כשקרל אובה קנאוסגורד רצה לקרוא את "מיין קאמפף" של אדולף היטלר, הוא נתקל בבעיה. מי שנחשב לאחד הסופרים החשובים בעולם, אדם בעל מוניטין ושם מוכר בכל בית בנורווגיה, לא העלה בדעתו להיכנס פשוט לחנות ספרים ולבקש לקנות פרופגנדה נאצית לצריכה אישית. "היו כותבים על זה בעיתון", אומר קנאוסגורד. "אז ביקשתי מחבר שיקנה את זה בשבילי. יום אחד נסעתי לאיסלנד לאיזה אירוע ספרותי, והבאתי את הספר איתי בתיק. ישבתי במטוס והוצאתי אותו, ופתאום קלטתי שאני לא יכול לשבת שם ולקרוא את 'מיין קאמפף'. הספר הזה הוא לא ספרות, הוא משהו אחר. אבל הייתי חייב לקרוא אותו".
למה באמת? "היו הרבה חיצים שהובילו אותי אליו. כשסבתא שלי מתה מצאנו את 'מיין קאמפף' מוסתר בסלון שלה. מה הספר הזה עשה שם? עם זאת, ההחלטה לקרוא לסדרת הספרים על שמו, באה במקרה. דיברתי עם חבר על משהו והזכרתי את 'מיין קאמפף', והוא אמר, 'הנה, יש לך כותרת לסדרה (בנורווגית: Min Kamp ‑ אב"נ). ואמרתי, 'כן, זה באמת היה המאבק שלי'. ואז הייתי חייב לקרוא את 'מיין קאמפף' של היטלר - בחירה שנראתה אולי כמהלך פרובוקטיבי, אבל היא זו שהובילה אותי לקרוא אותו. גם המסה שכתבתי עליו לא הייתה מתוכננת. אפשר לראות שאני מנסה להבין את הדברים תוך כדי הכתיבה".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
המסה שקנאוסגורד מדבר עליה היא טקסט בן כמה מאות עמודים המשולבים בין דפי "הסוף" - הכרך האחרון בסדרת המופת שכתב, שרואה אור בימים אלה בהוצאת מודן. הרומן השישי והאחרון בסדרת "המאבק שלי" האוטוביוגרפית, שתורגמה כולה מנורווגית בידי דנה כספי - יוצא במהדורת שני כרכים של למעלה מאלף עמודים. אחרי שבספרים הקודמים כתב בפירוט מיקרוסקופי על ההתבגרות שלו, על הזוגיות שלו עם אשתו לשעבר לינדה, על אביו המתעלל, על תלאותיו כהורה - קנאוסגורד סוגר את הבאסטה, וכותב על כל מה שהיה כרוך בעצם פרסום האוטוביוגרפיה, על כל התגובות שקיבל - כולל תביעה משפטית מצד דודו, וההשלכות שלה על בני משפחתו הקרובים. וכאמור, לצד אלה, מסה על היטלר, קריאה צמודה ב'"מיין קאמפף" (עם רשימה ביבליוגרפית בת עשרות פריטים), שבה קנאוסגורד מותח קווים רבים בין חייו של מנהיג הרייך השלישי לחייו שלו.
3 צפייה בגלריה
קרל אובה קנאוסגורדקרל אובה קנאוסגורד
''עד מיין קאמפף, מעולם לא קראתי ספר שהרגשתי תחושה של גועל בקריאה בו''. קרל אובה קנאוסגורד
(צילום: GettyImages)
האובססיה של קנאוסגורד ככותב - ולא פחות מכך כקורא - מקבלת ביטוי מרהיב ב"הסוף", שמספק חוויית קריאה מסעירה, גם אם מתישה לפרקים. קנאוסגורד כמו בוחן את הסבלנות של הקוראים שלו כשהוא לא מניח לשום מילה לעבור בלי ניתוח דקדקני - לא רק בספרו של היטלר, אלא גם בכתבים רבים אחרים. על אף שמדובר בניסוי ספרותי מרתק, ולמרות כל החיצים שהובילו אותו ל"מיין קאמפף", קשה שלא לשאול - למה דווקא היטלר?
״היו הרבה חיצים שהובילו אותי ל'מיין קאמפף' של היטלר. אבל ההחלטה לקרוא לסדרת הספרים על שמו באה במקרה. זה באמת היה המאבק שלי. כתבתי סדרת ספרים על עצמי, על המשפחה שלי, על העולם שלי"
"כתבתי סדרת ספרים על עצמי, על המשפחה שלי, על העולם שלי. זה על העצמי בעולם, ואני בעולם. הספר של היטלר מתחיל באותו אופן. הוא מתחיל להזכיר את אבא שלו, והוא מזכיר את אמא שלו, ואת הסביבה שבה הוא גדל ואז הוא ממשיך. ויש שם משהו לא בסדר באופן פונדמנטלי, אתה יכול להרגיש את זה מיד. הוא לא אומר את כל האמת, הוא מסתיר, הוא משקר. הוא לוקח משהו מאוד כאוטי ונורא והופך אותו למשהו חלק, למשהו שנראה טוב. אבל אפשר לראות את חלקת הכאוס שלו, ורציתי לחקור את זה. ללכת לשם, לתהום של המאה הקודמת. והיו דברים קשים בכתיבה הזאת. אחד מהם זו השאלה אם יש לי בכלל את הזכות לכתוב את הסיפור הזה, לכתוב על היטלר כאילו הוא היה אדם נורמלי. הוא לא היה אדם נורמלי. אבל לכתוב עליו כאדם. והשתמשתי בעצמי בניסיון להבין את כל זה".
זה ספר טוב? "הספר של היטלר? לא, לא, לא, לא. הוא לא. איך נאמר, הוא מאוד לא נעים. זו לא קריאה מהנה. במובן מסוים זה אנטי־ספרות, כי ספרות עוסקת בדיוק במורכבות הזאת, בלהיפתח, ומה שהיטלר עושה זה לסגור דברים. הוא צדקני מאוד, כמובן, אבל גם האנטישמיות נכנסת ופשוט מכה בך, ואין שום הסבר לזה. זה מכוער ומלא בשנאה. מעולם לא קראתי ספר שהרגשתי תחושה של גועל בקריאה בו. אבל יש שם גם דברים מעניינים; למשל כשהוא כותב על פרופגנדה, כי הוא היה טוב מאוד בזה, והוא יודע על מה הוא מדבר. הדברים שהוא כותב שם מתחברים ישירות למה שקורה עכשיו. הוא אומר שפשוט צריך לשקר ולחזור על זה עד שזה יהפוך לאמת. זו הנקודה שבה זה מתחיל. תחילתו של הסוף".
11 שנה חלפו מאז קנאוסגורד חתם את פרויקט האיתנים שלו, מאבק חיים בן 3,500 עמודים, שזכה להצלחה פנומנלית, תורגם לעשרות שפות, והפך אותו לאחד השמות הלוהטים בעולם הספרות. כתיבת הספרים, אגב, נמשכה שלוש שנים וחצי בלבד. קצב בלתי נתפס. הספר הראשון בסדרה, "מוות במשפחה", ראה אור בנורווגיה ב־2009 והפך לאירוע חדשותי ורכילותי, לא פחות משהיה אירוע ספרותי. בכותרות העיתונים, במהדורות החדשות, ברדיו, בטלוויזיה - קנאוסגורד התפרסם בתור הסופר שמכר את המשפחה שלו. את גרושתו, את ילדיו, ויותר מכולם את אביו, שמכונה בספר "האיש הנוראי הזה", ומתואר כאדם אכזרי, מהיר־חמה ואלים.
"כל כך פחדתי מפניו שגם אם אגייס את כל כוחותיי לא אצליח לשחזר את האימה", כתב קנאוסגורד על אביו. "צעדיו במדרגות, הוא בדרך אליי? הטירוף בעיניו. קווי ההבעה סביב פיו, השפתיים שנפרדות ללא שליטה. הזעם שלו פרץ כמו גל, שטף את החדרים, היכה בי, היכה והיכה והיכה בי, ואז נסוג".
את כתב היד של "מוות במשפחה" הוא שלח למשפחתו של אביו. "הם ניסו למנוע את הפרסום שלו. הם הפסיקו לדבר איתי לחלוטין, ולא דיברתי איתם מאז ועד עצם היום הזה".
בעמוד האחרון של "הסוף" אתה כותב שלעולם לא תסלח לעצמך על מה שאשתך הראשונה לינדה וילדיך נאלצו לעבור בגללך. יש לך חרטות? היית עושה משהו אחרת? "הייתי תמים מאוד בתחילת הדרך. לא היה לי מושג לגבי ההשפעה שתהיה לספרים, לא ידעתי כלום. אבל אני חושב שהייתי צריך להיות תמים לגמרי, לא לדעת דבר, כדי להצליח לכתוב את זה. זה היה כמו ניסוי או כמו סוג של פרפורמנס כמעט. וזה קשור לזמן שבו זה נכתב, ולזמן שבו זה התקבל. זה מה שזה היה. בוודאי שהייתי עושה דברים אחרת. אבל אין לי חרטות".
וזה לא רק המשפחה שלו. כל מעשה נבזי שעשה מאז היה ילד, כל מחשבה בזויה שעלתה בראשו, כל דעה בלתי מתקבלת על הדעת, הפכו לנושאי דיון בעיתונות הבינלאומית. שוביניסט, מיזוגן, גזען, פשיסט, אנטישמי, שמאלן רדיקלי, ימני קיצוני - אין תואר שלא הודבק לקנאוסגורד. "זה כבר יותר מעשור שאנשים שמעולם לא פגשתי בטוחים שהם מכירים אותי, ויודעים בדיוק מה העמדות שלי לגבי כל דבר. זה מצחיק כי הסיבה לכתוב ספר כזה היא ללכת מתחת לדעות, מתחת לזהות. יש דברים בספרים, דברים שחשבתי, שעלו באותו רגע. אם הייתי הולך אחורה כנראה לא הייתי אומר את זה בפומבי, אני לא באמת מתכוון לזה. אבל המחשבות האלה באמת יכולות להופיע בכל זמן, ובספרים אני מנסה ללכת למקום הזה, איפה שדברים לא לגמרי שלמים בצורה שלהם, איפה שדברים יותר כאוטיים. כי זה מי שאנחנו באמת. זהות זו הבניה. כמו סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, זה אני, אני ככה וככה, זו אמא שלי, וזה אבא שלי, וזה בית הספר שהלכתי אליו, וכן הלאה. אבל בספרות אתה יכול ללכת מתחת לזהות הזאת ושם זה מעניין, שם זה מורכב".
3 צפייה בגלריה
עטיפת הספר 'הסוף'עטיפת הספר 'הסוף'
''הייתי צריך להיות תמים לגמרי כדי להצליח לכתוב את זה''. עטיפת הספר "הסוף"
(צילום: יח"צ)
נושא שמעסיק את קנאוסגורד לאורך כל הסדרה הוא אבהות. אבל לא אבהות מהסוג שהתרגלנו אליו. לא אב נעדר, לא אב נוכח־נפקד, אלא אב אוהב, מעורב, שקוע עד הרגליים בבוץ המשפחתי. בערך. "המחשבה היחידה שמכרסמת בי כמו חולדה היא שאני חייב להסתלק", הוא כותב ב'מוות במשפחה'. "שהזמן בורח לי, חומק כמו חול בין הצבעות בזמן שאני עושה... כן, מה? שוטף רצפות, מכבס בגדים, מכין אוכל, מדיח כלים, עושה קניות, משחק עם הילדים בגני שעשועים, מכניס אותם הביתה ומפשיט אותם, רוחץ אותם, שומר עליהם עד שהם צריכים ללכת לישון, משכיב אותם, תולה בגדים לייבוש, מקפל בגדים ומסדר אותם בארון, מפנה, מנקה שולחנות, כיסאות, ארונות. זה מאבק, וגם אם אינו הרואי, הוא נערך מול כוח עליון, כי לא משנה כמה עבודה אני עושה בבית, החדרים עדיין עולים על גדותיהם מרוב ערבוביה ולכלוך, והילדים, שעליהם שומרים בכל רגע משעות הערות שלהם, הם עקשנים יותר מכל ילד שראיתי אי פעם, לפעמים המקום הזה הופך ממש לבית משוגעים".
נדיר למצוא בספרות אבות מעורבים כמוך. כבר הפכת לגורו בענייני אבהות? "התגובות שקיבלתי לקטעים האלה הן דוגמה טובה לאופן שבו תחושות פנימיות שכתבתי הפכו לדיון פוליטי. בשוודיה התעוררה שיחה שלמה, שאלות של מגדר, הרגישו שזו התקפה על פמיניזם. כאילו אני יוצא נגד הרעיון שגבר צריך לטפל בילדים שלו, וזה לא היה זה בכלל. פשוט ניסיתי לתאר תחושה, שהייתה חשובה מאוד בהקשר של זהות. בהקשר של מי אני. כי זה קונפליקט. אם יש לך ציפיות להיות גבר מסוג מסוים, ואז פתאום אתה אוחז תינוק קטן. זה היה קשה ליישב את זה".
״כתבתי מהר מאוד. השתמשתי בכל חומרי החיים שלי. אבל כשסיימתי הרגשתי שיכולתי לחכות, לנסות ליצור משהו ממש טוב, כמו מרסל פרוסט. במקום זה פשוט שפכתי הכל. הלכתי על כמות במקום איכות"
אתה עוסק הרבה בגבריות בספרים שלך. על הזהות שלך כגבר שנמצא בדיוק על התווך שבין הגבר הישן והמצ'ואיסט לבין הגבר החדש והרגיש. "התבגרתי בשנות ה־70 בנורווגיה, והיו הרבה דברים שבנים אמורים לעשות. ובלי ממש לדעת את זה, הייתי קצת שונה. אהבתי פרחים, אהבתי לקרוא, אהבתי לדבר עם בנות. בכיתי מאוד בקלות. חששתי שאבא שלי יראה אותי בוכה. הרגשתי שאני ממש לא בסדר. התחילו לקרוא לי 'נשי' ובעוד כל מיני כינויים מאוד לא נעימים. כשהייתי בן 13 תודה לאל עברנו דירה, אז הייתה לי הזדמנות בבית ספר חדש. ואני זוכר שניסיתי להיות יותר 'גברי' באופן שבו אני מתנהל. אבל שוב אחרי כמה חודשים אותו דבר קרה. כשנהייתי אבא עלה העניין הזהותי הזה של מה זה להיות אבא. הייתי צריך לטפל במשרה מלאה בתינוק, שנה שלמה. והתחלתי להרגיש שאני מסורס, והופך למשהו אחר. זה עניין אותי מאוד. עשר שנים מאוחר יותר כבר לא היה אכפת לי בכלל איך אנשים הרגישו לגביי. עשיתי מה שהיית חייב ואהבתי את זה. על זה הכתיבה. זה ניסיון להבין מה מבחוץ ומה מבפנים. להתבגר זה משא ומתן בין עצמך לבין הסביבה שלך. אבל גם ניסיון להבין מי זה עצמך. מאיפה זה בא. וכמעט הכל בא מבחוץ".
מבפנים או מבחוץ, בסוף אתה צריך להלביש את הילדים בבוקר. לנגב להם. להכין להם ארוחת ערב. לא בדיוק מה שהבטיחו לך כשהתבגרת. "בסוף אתה רוצה שהחיים יהיו פשוטים, וגבריות זה פשוט. אתה יכול להיכנס לתפקיד הזה ואתה תהיה בטוח. ואני מניח שזה אותו דבר בשביל נשים. יש כל כך הרבה קונפליקטים וכל כך הרבה דברים שקשורים למי שאנחנו מחוברים כאן. בגלל זה התעניינתי בזה. מעולם לא חשבתי שזה יקרוץ לקהל גדול, לא חשבתי שאני כותב ספר על גבריות. חשבתי שאני כותב ספר על עצמי, על איך זה להיות אני".
אתה אומר שזה פשוט להיות גבר. אבל דברים השתנו. פעם גבר היה צריך לפרנס ולתפקד. היום נדרש מגברים להיות גם רגישים, זה סט אחר לגמרי של כישורים. "הדור שלי שינה לחלוטין את האופן שבו גברים עם הילדים שלהם. הדור של אבא שלי לא היה מעורב באופן הזה בכלל. הייתי יכול לשחק איתו לפעמים, אבל אבות היו פשוט מרוחקים. ואני הייתי אמור להיות מעורב לחלוטין בחיים של הילדים שלי. למה? מה השתנה? אני לא יודע להגיד אם זה קל יותר או קשה יותר ממה שזה היה בעבר. אבל זה לא שאתה יכול לבחור. אתה פשוט חייב לעשות את זה".
את הנוכחות החזקה של קנאוסגורד אי־אפשר לפספס, גם לא בשיחת זום. בגיל 54, הוא נראה כמו ויקינג לבן־רעמה, בחדר עבודה עטוף ספרים, תחת תקרת זכוכית. הוא מדבר באותו טון יבש על כל נושא; אם זה ה־BDS ("אני מתנגד לחלוטין לחרם תרבותי"), ואם אלה הרגלי הצפייה שלו בטלוויזיה (בעיקר כדורגל ו"יורשים", תודה ששאלתם). רוב הזמן קשה להבין אם הוא רציני או מתבדח, מזל שמדי פעם הוא מחייך ועוצר לשנייה, לסמן לי שזה הרגע לצחוק. בחמש השנים האחרונות הוא גר בלונדון, לשם עבר בעקבות אשתו השנייה ("אהבת חיי"), מיכל שביט - אזרחית בריטית ממוצא ישראלי שהתמנתה בימים האחרונים למשרה בכירה בהוצאת "פינגווין רנדום האוס". יש לו שבעה ילדים - שניים מהם ממערכת יחסים קודמת של שביט - שגיליהם נעים בין ארבע ל־19.
את הסיגריה האלקטרונית שהוא מעשן לאורך כל השיחה הוא חייב להם. "הפסקתי לעשן סיגריות רגילות. קודם הפסקתי לשנה, כשהיה לנו תינוק. ואז עישנתי אחת, וחזרתי לעשן. הילדים שלי היו מציקים לי לגבי זה כמעט כל יום. אז בסוף דיברתי עם הרופא שלי והוא אמר לי שאני יכול לעבור לווייפ. זה לא אותו דבר אבל זה משהו. אני ממש רוצה לעשן, אני חושב על זה הרבה, אבל אני לא יכול".
שגרת היום שלו עדיין נעה בין כתיבה לטיפול בילדים, להשתתפות באירועים ספרותיים ומפגשים עם קוראים ("אנשים לא מעוניינים לדבר על ספרות כשהם מדברים איתי. הם מעוניינים לדבר על החיים שלהם. זה נפלא"). הוא משתדל לכתוב חמש־שש שעות ביום, ולפרסם רומן אחד בשנה. אבל בניגוד לשנות כתיבת "המאבק שלי" - הפעם הילדים, וגם אשתו מיכל, מחוץ לתחום. מי שקנה את עולמו על ידי חשיפת כל טפח אפשרי בחייו, מתרגל פרטיות. "אני כותב רומנים עכשיו. שום דבר שקשור לחיים הפרטיים שלי. שום דבר שקשור למשפחה שלי. שום דבר שעוסק בי, למעשה. הרומנים האחרונים שלי לא עוסקים בי בכלל. כמובן אני משתמש בעצמי וברגשות ובמחשבות שלי והכול, אבל כן, נראה לי ש־3,500 עמודים עליי זה מספיק", הוא אומר בחיוך.
בשורת הסיום של "הסוף" אתה כותב על העונג במחשבה שאתה כבר לא סופר. "כשגמרתי את 'המאבק שלי' רציתי להפסיק לכתוב. רציתי לצאת מזה איכשהו. הרגשתי ריקנות גדולה ורציתי לצאת מהספרות. אבל בסוף חזרתי לכתוב. מאמרים ורפורטז'ות בהתחלה, ואחרי זה רומנים. כתיבה יכולה להיות דומה להתמכרות. וכמו בכל התמכרות, כשאתה גודע את זה, אתה מרגיש כאב. ואז אתה לומד להסתגל, להמשיך לחיות את חייך. לשרוד. מה שאני עושה עכשיו זה לוודא שאני כבר ברומן הבא, כדי להימנע מהתחושה הזאת".
נראה שהספרות הולכת ומאבדת מהכוח שלה בתרבות ובחברה. אתה עדיין מאמין בספרות? "כן. יש משהו שאתה מקבל בספרות שלא תקבל בשום מקום אחר. כתבתי לאחרונה מאמר, כשהמשימה שקיבלתי היא 'למה הרומן משנה?' אם הוא משנה בכלל. והמסקנה שלי הייתה שכן, הוא חשוב, אבל לא כי הוא עוסק בדברים החשובים. זה די ההפך. זה לא כי הוא עוסק במלחמה באוקראינה, זה לא כי הוא עוסק במשבר האקלים. רומנים שעוסקים בזה באופן ישיר הם לא הספרים החשובים. ספרים זה משהו אחר, יש להם איכות אחרת. אני חושב שהאינטימיות של רומנים היא חלק חשוב מאוד מזה. כשאתה קורא משהו שממש־ממש תופס אותך, אתה יכול לגמרי להיעלם מהעולם. אתה שוכח את עצמך. אפילו כשאתה כותב על עצמך אתה שוכח את עצמך. אתה כותב על דברים שאתה לא יודע, ודברים שלא היית מודע שאתה יכול לחשוב בכלל. ומשהו קורה בינך ובין עצמך. זו השפה. היא מוציאה אותך מתוך עצמך למקומות שלא היית בהם, דברים שלא לימדו אותך. אבל אני סופר, הקדשתי את חיי לזה. בוודאי שאני חושב שזה חשוב".
3 צפייה בגלריה
קרל אובה קנאוסגורדקרל אובה קנאוסגורד
''יש משהו שאתה מקבל בספרות שלא תקבל בשום מקום אחר''. קרל אובה קנאוסגורד
(צילום: GettyImages)
ב"הסוף", בהלוויה של אבא שלך, הכומר אומר "חשוב למקד את המבט". אתה כותב בתגובה, "הוא היה יכול לומר שהדברים הקטנים חשובים. הוא לא אמר. הוא היה יכול לומר שהאהבה לזולת היא החשובה מכל. הוא לא אמר. הוא גם לא אמר במה למקד את המבט. הוא רק אמר שחייבים למקדו".
"זה רגע שעוסק בחיפוש אחר משמעות. זה יכול להיות דת, כמובן. אבל לי באופן אישי העניין הוא לזהות מה יש שם. למקד את המבט זה להישאר איפה שאתה. וכל הספרים שלי הם לגבי להישאר איפה שאני. כי זה איפה שהחיים נמצאים, זה המקום שבו משמעות טמונה".
למה אתה מתכוון? "אני מרגיש לעיתים קרובות שהסיפורים שמקיפים אותנו הם דרך לשמור על העולם רחוק מאיתנו. בחדשות הכל בשליטה איכשהו. אתה יודע מה קורה, ואתה יודע שהכל מסודר. אבל העולם שאנחנו חיים בו לא מסודר. קח לדוגמה את מה שקורה באוקראינה עם רוסיה. אנחנו כאילו יודעים בדיוק מה קורה. אבל כשאתה נמצא במצב כזה אתה לא יודע מה קורה, אתה לא יודע מי פליט ומאיפה, אתה לא יודע מי האויב אפילו. יש את העולם לפני שהוא נהיה היסטוריה. לפני שהוא נהיה עיתונות. הוא פשוט הוא. וזה המקום שבו אנחנו חיים. ואז יש לנו את כל הדרכים המכניות להפוך הכל למידע יציב ומסודר, וזה גורם לנו להרגיש בטוחים וזה חשוב מאוד שיש לנו את זה. אבל עדיין זה מוציא אותנו מהחוויה של ההווה. והמקום היחיד שאפשר לעשות את זה בו, זה ברומן. וזו אחת הסיבות שאני מנסה לכתוב רומנים. להיכנס מתחת לסיפורים האלה שמגדירים אותנו ומגדירים את העולם".
״כתיבה יכולה להיות דומה להתמכרות. וכמו בכל התמכרות, כשאתה גודע את זה, אתה מרגיש כאב. ואז אתה לומד לחיות את חייך. עכשיו אני מוודא שאני כבר ברומן הבא, כדי להימנע מהתחושה הזאת"
הזהות שלך היום קשורה בכמה טוב אתה כותב? "לא הזהות שלי, אני חושב. אבל התודעה שלי, האמונות שלי. יש לי הערכה עצמית נמוכה באופן בלתי ייאמן בתור סופר. וזה דבר מתמשך שקורה בכל יום, בכל דקה שאני כותב. עדיין יש פער בין ההצלחה והשבחים לבין מי שאני עבור עצמי. וזה מקום שקשה לשאת ולתת בו, לגשר מעל הפער הזה. כל ההצלחה הזאת של 'המאבק שלי' לא ממש עזרה בכתיבה שלי. עדיין אני צריך למכור לעורך שלי כל יום את מה שאני כותב. אני לא יודע, אני מקווה שאני לא לוקח את כל זה איתי כשאני יוצא מהחדר והולך לילדים או לאשתי, או לעולם. אני מנסה לא לחשוב על זה".
לקראת סיום "המאבק שלי" אתה מתוודה שכתבת אותו כניסיון, והניסיון נכשל. אתה עדיין חושב שנכשלת? "הכישלון מובנה בניסיון הזה. הרומן הוא הכישלון. כי לא יכולתי להצליח בשום דרך. לא יכולתי לומר את מה שבאמת חשבתי ולתאר את מה שבאמת ראיתי. עשיתי ניסוי. כתבתי מהר מאוד, פירסמתי ספר אחרי ספר אחרי ספר. השתמשתי בכל חומרי החיים שלי. אבל כשסיימתי הרגשתי שאני יכול לחכות עשר שנים ולנסות ליצור משהו ממש טוב, כמו מרסל פרוסט. במקום זה פשוט שפכתי הכול. הלכתי על כמות במקום איכות".
זה מה שעשית? כמות במקום איכות? "כן. בהחלט. זה כל העניין. רק ככה הייתי יכול לכתוב את זה. אמרתי לעצמי שאני לא רוצה לשבת וללטש את זה לכדי ספרות יפה, רציתי פשוט לכתוב הכי מהר שאני יכול. אני כל כך בתוך הראש של עצמי. אם אנסה להיות חכם, לא אצליח לכתוב. אם אנסה להיות טוב, לא אצליח לכתוב. אני פשוט צריך לקבל את זה שזה לא טוב, ואז לכתוב. ואז הדפים יוצאים ממך ויש ספר. וזה מה שזה".
ובכל זאת, השם שלך עולה באתרי ההימורים כמועמד מוביל לפרס נובל לספרות בשנים האחרונות. "תראה", הוא צוחק במשך דקה ארוכה. "ועדת פרס הנובל לספרות היא שוודית. אני לא יודע מי הם באופן אישי, אבל אני יודע מי הם באופן כללי. והם הולכים על איכות, לא על כמות. אז אין שום סיכוי שאני אקבל את הפרס".
פורסם לראשונה: 07:42, 16.12.22