חלק ניכר מהיצירות שמרכזן אנשים מתחום הבידור עוסק בשאלה האם אנחנו באמת רוצים את החיים שלהם, ואם כן מה המחיר שאנחנו מוכנים (או מסוגלים) לשלם. זה נכון בין אם הגיבור מגיע אלינו כשהוא כבר סופרסטאר או שהוא רק בדרך לשם (ולפעמים גם זה רק נדמה לו). זה בוודאי נכון לעונה השלישית של "דייב", הסדרה המצוינת של דייב בורד וג'ף שייפר, שחזרה לעונה שלישית (וזמינה לצפייה ב-yes) ובה המשך עלילות הראפר ליל' דיקי (בורד) במסע הבלתי הנגמר להגשמת ייעודו: להיות אייקון היפ-הופ.
"דייב", עונה 3 – טריילר
(קרדיט: באדיבות yes)
"דייב" בנתה את המוניטין שלה על סמך שילוב מרתק בין הומור פסודו-נמוך לאמירות חזקות וחדות ברמה האישית (נרקיסיזם בלתי נסבל) וברמה התעשייתית (הדרך לתהילה עוברת בחלטורות בר-מצווה). אחרי הפריצה בעונת הבכורה ומשבר הקלטת האלבום בעונה השנייה, הפעם הנוסחה מתלבשת על שלב מסע ההופעות, מלכתחילה אירוע עם נטייה קשה לצאת משליטה גם עבור אמנים הרבה יותר מבוססים, מאורגנים ומנוסים מליל' דיקי, ילד-גבר עתיר תסביכים בשורה ארוכה של נושאים, ובראשם איבר המין שלו.
לביקורות טלוויזיה נוספות:
אם כן, לא פלא שהפרק הראשון עוסק בחוויות המיניות שמתקבלות עם הסטטוס המיוחל של "ראפר בסיבוב הופעות", והריקנות הבלתי נמנעת שמופיעה ברגע שאתה מבין שגם אתה יכול להיות רק חפץ במשחק המעוות הזה. הפרק השני והמוצלח בהרבה לוקח את אחד האלמנטים ש"דייב" מצטיינת בהם - כתיבה קלסטרופובית ואינטנסיבית עד שאפשר להיחנק לצד רגעים דקים וחכמים של הומור טוב - כדי לספר משהו עמוק יותר על הרקע של הגיבור, והחלל הפנימי שמוסיף להפעיל אותו גם אחרי הרבה מאוד שנים.
שני הפרקים, ביחד ולחוד, מדגישים את החופש היצירתי הנרחב ומעורר הקנאה שהוענק ליוצרי הסדרה להשתעשע בטלוויזיה, ממש כאילו הייתה קטע היפ-הופ: מסצנת מין מביכה שמוגשת כשיר, עבור בשוטים ארוכים וקצרי נשימה ועד מעברים חדים וחותכים בין התרחשות בזמן אמת לצילומי קליפ. קצת כמו ליל' דיקי עצמו בסדרה, "דייב" כבר לא 'פאקינג אראונד' עם הפוטנציאל שלה, אלא מתייחסת לעצמה ולמשאבים שהוענקו לה ברצינות מבלי לוותר על מה שהופך אותה למיוחדת: הסירוב ללכת בתבניות, התעוזה להשתטות והחתירה לייצג את המציאות באופן משכנע אך ללא התחייבות לריאליזם מוחלט.
אם זה מזכיר לכם סדרה מסוימת - מישהו אמר "אטלנטה"? - זה לא במקרה. נדמה שהמכנה המשותף לשתיהן הוא לא רק סצנת ההיפ-הופ כנקודת מוצא עלילתית, אלא משהו יותר מהותי במפגש בין הז'אנר המוזיקלי לתרגום הטלוויזיוני שלו: הכאוטיות. ההתפוצצות של ההיפ-הופ מתוך הרחובות עצמם, על כל המשתמע, הובילה לכך שהשכונתיות לא נתפסת כשלב בהתפתחות, אלא כחלק מכללי הטקס.
ב"אטלנטה" ניצלו זאת כדי לטפל בצדדים אפלים של אמריקה תוך הפגנת מיומנות מדהימה באמנות הסוריאליזם. ב"דייב" הלכו על נימה יותר מתונה (לצד יציאות כמו הפרק שכביכול צולם באחוזה של המפיק ריק רובין בעונה הקודמת), אבל גם אצלה ניכר המתח בין השיגעון וההיגיון; אותו מתח שאמור לגרום לנו לתהות האם אנחנו רוצים להיות דייב או ההייפ-מן הנפלא שלו GaTa (בתפקיד עצמו, אלא מה) או שעדיף להסתכל עליהם מרחוק ולקוות שהם יהיו בסדר.
