אפילו דרך הטלפון אפשר לראות את החיוך הרחב שנפרש על פניה של ג'ניפר ג'ייסון לי למשמע השם "קוונטין טרנטינו". באמצע העשור שעבר היא כבר לא הייתה בטוחה שתקבל אי פעם עוד תפקיד טוב באמת. עד שהאיש, שאחד מכישוריו הקולנועיים הרבים הוא להחזיר כישרונות שהוליווד השאירה מאחור, נתן לה תפקיד שהוביל למועמדות לאוסקר - ודי הציל לה את הקריירה.
שמונת השנואים - טריילר
"קוונטין הוא כוכב נוצץ ונדיר בהוליווד", היא אומרת, "כשאני מביטה היום לאחור, אני חושבת שמעולם לא עבדתי כל כך קשה או נהניתי יותר מאשר ב'שמונת השנואים'. זה קורה לכל מי שיש לו מזל לשחק בסרט של קוונטין - כולם נותנים הכול, כי הוא עצמו עובד כל כך קשה והופך עשיית סרטים לחגיגה. הרבה אנשים לא יכולים לייצר תחושה כזו וגם לא חושבים שהם צריכים לעשות את זה, אבל מבחינת קוונטין, יצירת סרט צריכה להיות אירוע משמח וגם פרי עבודה משותפת. אני חושבת שהוא הבמאי היחיד בהוליווד שעדיין מקרין לשחקנים מדי יום את הסצנות שצילמנו, וכולנו יכולים לדבר על זה".
"שמונת השנואים", סרטו השמיני של טרנטינו שיצא ב-2016, מתרחש בוויומינג זמן קצר לאחר מלחמת האזרחים. בתוך השמיניה האלימה שבמרכז הסרט המדמם, שמצולם כמעט כולו בצריף מבודד הקבור בשלג, נמצאת דייזי דומרגו - פושעת שטנית ממש, עם שיער פרוע ופה מלוכלך. כשטרנטינו התקשר, לי לא הייתה בטוחה שלא עובדים עליה. הם נפגשו בבית קפה שהוא לא "זוריק", וטרנטינו הדהים אותה בשליטה מוחלטת ברזומה שלה.
"אחד הדברים שעושים את קוונטין שונה מרוב הבמאים", היא מסבירה, "זה שהוא לא מסתכל רק על שלושת הסרטים האחרונים שלך או אפילו על עשר השנים האחרונות בקריירה שלך. הוא מסתכל על גוף העבודות, הוא רואה רק אותך ואת מה שאת מסוגלת לעשות. הוא זכר דברים שעשיתי בגיל 23. כשהוא הציע לי לעשות אודישן, הייתי מאושרת. עבר הרבה זמן מאז שקראתי תסריט שגרם לי לרצות כל כך תפקיד, שיצאתי להילחם עליו. כבר חשבתי שהדלת נסגרה ודי השלמתי עם זה, אבל קוונטין בא עם הדמות המפלצתית הזו והעיר אותי לחיים. זו תחושה כל כך טובה לשחקן, פשוט לרצות להיות במשהו".
9 צפייה בגלריה
הוא זכר דברים שעשתה בגיל 23. ג'ניפר ג'ייסון לי, יחד עם קורט ראסל וקוונטין טרנטינו. מתוך הפרמיירה של "שמונת השנואים"
(צילום: Markus Schreiber/AP)
הנס הקטן הזה הגיע עד מועמדות לאוסקר, ומאז, ג'ניפר ג'ייסון לי, שבגיל 50 חשבה שהקריירה שלה נגמרה, לא מפסיקה לעבוד. היא הייתה כל כך עסוקה, עד שדחתה שוב ושוב את התוכניות לבוא לביקור בישראל, כמתחייב כמובן מהיותה יהודייה. אבל אז החיים התערבו, ודווקא בתקופה שבה קשה מאוד להביא לארץ כוכבי תרבות באמת חשובים, היא הוזמנה להיות אורחת הכבוד בפסטיבל הקולנוע בירושלים.
"לא היססתי לשנייה", אומרת לי, "זה יהיה ביקור ראשון שלי ואני מאוד מתרגשת. את אומרת לעצמך, 'אני חייבת לנסוע, יום אחד אסע', אבל החיים עוברים וזה לא קורה. עכשיו כבר ממש תכננתי לבוא עם חברה בסתיו כדי לא להגיע בשיא החום, ופתאום באה ההזמנה ואיתה הכבוד הגדול הזה, ואני בכל זאת מגיעה בקיץ. כנראה שזה הזמן שזה אמור היה להיות".
טרנטינו יוכל לעשות לך סיור חומוס.
"אני לא יכולה לחכות לחבק אותו. הוא החזיר לי את שמחת המשחק".
9 צפייה בגלריה
דמות מפלצתית שהצילה אותה. ג'ניפר ג'ייסון לי, מתוך "שמונת השנואים"
(צילום: באדיבות פסטיבל הקולנוע ירושלים)
"אולי היה עוזר לי להיות קצת יותר קרייריסטית"
ג'ניפר ג'ייסון לי היא מה שסינפילים אוהבים להגדיר כאחת השחקניות הגדולות של דורה, מה שגם נכון וגם מבהיר עד כמה הוליווד המיינסטרימית פספסה אותה. היא ניגשת לתפקיד, נעלמת בדמות, משאירה את הצופה מניד בראשו מעוצמת הכישרון הבלתי מתפשר שחורך את המסך, ואז הולכת הביתה ואיש לא רואה אותה עד הפעם הבאה. האופי הזה הותיר אותה אניגמה גם בגיל 62, אבל גם קצת עצר אותה מלהיות הכוכבת שמגיע לה.
היא נולדה היישר לתוך להוליווד. אביה, ויק מורו, היה שחקן; אמה, ברברה טרנר, הייתה תסריטאית. ההורים נפרדו כשהייתה בת שנתיים. מורו נהרג בתאונת מסוק ב-1982, בזמן צילומי הגרסה הקולנועית של "אזור הדמדומים". היחסים שלה איתו היו מסובכים ופעם אמרה שהיא מעדיפה לא לדבר עליו, כי הרבה אנשים אוהבים אותו והיא לא רוצה לפגוע באהבה הזו.
"אני כל כך נטועה בתוך העולם הזה של לוס אנג'לס כעיר קולנוע, אני לא מכירה משהו אחר", אומרת לי, חביבה ומצחקקת הרבה יותר מכפי שהתדמית שלה מבטיחה, "הוליווד לא הייתה בשבילי איזה מקום רחוק שצריך לבוא לכבוש. כילדה חשבתי שלעבוד בתעשיית הקולנוע זה מה שכל האנשים המבוגרים עושים, כי זה מה שההורים עשו וזה מה שהחברים שלהם עשו".
אמא ברברה נתנה לה לקרוא טיוטות וכך לימדה אותה לשפוט איכויות של תסריט. אבל ב-1982 חשבה האם כי ג'ניפר, אז בת 20 וכבר מחזיקה רזומה טלוויזיוני, לא צריכה להשתתף בסרט "נעורים בקצב מהיר" (Fast Times At Ridgemont High). לי אמרה לאמא 'לא', ולקחה את התפקיד של תלמידת תיכון בסרט שהטיס קריירות צעירות כמו רקטת חלל: שון פן, פורסט וויטקר, ניקולס קייג', וגם ג'ניפר ג'ייסון לי, רק שהדרך שלה הייתה שונה.
בתחילת שנות ה-90 פרסם המגזין ההוליוודי Movieline כתבת פרופיל גדולה ראשונה על לי. הכותרת הייתה: "זוכת אוסקר עתידית". זה לא קרה. אפילו לא ב-1996, כשהייתה חייבת לקבל מועמדות על "ג'ורג'יה אחותי" (1995), סרט שכתבה אמה, ובו גילמה רוקרית מכורה להירואין שנמצאת בצל אחותה. מריל סטריפ הסתובבה אז מאחורי הקלעים של ליל האוסקר ואמרה לכל מי שפגשה כי היא "לא מבינה איך ג'ניפר לא פה". לא שהיא לא עשתה סרטי מיינסטרים, אבל איכשהו הקריירה אף פעם לא המריאה לגבהיי הכישרון. לי לא נשמעת מרירה.
9 צפייה בגלריה
איפה האוסקר, לעזאזל? ג'ניפר ג'ייסון לי, מתוך "ג'ורג'יה אחותי"
(צילום: באדיבות פסטיבל הקולנוע ירושלים)
"זה לא שאני עושה בכוונה סרטים שלא מכניסים דולר", היא צוחקת, "אני אוהבת את מה שאני אוהבת, במקרה יצא שהסרטים שעשיתי קטנים יחסית. כשאני קוראת משהו, אני יודעת מיד אם אני רוצה להיות בתוך זה או לא, ויש במאים שאני מעריצה ורוצה לעבוד איתם".
עבדת עם ענקים. אלטמן, קרוננברג, האחים כהן.
"אני אוהבת במאים, אני מעריצה את מה שהם עושים, זה כנראה חלק מה-DNA שלי. כשאני בוחרת תפקיד, משהו צריך לדבר אלי, הכתיבה או הבמאי. עדיף שניהם, אבל חייב להיות לפחות אחד מהם. אולי היה עוזר לי להיות קצת יותר קרייריסטית, לרדוף אחרי תפקידים באופן אגרסיבי. הלוואי שהייתי פחות אינטרוברטית, אבל כבר מאוחר להשתנות".
מי שהצליחו לא לפספס את הקריירה של לי, זכו לראות שחקנית עצומה שמתמסרת לגמרי לדמויות שלה. כשלוהקה לתפקיד אישה עיוורת בסרט האימה "עיני זר" (1981), העבירה את הזמן בין הסצנות בלימוד כתב ברייל. כשהתכוננה לגלם סטוקרית של ברידג'ט פונדה ב"דרושה שותפה רווקה" (1992), הפכה את קיר חדר ההלבשה שלה לטפט תמונות של פונדה. כשהייתה צריכה לבצע סצנת מציצה בסרט, היא התאמנה על אביזר דילדו שריססה בטעם מנטה. לפני שהייתה נערת טלפון ב"תמונות קצרות" (1993) של רוברט אלטמן, העבירה זמן במשרד שמספק שירותי סקס טלפוני.
9 צפייה בגלריה
עבדה עם ענקים. לי, מתוך "אקזיסטנז" של דייויד קרוננברג
(צילום: באדיבות פסטיבל הקולנוע ירושלים)
היא לא רק נעלמת לגמרי בדמויות, אלא גם מקריבה פיזית. לפני "דולורס קלייבורן" (1995) הפכה עצמה למעשנת סדרתית. היא אישרה לאלן קאמינג להכות אותה באמת ב"מסיבת יום נישואים" (2001), סרט שהיא וקאמינג כתבו וביימו יחד ("אני לא חושבת שאביים שוב"). בנוסף, היא ירדה למשקל של 42 קילוגרם עבור "ג'ורג'יה אחותי". "מעולם לא באמת סיכנתי את עצמי", אומרת לי, "אבל ב'ג'ורג'יה' הייתי רזה מדי, זה לא היה בריא. בהתחלה חשבתי שאעשה דיאטה כי גילמתי מכורה להרואין, אבל אני חושבת שבסוף לא אכלתי פשוט כי הייתי כל כך מתוחה, וכשאני מתוחה אני לא אוכלת. זה תפקיד שלקח ממני הרבה, אבל כשחקנית, זה מה שאני מחפשת. זה הסגנון שלי, יש סגנונות אחרים, לפעמים כל מה שצריך זו אישיות שפורצת דרך כל דמות. הלוואי שהיה לי יותר מזה".
"היום יש מעט ממש דברים בתוך אולם הקולנוע. זה מעציב אותי מאוד"
בפסטיבל ירושלים יוקרנו ארבעה סרטים של לי, אחד מהם הוא "מרגו בחתונה" של הבמאי נואה באומבך מ-2005. באותה שנה גם הפך באומבך לבעלה של לי. "מאוד נהניתי לעבוד על הסרט הזה עם נואה ממש מההתחלה", היא אומרת, "צילמנו בלונג איילנד והיה כיף, אבל לא ראיתי אותו מאז שיצא. מעניין איך אגיב כשאראה אותו עכשיו בפסטיבל". לי מגלמת בסרט אמא שעומדת להביא ילד שני לעולם, וזה קרה עוד לפני שהפכה בעצמה אמא בגיל 48. היה לה עוד תפקיד בסרט אחר של באומבך, "גרינברג", שהיא גם הייתה שותפה לכתיבתו - סיפורו של נגר מדוכא (בן סטילר) שמתחיל מערכת יחסים עם אישה צעירה יותר (גרטה גרוויג). נישואיה של לי לבאומבך הסתיימו בערך כש'גרינברג' יצא ב-2010, ומאז הוא עם גרוויג. הצהובונים התעסקו תקופה ארוכה בשאלה האם הרומן בין באומבך לגרוויג התחיל לפני הגירושים או אחריהם. באומבך וגרוויג אמרו שלא, לי לא מדברת על זה.
היו גם מי שראו ב"סיפור נישואים" (2019) עטור-השבחים של באומבך, אשר עסק בבמאי ואשתו השחקנית שנפרדים, כניסיון התמודדות שלו עם הנושא. בסרט, גילמה סקרלט ג'והנסון את השחקנית שנפרדת מבן זוגה הבמאי (אדם דרייבר), ולדברי באומבך, הוא הציג את התסריט בפני לי שחיבבה אותו.
כך או אחרת, היא נותרה אז עם תינוק, נשארה יותר ויותר בבית, לא רדפה אחרי תפקידים וההצעות הפסיקו להגיע. ואז בא טרנטינו ואיתו הרנסנס. לי השתתפה בסדרה Atypical של נטפליקס וב"טווין פיקס" המתחדשת של דיוויד לינץ', עשתה תפקיד נהדר כאשתו של הנשיא לינדון ג'ונסון ב-LBJ ב-2016, והייתה מדענית ב"העולם שאחרי: הכחדה" (2018) לצד נטלי פורטמן. וכמו הרבה שחקנים טובים מאוד, היא מבלה את השנים האחרונות יותר בטלוויזיה מאשר בקולנוע: "פטריק מלרוז" לצד בנדיקט קמברבאץ', "ציידים" לצד אל פצ'ינו, וכמובן זה שגנבה כל רגע בעונה האחרונה וההיסטרית של "פארגו".
"יש כל כך הרבה אפשרויות טובות בטלוויזיה עכשיו", אומרת לי, "אני זוכרת שכילדה הלכתי לקולנוע פעמיים-שלוש בשבוע, ולא רק כי גדלתי בבית כזה, אני חושבת שכולם הלכו כל הזמן לקולנוע. היו חמישה סרטים חדשים בכל שבוע והיו סרטי אינדי, זה היה מרגש, כולם ראו הכול. היום יש המון דברים, אבל מעט ממש בתוך אולם הקולנוע. זה מעציב אותי מאוד. החוויה של לראות סרט על מסך ענק עם עוד המון אנשים מתחילה להיעלם, וחבל לי שאנשים צעירים מפספסים אותה. צריך תופעה כמו 'ברבי' ו'אופנהיימר' - גם שני סרטים נהדרים, גם מכונת שיווק אדירה, גם קליק תרבותי. אבל כמה פעמים זה כבר קורה? כשאני נוסעת היום בלוס אנג'לס, שלטי הפרסומת הענקיים הם לסטרימרים, לא לסרטים. אני בכל מקרה אוהבת לשבת בבית, אבל לראות סרט קולנוע זה משהו שהיה מוציא אותי החוצה, ועכשיו הרבה פחות".
מה שהיא כן שמחה לראות זה את השינוי ביחס לנשים בהוליווד. גם כי פתאום יש יותר ויותר תפקידים לנשים מעל גיל מסוים, וגם כי קצת יותר קל להיות אישה על הסט. "לי לא היה לי שום ניסיון רע בסרטים עם עירום ומין, ובאופן כללי רוב החוויות שלי במקצוע היו טובות", היא אומרת, "אבל ברור שאני מכירה סיפורים. היום זה עולם אחר לגמרי. בסופו של דבר אנחנו רק מעמידים פנים, זו אמורה להיות העבודה הכי בטוחה בעולם".
ב-2016, השנה שבה הייתה מועמדת לאוסקר, איבדה לי גם את אמה וגם את אחותה, קארי אן מורו, שמתה בגיל 58 אחרי חיים של מאבק בסמים. היא ראתה את זה מקרוב ויודעת שחלק מהמשיכה שלה לדמויות אבודות מגיעה משם. אין הרבה צחוק או רומנטיקה בקריירה של ג'ניפר ג'ייסון לי, יש בעיקר שפע של ייסורים - אבל כשתקבל מחיאות כפיים סוערות בפסטיבל ירושלים, תהיה גם שמחה אמיתית. הדבר יחיד שמטריד אותה זה איך תרגיש כשתצטרך לראות את עצמה בכמה סרטים ישנים שלא ראתה מזמן. "ככל שאת יותר מתבגרת, ככה יותר קשה לראות את עצמך על מסך ענק", היא מחייכת.
