לפני שני עשורים, העיתונאי הצעיר רון לשם יצא בשליחות "ידיעות אחרונות" למשימה נועזת במתקן כליאה לקטינים. כמה שנים לאחר מכן, כתסריטאי, הגה בראשו סדרת טלוויזיה העוסקת בחיים הפרועים של מתבגרים שהידרדרו לעבריינות מאחורי הסורגים. אחרי שההצעה שלו נדחתה שוב ושוב, הוא ערך שינויים בסיפור והעביר את השחתת הנוער לזירה האזרחית בסדרה "אופוריה" שעוררה מהומה בישראל, אך עובדה על ידי HBO והתקבלה בהצלחה מסחררת בציבור האמריקני. הבמאית הישראלית הגר בן אשר קפצה גם היא לארצות הברית עם סרטה הראשון באנגלית, "נשים מתות מהלכות", שנחשף בפסטיבל טרייבקה 2018. ההפקה, שיצאה לדרך כסדרה בת עשרה פרקים קצרים בתמיכת חברת בלאקפילס, התגבשה כיצירה כנה ומרגשת המוקדשת לאסירות הממתינות להוצאתן להורג באגף הנידונות למוות בטקסס. השניים איחדו כוחות בדרמת בית הכלא "ילד רע" שפרקיה הראשונים הוקרנו בבכורה בפסטיבל טורונטו.
המיזם המשותף של שני היוצרים הישראלים המוערכים הוא בעצם מימוש של אותו רעיון ראשוני לדרמה עלילתית שעלה בראשו של לשם אי אז במהלך המשימה העיתונאית שלו. דניאל חן, שחבר אליו כתסריטאי-שותף, היה מקור ברור של השראה, וסיפורו האישי, ממלחמת ההישרדות שלו כנער צעיר בבית כלא לקטינים ועד לשיקומו כבוגר ושגשוגו כקומיקאי, הוא הקו העלילתי המוביל של "ילד רע". אפשר לשער כי בסופה, הסדרה תגיע לכדי סוף טוב, כמעט הכול טוב. אבל כפי שאפשר להתרשם בשני הפרקים הראשונים, הדרך לשם תהיה רצופה במשברים, התלבטויות ואפילו זוועות. מציאות עגומה שמתיימרת לשקף נאמנה את המצב בשטח, כפי שחן חווה בעצמו בחייו הצעירים וכפי שלשם חקר אותם מהצד. כפי שאפשר להתרשם מהפילמוגרפיה המרשימה של לשם הכוללת את הסרטים "בופור", "ימים נוראים" ו"שעת נעילה", האמינות היא ערך עליון, גם כשהיא לא באה טוב כמו "באופוריה" וגם עכשיו ב"ילד רע".
לכתבות נוספות במדור טלוויזיה:
לשם, שמתגורר בשנים האחרונות בבוסטון שבארצות הברית, הוא יוצר ששאיפתו חסרת הפשרות לאותנטיות מחוספסת ולא מרוככת היא מקור עוצמתו. מצד שני, דווקא חשיפת פיסות החיים האפלות, הקיצוניות והבוטות מהחצר האחורית של החברה בתוך הסלון של צופי הטלוויזיה עלולה לסמן את התכנים שלו כפרובוקציות. כך לפחות בעיני שמרנים שלוקים בעיוורון צבעים בכל הנוגע למוסר, או פרוגרסיבים שנוטים להביט הלאה לעתיד טוב יותר בואך אוטופיה, או אלה חובבי האסקפיזם שמעדיפים פשוט לעצום עיניים ולחלום. "ילד רע" עלולה להתקבל ברתיעה על ידי כל אחד מהקהלים הללו. מנגד, היא עושה כל כך טוב את מה ש"אופוריה" עשתה: להציג מציאות קודרת, אבל באופן מאיר עיניים, לעיתים שובב ובלתי מתנצל מתוך נקודת המבט האישית של גיבוריה.
5 צפייה בגלריה
מציגה מציאות קודרת, אבל באופן מאיר עיניים, לעיתים שובב ובלתי מתנצל. מתוך "ילד רע"
(צילום: באדיבות HOT)
"כשהייתי כתב בן 20 ב-'7 ימים' נכנסתי לשבועיים לכלא הזה, שהאסירים בו בני 18-12. מאז הסיפורים לא עזבו אותי, כבר 15 שנה שאני חולם לכתוב מהם סדרה", מספר לשם ל-ynet. "ברגע שטמירה ירדני סיפרה לנו שדניאל חן, הקומיקאי, הוא בעצם הילד דין שיימן שהיה בכלא ההוא כשהגעתי ככתב, זו הייתה הארה מטלטלת. ילד שהכלא הפך אותו לקומיקאי ודרכו נראה את העולם. כשהיו לנו כבר תסריטים ראשונים, קיבלנו הצעה לצלם את הסדרה באנגלית כסיפור אמריקאי ואמרנו לא, למרות שלא היינו בטוחים שנצליח להרים אותה בארץ. הרגשנו שחייבים את העברית, ואת החופש האמנותי שיש לנו בה.
"אם יש דמיון ל'אופוריה', הוא בניסיון לשבור ז'אנרים ולהפתיע את עצמנו, ולהעז בשפה קולנועית וריאליזם רגשי, אבל לא תמיד ריאליזם. אנחנו בונים עולם שמשקף את האופן שבו הגיבורים מדמיינים או זוכרים אותו".
במקרה של "ילד רע", הגיבור שמניע את העלילה כולה הוא דין שיימן (גיא מנסטר), נער שסובל מהתפרצויות זעם ושדמותו מבוססת על קורות חייו של דניאל חן. התא המשפחתי המעורער שבו הוא חיי את חייו הצעירים מוביל אותו לבסוף לתא כלא שהוא הכול חוץ ממעורער. סטטי, יציב, מדכא. דין, שחולק מערכת יחסי אהבה-שנאה עם אימו הלא מתפקדת (נטע פלוטניק), מתנגד בתקיפות לבן זוגה החדש (שאותו מגלם עודד מנסטר, אביו של גיא) ופועל באופן אלים לסילוקו. כעבריין צעיר מועד לפורענות ברור שההרפתקאות שלו יובילו אותו מזרועותיה של אימו וסבתו לידי החוק, וכך קורה כששוטרים פושטים על ביתו ולוקחים אותו למעצר, שם נפתח מסע ההישרדות שלו מאחורי הסורגים כשהוא לבד, ובחיפוש אחר מגננה תהיה אשר תהיה.
5 צפייה בגלריה
דין הוא כמו דג רקק בתוך מים, מזוהמים, באקווריום מזכוכית עכורה. מתוך "ילד רע"
(צילום: באדיבות HOT)
מפקדת הכלא חלי (לירז חממי שקודמה מבלשית ב"מנאייכ" לקצינת שב"ס) או המדריכה קרן (בת-חן סבג) מנסות להעניק לו הגנה נשית מהסוג שאימו שלו חדלה מלהרעיף עליו, אולם בעולם הצללים של פינות חשוכות בכלא, בין בריתות ובגידות, איומים ותקיעות סכין בגב באופן מטפורי ומעשי, השגחה אימהית לא תמיד מספיקה. למרות הביטחון העצמי המוגזם למראה והאמונה שהוא ייצא לחופשי ממש בקרוב, הוא מחפש נחמה, ובמיוחד הגנה, אצל אחרים. ותיקי הכלא. הצורך הזה מתעצם אל מול הגילוי שמעונו החדש, והכל כך מוזנח ומכוער, נשלט על ידי כנופייה ברשות פרדי סוסן (ישי ללוש). מול הכריש המאיים ולהקת הצלופחים שלו, דין הוא כמו דג רקק בתוך מים, מזוהמים, באקווריום מזכוכית עכורה. שקשה לראות מה יש שם בחוץ, ואם שווה בכלל לחיות בשביל זה. אנחנו יודעים שכן, כי אנחנו חוזים בדין הבוגר (בגילומו של דניאל חן עצמו) בהופעה. אבל מה הוא עבר בדרך? והאם הגיע לסופה או שזה לא נגמר פה?
"הסדרה הזו מופרעת, כמו הגיבור שלה", אומרת בן אשר ל-ynet. "גם בהליך הכתיבה, וגם אחר כך ביום-יום של הצילומים והעריכה, התחייבנו לדבר אחד, וזו נקודת המבט של דין, שהוא ילד מופרע, מספר סיפורים, לא תמיד אמיתיים, מצחיק את העולם, אבל גם בכלל מעדיף להיות פושע. והסדרה היא בדיוק כל אלה, מלאה ברגעים סוריאליסטיים ודפוקים בתוך סיפור נוגע ללב ומלא הומור.
"בדכדוך הפוליטי שאנחנו נמצאים בו אני חושבת שהכלי הזה שנותר לנו להחזיק בו את המציאות זה לספר סיפורים. 'ילד רע' זו סדרה שמבוססת על סיפור אמיתי, על זיכרונות, על התגלגלות שלהם, אבל אני חושבת שהיופי בקולנוע וטלוויזיה הוא שאין דבר כזה סיפור אמיתי, ואנחנו בסדרה הזו הולכים על האמירה הזו עד הסוף, מה שהופך אותה להיות כל כך מטורללת ומצחיקה ומטרידה".
"ילד רע" מנסה לשאוף ליותר מדרמת בית כלא סנטימנטלית, והיא מציעה לנו ניסוי בסוציולוגיה על היחס בין היחיד לקבוצה בתוך תנאי המעבדה הממושטרים של השב"ס. דין לומד על בשרו עד כמה מתעתעת תחושת הביטחון המזויפת שמעניקה החברותא, וגם הלבד. להתבודד ולשמור מחקר מאחרים זה לשחק בנדמה לי שאף אחד לא מעוניין בך, או מעוניין להרע לך. לחבור לאחרים זה אומר להישאב לדינמיקות חברתיות של בריתות ויריבויות, איומים ונקמות. כשדין מנסה להתרחק מהכנופייה של סוסן, הוא מחפש מחסה בחיקם של האאוטסיידרים הדחויים, תחילה אנחייסי הערבי (אחמד שאווה) שמורד במרותו של המנהיג הלא-רשמי של הכלא, ואחריו ציון זירו האתיופי (הבטמו פארדה) ששוהה בבידוד. ההתלבטויות הללו, הניסיון לנוע בין אלה לאלה ולתעתע באחרים הם אלו שעלולים לדחוף את העלילה, והכול מתוך נקודת מבטו של ילד, ובניגוד לשם הסדרה, לא רע במיוחד.
המסגרת הטלוויזיונית אומנם אינה עומדת במרכז פסטיבל טורונטו, שגם בימים קשים אלה לתעשיית הקולנוע מתרכז בסרטים - יותר מ-300 כאלה נכללים בתוכו. עם זאת, העובדה ש"ילד רע" השתלב בתוכנית פריים-טיים (לצד הסדרות "אליס וג'ק" של ג'והו קוסמאנן הפיני בכיכובם של דומנל גליסון ואנדריאה רייזבורו, All the Light We Cannot See של שון לוי עם מארק רופאלו ויו לורי, ו-Expats של לולו וונג בכיכובה של ניקול קידמן), מורה על הרלוונטיות של הסיפור שבמרכזה לקהל בינלאומי ומבטאת גם את איכות עבודת הבימוי של בן אשר שמביאה למסך הקטן את החזון שלה מעבודותיה הקולנועיות. בניגוד לבחינה האיטית והמעמיקה של "נשים מתות מהלכות" מבוססת הדיאלוגים, הקצב מהיר יותר, לעיתים תזזיתי, וכולל חילופי דברים מושחזים, ולפרקים גם ממש חפצים חדים. זה מעניק לסדרה תחושת התרחשות בלתי פוסקת, תנועה ואיתה גם מתח וחרדה. הרי אין לאן לברוח, וגם אין מנוח בתוך הכלא.
המציאות בבתי כלא מאז ומתמיד עניינו יוצרי קולנוע וטלוויזיה, מ"הבריחה מאלקטרז" ועד הסדרה "אוז". לא קל למצוא זווית מקורית לגולל את מלאכת ההישרדות הבלתי פוסקת בין הסורגים ועוד להמחיש אותה בדרך אפקטיבית, אבל "ילד רע" מצליחה בכך באופן מרשים. הדמויות כולן מלאות ויש לאישיותן צדדים חיוביים ושליליים, כמו בחיים. התגובה הטבעית במהלך הצפייה נעה מכעס לחיבה, מאימה לרחמים. כל אחד מהנוכחים מביא איתו את הצרות מהבית שהוא מנסה לפתור בתוך הכלא המכוער והמוזנח מול העיניים שלכם ישובים על הכורסה בסלון הנעים והבטוח שלכם בתל אביב, באר שבע ובית שאן וגם בניו יורק, פריז, בייג'ינג או בטורונטו. כשמדובר בכלא זה פחות משנה באיזו עיר על פני כדור הארץ הוא נמצא, זה מקום ללא מקום, שהאנושיות נחשפת בו במהותה לטובה ולרעה, בכל שפה. בזכות השפה הקולנועית העשירה והסיפור שמובא באופן רגיש מעיניו של הילד שבמרכזו, "ילד רע" נגישה, כנה ומעוררת לכל קהל בעולם.
