באירוע המרגש שנערך היום (רביעי) לפנות ערב בתיאטרון הבימה במלאת 30 למותו של יעקב כהן היה לא פחות צחוק מדמעות, כי כשנזכרים בשלל התפקידים שכהן הפליא לשחק ושהוקרנו על המסך, או כששומעים את דברי הפרידה מלאי האהבה של חבריו, אי-אפשר לבכות על לכתו של יעקב כהן מבלי לצחוק.
טל מוסרי הנחה את האירוע שבו נכחו בני משפחתו של כהן - בהם אשתו טירנית ובניו איתמר ואביתר, שר התרבות מיקי זוהר, שחקנים ששיחקו לצידו, חברים ומעריצים. "יעקב היה קומיקאי ענק. כזה שאתה מתפקע מצחוק רק מלהיזכר בבדיחה שלו, שאתה מיד מחייך כשהשם שלו מוזכר. קומיקאי שגורם לקהל להתגלגל מצחוק בכיסא, בהומור חד ובלתי-מתפשר", אמר מוסרי. "יעקב הביא לבמה את סיפור חייו, וידע איך, בקלילות ובשנינות, להפוך כל טראומה לדבר הכי מצחיק. יעקב היה אדם שטוב הלב שלו קורן, אדם שהבין, יותר מכל, איך להיות בן אדם. כזה שנתן לכל אחד את התחושה שהוא הכי. הכי חשוב, הכי מעניין, הכי טוב".
שר התרבות מיקי זוהר אמר: "יעקב היה אדם של גם וגם: גם פריפריה וגם תל אביב, גם סטנד-אפ וגם הבימה, גם קיפוח וגם לב הקונצנזוס. וכל זה בתוך איש צנוע עם לב ענק. הוא הגיע ממגדל העמק עם חלום והגשים אותו בגדול. בכך הוא הפך למגדלור עבור אנשים כמוהו, שצריכים לפרוץ תקרות זכוכית רבות כדי להצליח. עצם היותו, עצם הצלחתו, נתנה להם תקווה, שאפשר. שגם הם יכולים. הילדות שלו הייתה הכי רחוקה מפריבילגית שניתן לדמיין: משפחה קשת יום מעיירת פיתוח, תשעה ילדים בדירת שני חדרים. אבל, כמו על כל דבר בחיים שלו, גם על זה הוא צחק. הוא לקח את החומרים הכואבים האלה ומילא איתם אולמות, ואת פי הקהל שגדש את האולמות הוא מילא בצחוק.
"כשהגיע לתל אביב הוא כעס. כעס על חוסר הצדק - ובצדק. יעקב היה מהאמנים הראשונים, פורצי הדרך שדיברו על הפערים בלי בושה והכניס את הרב-תרבותיות לשיח הציבורי ולמיינסטרים, והכול תוך הומור אמיתי של צחוק ודמע. לצערי, לצערינו, אנשים מהחומר ממנו הוא היה עשוי, כבר אין הרבה. מוכשרים כמו שד, אבל צנועים מאוד. לא משנה כמה גבוה הגיע, כמה תשואות ופרחים קיבל, הוא תמיד נשאר יעקב ממגדל העמק, שמביט בך, בכולנו, בגובה העיניים".
"יעקב היקר, האיש בעל אלף הפרצופים, עם הלב הענק, אי של שפיות וצניעות בתוך עולם סוער של אגו, רגשות ויצרים", ספד לו משה קפטן, המנהל האמנותי של הבימה. " בשנה הראשונה שלי כמנהל הגיע מכתב תלונה מצופה 'מכור' של 'בוסתן ספרדי', שטען שאתה מגזים באלתורים בהצגה. קראתי לך אליי לשיחה וביקשתי ממך, 'יעקב, עשה לי טובה, שמור על ההצגה ואל תאלתר'. הסתכלת עליי במבט רציני ומלא חשיבות ואמרת לי, 'קפטן אחי, אני מבטיח'. באותו ערב ירדתי לראות את ההצגה ונעמדתי מאחורי הקלעים של אולם רובינא, והנה מגיע הקטע של 'חכם עמרם', ואתה, שקלטת אותי מציץ מאחורי הקלעים, הסתכלת, קרצת לי ופצחת באלתור שגרר צחוק הולך וגובר שהרעיד את האולם".
גם ישראל קטורזה לא הצליח להסתיר את התרגשותו כשדיבר על כהן, חברו הטוב. "נכנסתי לאולם וראיתי את התמונה של יעקב וזה פשוט לא נתפס", אמר. "הוא בטח מסתכל עליי מלמעלה ומגחך, ואומר לעצמו, די עם שטויות, סתם מבזבזים עליי זמן פה, יאללה, מספיק כבר, לכו הביתה. יום אחד אין 'בוסתן ספרדי', וכבר עושים ערב לזכרי. יעקב היה בשבילנו, עולם הסטנד-אפ, מגדלור. כמו שהמגדלור מכוון את האוניות לחוף מבטחים, ככה יעקב היה בשבילנו האור שמאיר לנו את הדרך הנכונה להצלחה. כמה פעמים שמעתי את המנהלים שלי אומרים לי את המשפט, 'באמת אתה רוצה לעשות את זה? תראה איך יעקב עובד, תלמד מיעקב'. היית דוגמה לאיכות, כישרון וחריצות. אפילו כשלמדתי תואר ראשון בתקשורת והרציתי על הומור וזיכרון, השתמשתי בקטעים של הסטנד-אפ שלך כדי להראות לכולם באיזו אמנות הפכת כל זיכרון ילדות או זיכרון מבית לדבר הכי מצחיק בעולם".
הבמאי אילן רונן, שנתן ליעקב כהן כמה מהתפקידים הגדולים ביותר שלו, ביניהם שיילוק מ"הסוחר מוונציה" ואת התפקיד הראשי ב"החולה המדומה", סיפר על ההחלטה החשובה שקיבל כשבחר ללהק את כהן לתפקיד השייקספירי הראשון שלו ועל התגובות הנפלאות להן זכה כהן בלונדון ובארץ, כשהקהל עמד והריע לו ממושכות.
נעם סמל, לשעבר מנכ"ל תיאטראות הקאמרי והבימה, נזכר בהצלחות הגדולות של כהן, בתקופת ניהולו ובכשרונו. גם המתרגם אלי ביז'אווי, שהיה שותף עם משה נאור לכתיבת מחזה היחיד "הסטנדאפיסט", ההצגה האחרונה בה שיחק כהן, אמר: "כולם מדברים על ה'גם וגם' שלך, יעקב; הצחוק והדמע, הפריפריה והמרכז, הסטנד-אפ והתיאטרון, כוכב הבמה ואיש המשפחה, הזעם והכאב, שידעת בכשרונך הנדיר להפוך להומור ועם השנים והמפויסוּת לגשר. היית בעל תשובה שלא החזיר בתשובה, שדגל בחיה ותן לחיות ולחיות יחד; העיניים שלך נצצו באותה מידה כשדיברת על הרמב"ם וכשדיברת על חנוך לוין. איפה האיש הזה ומה שאנחנו חיים פה היום? בין חמדת הפילוג לתאוות השיסוע; איפה הגשר הזה בין תרבויות ואנשים, בין עבר להווה, בתהום הזאת של הפְרד והפְרד בלי טיפת מחשבה על האדם או על העתיד?".
גלית גיאת הפליאה לשיר את "אדיו קרידה" מתוך ההצגה "בוסתן ספרדי" שבה שיחק כהן יותר מ-2,000 פעמים, וגיא זו-ארץ, עוד שותף למחזמר המצליח, ריגש כששר את "לך אלי", שכתב רבי אברהם אבן עזרא והלחין מאיר בנאי.
לא היה מי שלא הזיל דמעות כשהשחקנים דניאל סבג ועידו ברטל, חבריו הקרובים של כהן שליוו אותו גם בחודשי מחלתו, התרפקו עליו: "יעקב אהוב לבי", התקשה סבג להסתיר את דמעותיו, "אין לי באמת מילים שיוכלו לתאר את מה שאני מרגיש אליך. את האהבה אליך", אמר סבג והעלה זיכרונות מהשעות הרבות שלהם יחד. "אתה חסר כל כך, יעקב. איזה איש מדהים אתה. אני לא מאמין שלא נצחק ולא נקרע יחד. שלא תביא את דברי החוכמה שלך באגביות מלטפת. היית לי מעבר למורה, לחבר, ולקולגה. היית לי אח, אח יקר. אני אוהב אותך בלב. בבקשה שמור עלינו שם למעלה. אנחנו זקוקים לראייה שלך, להומור ולאהבת האדם שלך".
גם ברטל נחנק בבכי כשדיבר. "רציתי שתדע שאתמול ראיתי את הסרט 'המטרה: הבית הלבן'. כמה הפצרת בי לראות אותו, אה יעקב? תמיד הסתלבטתי עליך שאתה אוהב את הסרט אקשן הזול הזה ואתה כל הזמן אמרת לי, 'תזלזל עידו, תזלזל, זה סרט ענק'. אני כל כך מצטער שלא ראיתי אותו איתך. כששמעתי שהלכת מאיתנו הייתי בתאילנד. קיבלתי את ההודעה מחברים ומיד התפרקתי בבכי. וכמעט כמו סימן מאלוהים התחיל מבול שלא פסק במשך שעות. עצרתי את הרכב בצד הכביש והתקשרתי לטירנית בעודי עדיין מתייפח, והיא הרגיעה אותי מעט.
"כמה שעות אחר כך התקשרתי לילד שלי יהלי, בן העשר, שהכיר אותך טוב בזכותי ואהב אותך מאוד. לא רציתי שהוא יישמע שהלכת ממישהו, אז אמרתי לו שיעקב כהן נפטר. לא ציפיתי לזה, אבל אחרי כמה שניות של שקט הוא פרץ בבכי ואני ניחמתי אותו. גם הוא אהב אותך כל כך".
אביתר, בנו הצעיר של כהן, ששר את "קטונתי מכל החסדים" של יונתן רזאל, חתם את האירוע במילותיו: "אני רוצה לדבר אתכם היום על אבא מכיוון אחר. מכיוון שלא כולם מכירים, שלא כולכם יודעים. אבא, כמו שרובכם יודעים, היה יהודי ירא שמיים גדול, והיו בו תכונות מאוד אציליות. אבל יש תכונה שצריך להתמקד בה: יעקב אבינו, לאחר שהקב"ה השפיע עליו כל כך הרבה טובות ושפע, אמר את המשפט הבא: 'קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך'. פירוש המשפט הזה הוא שיעקב אבינו פונה לקב"ה ואומר לו, 'לא מגיע לי כל מה שקיבלתי'. לדעתי, באבא שלי שנקרא בשם יעקב, הייתה בו את התכונה הזאת ברמה הכי גבוהה שיכולה להיות. מעולם לא זחה דעתו. הוא תמיד הרגיש שלא מגיע לו כל מה שהוא קיבל. הוא תמיד ידע את מקומו. הוא לא שאף ולא חמד את מה שלא היה שייך לו, וזו תכונה שלדעתי כל אחד ואחד מאיתנו צריך לקחת אותה איתו כשנצא מפה".