיענות הייתה מחממת לב. כל הדברים היפים שאמרו פעם על הישראלים כשעוד היינו עם אחד: "חום אנושי", "ישירות", "אומת הקומבינה". תוך חצי יום חיכו לי הזמנות לטייק־אוויי מדי א' בנים, מכל חור בארץ, כמו מפת פריסה של עגלות קפה. קיבלתי הזמנות לבוא ולקחת מדי א' עם תצפית לעמק ובלי תצפית לעמק, עם כריך טבעוני ובלי כריך טבעוני. רק שאבוא לקחת.
אני עדיין מתלבטת מה יותר משתלם לי: לנסוע להרצליה בשביל מדי א' בנים בתצורתם הגולמית, או עד מושב לימן בשביל מדים שעברו התאמה מגדרית? התאמה מגדרית: השפצורים שהופכים מדי בנים למדי בנים לבנות. איך? מוכרים טחול ושוכרים תופרת פרטית שתדע איך לגלגל את המדים ריבוא גלגולים לאחור על מנת לתפור אותם מחדש עם טיפה יותר מקום לטוסיק וטיפה פחות מקום למותן, פלוס עוד איזה פטנט עם גומי בקצוות שרוולי המכנסיים שלא ירדתי לפשרו.
***
באתר הפקודות של צה"ל כתוב במפורש שהמדים הם רכוש צה"ל - ציוד צבאי שאמור לחזור אל מחסניו. בשום מקום לא כתוב שניתן לסחור במדי א' כתרומה לקהילת האמהות שבתן מנג'סת להן. אני חס וחלילה לא נוזפת, כן? להפך, אני מתפעלת. אם לכולם יש כל כך הרבה רכוש צבאי, מעניין מה עוד אנשים מחזיקים אצלם בבוידעם - כיפות ברזל? כלבים מיחידת עוקץ?
נזכרתי שגם עם הבכור עברתי דבר דומה. גם הוא שיווע לציוד משופר. ציוד שמפלה, לא בין בנים לבנות, אבל כן בין דתיים לחילוניים. הציוד שהוא פינטז עליו, חלם דמותו, הגה בו יומם וליל, היה הזקן שלו. כי מתברר שיש כאלה שמקבלים הרשאה להסתובב עם שיער על הפרצוף ויש כאלה שלא. "פטור זקן" זה נקרא. לעצמי הוצאתי כזה כבר מזמן.
את ההבדל בין חייל קרבי המורשה להסתובב עם זקנקן לבין חייל המחויב בגילוח, הסביר לי בני: "כשיש לך דקות ספורות להתארגן בבוקר, את רוצה פטור זקן לא כדי להרשים בחורות עם הזקן הג'ינג'י שלך, אלא כדי להרויח עוד שתי דקות של שינה. ובנוסף, הפטור מפחית לפחות סעיף אחד שעליו אפשר להעלות אותך למשפט".
בניגוד לחובת הגילוח המטופשת - בואו, אם שליש ממצבת החיילים בצבא הצליח לקמבן לעצמו פטור זקן ודיונים על אודותיו הגיעו עד בג"ץ, כמו גם לפתחם של עורכי דין המתמחים בהשגתו - די. שחררו - דווקא בגזרת הגזרה יש תזוזה, והחל מאוגוסט, חיילות בשירות חובה שיגיעו לאפסנאות יוכלו לקבל איזה מדי א' שבא להן. יש מצב שאם אמשיך להתכתב עם סוחרות המדים שלי במלוא המרץ עד אוגוסט, הבת שלי כבר תוכל לדאוג לעצמה, במקום להטריח אותי עד הרצליה.
***
סביב אירועי יום העצמאות, סופת מדים נוספת שטפה אותי. הפעם כצופה בתמונות שמעלים א.נשים לפייסבוק. התירוץ הרשמי הוא חיזוק כוחות הביטחון. מתברר שבעזרת אנטי־אוקסידנטים הנמצאים בתמונות ישנות שלנו במדים, כוחותינו - שנמצאים בכלל בטיקטוק מפאת גילם ואין להם שמץ של מושג שהפיגוע הזה מתחולל - מאוד מתחזקים. אבל היי, אם כל כך הרבה מאיתנו התמלאו נוסטלגיה מתוקה, זה באמת אומר שמכל תקופה מחורבנת אפשר לחלץ רגע של נחת. בהצלחה לכל הבנות האומללות, מי יותר ומי פחות, וד"ש מנעוריי שלי.
