שיחת הטלפון משרת החינוך יפעת שאשא־ביטון, שבישרה לאביהו מדינה על זכייתו בפרס ישראל בתחום הזמר העברי, תפסה אותו בדרך לקניות בסופר. אפילו הוא, אחד שמתאמץ להימנע מרגשנות, התקשה להסתיר את האושר שהתפרץ ממנו.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"אני באמת לא מתרגש בקלות, אבל ברור ששמחתי", הוא אומר השבוע בראיון שנערך בביתו בפתח־תקווה. "מאז שקיבלתי את ההודעה אני מתרוצץ בין חמשת הטלפונים שיש לי, עובר משיחה לשיחה. "ביומיים הראשונים בכלל לא יצאתי מהבית, רק עניתי לטלפונים. אפילו את הכלים בכיור לא הספקתי לשטוף, ואני שונא להשאיר את הכיור מלא. קיבלתי אלפי שיחות מפרגנות מאנשים, בהם גם כמה מחבריי הקרובים, כמו אביגדור קהלני וששי גז. הם אמרו לי שהזכייה היא הניצחון שלי אחרי כל כך הרבה שנים של מאבק, ואני חזרתי ואמרתי לכולם שהפרס הוא הפרס של כל עם ישראל, לא שלי".
אתה זה שעבד קשה והרוויח את הזכייה בפרס ישראל, עם כל הכבוד לעם.
"בלי אהבת הקהל לא היינו מגיעים למצב שבו המוזיקה הים־תיכונית תופסת מקום מרכזי בהוויה של התרבות הישראלית. טוב שכולנו בעלי הבית ואין כאן אדונים ומשרתים כמו פעם, אבל הכרה מעם ישראל יש לי כבר 50 שנה, ועכשיו הגיעה גם ההכרה מהממסד. מבחינתי העניין הוא השירים שכתבתי, וזה מה שהתעקשתי לעשות כל השנים. גם אם לא הייתי מקבל את הפרס, החיים שלי היו נמשכים כרגיל".
מי מהמברכים שימח אותך במיוחד?
"ראש הממשלה נפתלי בנט, שאמר שאני גיבור ישראל. כבר לפני כמה שנים, כשהוא העניק לי את פרס שר החינוך לתרבות יהודית, הוא אמר, 'מגיע לך פרס ישראל'. אמרתי לו, 'בנט, אם תמיד תשימו את האסכולה הגבוהה של אשכנז בוועדות השיפוט של הפרס, לעולם לא נקבל אותו'. ולא שאני מאשים אותו, לא הוא קבע את זהות הזוכים".
היו תגובות שאיכזבו אותך?
"רובן היו נהדרות, אבל היו לפחות חמישה אחוזים שלא פירגנו וכתבו שטויות באינטרנט. מדובר בכל מיני אנשים שאינם בגיל שלי וכלל לא מכירים אותי. הם הקיאו את מרירתם עליי. איזה רעל יש להם בנשמה, איזו שנאה, זה לא ייאמן. תמיד יהיו כאלה שיש להם הרבה כוח כשהם מסתתרים מאחורי שמות מזויפים ומלכלכים על כל אחד. אבל אני מסתכל על זה אחרת, זה לא רק בגללי. יש אנשים שממש מגיע להם לזכות בפרס אבל הם לא זכו, לכן כשאחד כמוני מקבל אותו, חלק בציבור לא מקבל את הבחירה. הם אומרים, 'אם ההוא לא מקבל, גם לאביהו מדינה לא מגיע'".
על מי אתה מצטער שלא זכה בפרס ישראל?
"לא נעים לי לקבל את הפרס כשיורם טהרלב נפטר בלי לזכות בו. איזה פספוס גדול זה. הוא היה איש יקר שראוי לו יותר מכל אחד אחר, והייתי מעביר לו אותו בשמחה לו יכולתי. לא היה עוד אחד שעשה כמוהו לזמר העברי. אפילו אריק איינשטיין הגדול, הפסקול של החיים שלנו, לא זכה בפרס, וגם זה עוול גדול. הוא היה זמר מעולה שבמעולים, איש של אמת, בלי גינונים של כוכב. לא רק בתחום המוזיקה נעשו עוולות. גם לקהלני מגיע פרס ישראל".
דווקא שימי תבורי, חברך הוותיק, שעבורו כתבת כמה מלהיטיו הגדולים, לא פירגן לך.
"זה לא שהוא לא מפרגן לי, הוא כבר מזמן לא אוטונומיה על עצמו. הוא מקבל הוראות מאשתו, שלא סובלת אותי ומנסה להזיק לי. הוא לא עושה שום דבר בחיים בלעדיה. אתה יודע כמה פרסים קיבלתי בחיי? לא מעט, ושימי אף פעם לא פירגן לי. לזכותו יש לומר, שיש לו קול נהדר, יש לו גרון של שניים־עשרה צילינדרים".
בינך לבין עצמך, חשבת שתזכה בפרס?
"הייתה לי הרגשה טובה שאזכה. לפני כחודש פגשתי עיתונאי, שאמר לי, 'תזכור מה אני אומר לך, השנה אתה מקבל פרס ישראל'. אמרתי לו, 'כבר 30 שנה אני מקבל את פרס ישראל', והוא ענה, 'לא, השנה אתה מקבל. אני יודע'. מתברר שהוא צדק".
מדינה, זמר, פזמונאי ומלחין מחונן, שעבד עם גדולי הזמרים בזמר הים־תיכוני, כתב והלחין להיטים רבים שהפכו לנכסי צאן ברזל בפסקול הישראלי, ובהם בין השאר "הפרח בגני", "רעיה", "שבחי ירושלים", "תן לזמן ללכת", "אני נשבע לך", "אל תשליכני", “אל תירא ישראל” ו"כבר עברו השנים".
הזכייה של מדינה בפרס ישראל כשהוא בן 73, היא יותר מכל הכרה במי שנשא את דגל המאבק לשילוב המוזיקה המזרחית – ניסוח שמדינה עצמו לא אוהב, ומעדיף "ים־תיכונית" – בפלייליסט של כולנו. האיש ששימש דמות אב עבור זוהר ארגוב, זיהה את הפוטנציאל של אייל גולן ודאג במו ידיו לסלול את הדרך שעליה יוכלו לפסוע שרית חדד, משה פרץ, עדן בן זקן, איתי לוי, נסרין ועוד רבים אחרים.
"בכל מה שקשור לתקשורת ולהשמעות, הייתי הראשון שדיבר על זה ומחה נגד הקיפוח", הוא אומר. "כל האחרים היו תלויים בתקשורת או שלא העזו לדבר מהפחד פן יבולע להם. אני לא חששתי. נשאתי את התיק הזה על הכתפיים שלי, ותמיד עשיתי את זה בשכל. אם אתה רוצה שאנשים יקשיבו לך, אל תצרום להם באוזן. והקשיבו לי. יש שינוי, אין מה לומר. זה לוקח הרבה זמן, אבל זה השכר".
לא הגיע הזמן שבשנת 2202 ייעלם השיח העדתי, שרק מעצים את השסעים בחברה שלנו?
"למה להפסיק לדבר אם זה כואב? אם היית סובל מקיפוח, גם אתה היית ממשיך לדבר על זה. זו זכותו של כל מי שמרגיש מקופח. השואה עברה לפני כמעט מאה שנה ואתם עדיין מדברים על זה, כי זה כאב לכם. כשלאנשים כואב, הם לא שוכחים את הכאב. אנשים מגיעים למה שהם הגיעו בגלל הכאב, לטוב ולרע.
על זוהר ארגוב: "הוא היה זמר עילוי והייתה לו מודעות חברתית. הוא היה הזמר של המסכנים, של דַּלת העם. הוא הזמר היחיד שלקח לו הרבה זמן לקרוא טקסט של שני בתים ופזמון. כששאלתי אותו, 'למה לוקח לך כל כך הרבה זמן לקרוא טקסט כזה קצר', הוא אמר, 'אני רוצה להבין למה התכוון המשורר'"
"כשהתחלתי לטעון נגד רשות השידור על עניין הקיפוח, הציעו לי עבודה שם כדי שאסתום את הפה, וביקשו 'בלי מחאות'. אמרתי, 'אני לא יכול לשתוק. אם אני רואה אי־צדק, אני לא יכול לבלום את עצמי. זה לא אני'. הסתבכתי הרבה פעמים בחיים בגלל זה".
מתי עוד קרה שההתעקשות שלך סיבכה אותך?
"האלפרונים ישבו עליי בגלל שלא באתי לשיר בחתונות ובבר־מצוות שלהם. הם היו משפיטים את כל הזמרים, שפחדו מהם פחד מוות - כדי שיבואו לשיר אצלם. אמרתי להם, 'אני לא זמר חתונות'. היו איומים, ופה ושם. בא אליי מישהו שהם שלחו, חייל שלהם, לאיים עליי. אמרתי לו, 'סלח לי, אני לא משפחת ברקוביץ', אני משפחת מדינה. שלא תעז לדבר אליי ככה'. ההוא היה בהלם. הוא חשב שהוא יפגוש איזה נחנח, כותב שירים. אין שום סיבה לפחד. מי שמפחד, מפחידים אותו".
מה הכי הרגיז אותך?
"הפעם היחידה שבה באמת התרגזתי והחלטתי לצאת למאבק שישנה פה את המציאות הייתה ב־1973. שני שירים שכתבתי השתתפו בפסטיבל הזמר המזרחי - 'שיר שמח', ששר אורי שבח, זכה במקום השלישי, ו'עורה אדם', שביצע בועז שרעבי, והגיע למקום השני. אחרי הפסטיבל פתחתי את הרדיו, ואף אחד מהשירים לא הושמע ב'פינה לשיפוטכם' של המצעד. פניתי ליוסף בן ישראל, איש קול ישראל, שהיה מפיק הפסטיבל, ושאלתי אותו למה. הוא אמר לי שהם החליטו להפריד בין המצעד העברי למוזיקה הישראלית הים־תיכונית, ועומדים לחנוך מצעד חדש בשם 'פעמי המזרח', שבו ישמיעו שירים מזרחיים. אגב, לפסטיבל הזמר העברי אף פעם לא התקבלתי. ניסיתי שש פעמים, ותמיד שיבצו אותי בפסטיבל המזרחי".
מותר גם לבקר את המוזיקה הים־תיכונית, כמו שעשה חברך הטוב יהורם גאון.
"גם לי יש ביקורת עליה, אבל יש בה גם דברים נפלאים. גם ברוק יש דברים יפים ודברים מאוד מכוערים וגסים. אצל יהורם גאון התקשורת הבליטה את הביטוי 'מוזיקה שלא ברא השטן', אבל הוא אמר גם שיש בה דברים ראויים".
אם יש אמן שגורלו נקשר בחייו של אביהו מדינה יותר מהאחרים, זהו זוהר ארגוב. מדינה לא רק כתב לו שניים מלהיטיו הגדולים - "הפרח בגני" ו"להיות אדם" - אלא גם ניסה להציל אותו מהתמכרות לסמים. "מכר שלי ביקש ממני, בשמו של זוהר, שאבוא לשמוע אותו שר במועדון הברווז ביפו", הוא חוזר לפגישה הראשונה שלהם. "באתי, והוא שר באווירה של האנשים שהוא היה איתם, וזה לא בדיוק היה תרבות. זאת הייתה תרבות עם הרבה חריגות. שמעתי אותו שר את 'עת דודים כלה', והוא שר, 'עת דודים כלה, וואלק בואי אל גני'. אמרתי לו, 'איפה כתוב וואלק?' והוא אמר, 'זה בשביל החבר'ה'. עניתי לו, 'זה הורס את השיר. זה לא מתורבת לשנות את מה שכתב המשורר. תהיה נאמן לשירים. אם לא תכבד את השיר, השיר לא יכבד אותך'.
"הוא נפגע מזה שדחיתי את העבודה איתו לשנתיים, ובגלל זה לא רצה לשיר את 'הפרח בגני'. נתתי אותו לשימי תבורי, שהודיע לי שהוא לא רוצה להתחרות בפסטיבל, אלא רק להופיע בו כאורח. כשהוא שמע שלא מאפשרים לו, הוא הלך לזוהר ואמר לו, 'קח את השיר הזה, תגיד תודה רבה, זה שיר של מקום ראשון'. הוא שיכנע את זוהר, לא אני. והשאר כתוב בספר דברי הימים".
מה היה כל כך מיוחד בו?
"הוא היה זמר עילוי והייתה לו מודעות חברתית. הוא היה הזמר של המסכנים, של דַּלת העם. אהבתי את הביצועים שלו לשירים שלי, כי הייתה לו אינטליגנציה טבעית גדולה. זה לא משהו שהוא למד באיזה אוניברסיטה. הוא הבין על מה הוא שר והעביר את זה הכי נכון. הוא הזמר היחיד שלקח לו הרבה זמן לקרוא טקסט של שני בתים ופזמון. כששאלתי אותו, 'למה לוקח לך כל כך הרבה זמן לקרוא טקסט כזה קצר', הוא אמר, 'אני רוצה להבין למה התכוון המשורר'".
מדינה גם ניסה לסייע לארגוב, אולי יותר מכל אדם אחר, להיגמל מהסמים הקשים. "הזמרים האחרים אומרים שעשיתי יותר מדי בשבילו, אבל הבן אדם היה צריך השגחה", הוא אומר. "הוא היה נכס והיה צריך לשמור עליו. השתדלתי לעזור לו, אבל לא ידעתי אז שאני לא מבין בנרקומנים. הגורל שלו היה מכתוב מראש. חשבתי שאם אעשה ככל יכולתי, בליווי רופא וחברים אחרים - אצליח, אבל נכשלתי. פעם לקחתי אותו לגמילה של שבועיים וחצי במלון באילת ופעם לחודש וחצי. בשני המקרים הוא לא החזיק מעמד ולמחרת חזר להשתמש בסם. בכל פעם שהוא מעד, שאלתי אותו למה, והוא השיב, 'זה חזק ממני. אני לא יכול אחרת'".
מתי הוא התמכר להרואין?
"כשהכרתי אותו הוא בכלל לא היה בזה. כשהוא נסע לארצות־הברית ב־83', אחרי ההצלחה של 'הפרח בגני', חברים שרצו לעשות לו 'טוב', במירכאות כפולות, הכניסו אותו לנושא. הוא חשב שהוא יכול לצאת מזה, אבל הוא טעה".
עוד בתחילת הקריירה שלו ארגוב נידון לשנת מאסר על אונס, ובנוסף, איריס גבאי, זוגתו לשעבר של ישי לוי, טענה שאנס אותה זמן קצר לפני ששם קץ לחייו. לא חשבת להפסיק לעבוד איתו אחרי מקרים כאלה?
"חאלס עם השטויות האלה. איזה אנס?! מה אנס?! בסוף חייו הוא בכלל לא היה מסוגל לקיים יחסי מין. הבאתי לו את החברה שלו לגמילה, והוא אמר לי, 'אתה לא רואה שאני לא מסוגל? קח אותה חזרה'. ההאשמות שהוא היה אנס, הן קשקוש".
מתי ארגוב הפך מזמר של דלת העם לזמר של כולם?
"היום הוא אגדה גם בגלל הטרגדיות בחייו. לא מספיק רק להיות זמר טוב, הטרגדיות תרמו להילה שלו. כשהוא היה בן 14 ואבא שלו נפטר, אמא שלו צילצלה אליי ואמרה, 'הבן שלי רוצה לשיר'. אמרתי לו, 'תשמע, יש לך פוטנציאל טוב. אל תבזבז אותו. אל תתפתה לכל מיני מפיקים רודפי בצע. אתה תגמור בית ספר כמו שצריך, ובגיל 18 תתחיל לעשות מוזיקה. עד אז תלמד'. אחרי שנה הוא הוציא קלטת ולא אהבתי את החיפזון שלו".
בשנים האחרונות גם שמו של אייל גולן, שאיתו עבדת בתחילת דרכו, נקשר לפרשיות דומות.
"אני כבר לא מקורב אליו כמו פעם, כששלפתי אותו מהמועדונים להופעות ועבדתי איתו מקרוב, על הדיקציה. הפרסום עלה לו לראש. כל עוד הוא היה עם ישי בן צור, ישי ידע איך להפיק אותו. ברגע שהוא הפך להיות עצמאי, הוא פשוט לא יודע איפה שדה התעופה ואיפה לנחות. אני אומר, אל תשפוט את חברך עד שתגיע למקומו. אם לא הייתי שם איך אני יכול לשפוט אם זה קרה או לא? אני רק יודע שהוא בא מבית טוב, ואחרי שהוריו התגרשו הוא גדל אצל סבא וסבתא שלו, שהיו קרובי משפחה שלי".
אתה אוהב את המוזיקה המזרחית העכשווית?
"הכוונה המקורית של המוזיקה הזאת לא הייתה מיועדת לאוזניי, אלא לדור הצעיר שחי כבר בדפוסים אחרים. העברית שלו שונה משלי, האסור והמותר שלו שונים בהרבה, והמקורות התרבותיים שמהם הוא שואב הם לא המקורות שמהם אני שאבתי. ברור שהם רוצים להמציא את עצמם ולייצג את הדור שלהם, בחוכמתו ובטיפשותו. מי שקובע היום מה יושמע זה המפרסמים, והרדיו - כיוון שהוא תלוי בפרסומות - הולך אחרי הצעירים".
מדינה בורר את חבריו הקרובים בקפידה. רק מעטים מהם זמרים. "זמר זה הרבה אגו", הוא אומר. "אורי שבח הוא החבר הכי טוב וגם הנאמן מכולם. הוא כמוני באופיו, מה שדפק אותו זה הדת. היא הכניסה אותו למבוי סתום. אבא שלו היה אומר לי, 'הילד השתגע. הוא כל כך דתי'. גם איציק קלה חבר טוב".
איך נולדה החברות שלך עם מרגלית צנעני?
"כתבתי לה רק שיר אחד, 'שלום תברכנו', שביצענו כדואט. מרגול זמרת מעולה, עשיתי הרבה כדי לקדם אותה. הבאתי לה גם את האמרגן הראשון שלה – אשר ראובני, שהיה אמרגן של זוהר ושל חיים משה".
"כשהשיר 'שבחי ירושלים' יצא, הוא עשה הדים, אבל לא גדולים, עד שבאה הנינה של אנטיוכוס, גליקריה. אמרתי לה, 'את יודעת על מה השיר? זה שיר מחאה נגד סבא של סבא שלך. הוא הרס לנו את בית המקדש'. שאלתי, 'את עדיין רוצה לשיר את השיר הזה?' והיא אמרה, 'כן, הוא יפה'. אמרתי לה, 'בסדר, אנחנו נקבל את זה כהתנצלות מהעם היווני לעם היהודי'"
כל שיריו היו ילדיו, אבל מדינה אוהב במיוחד לספר על לידת השיר "שבחי ירושלים". "איזה פייטן הזמין אותו ולא בא לקחת אותו", הוא אומר. "מי שהוציא אותו מאפלה לאורה היה דקלון. שמצא אותו בטעות. אני בכלל שכחתי מקיומו. הייתה לי בבית ערימה של קלטות, ודקלון שאל, 'מה יש בקלטות?' אמרתי, 'סתם סקיצות'. הוא ביקש לחפש. כשהוא השמיע לי את 'שבחי ירושלים' שמצא שם, אמרתי לו, 'זה לא שיר, אלא פיוט'. 'מה זה משנה', הוא אמר, 'זה שיר אחרון באלבום, תן לי להוציא אותו. אף אחד ממילא לא יגיע אליו'.
"כשהשיר יצא לשוק, הוא עשה הדים, אבל לא גדולים, עד שבאה הנינה של אנטיוכוס (גליקריה – י"ב). אמרתי לה, 'את יודעת על מה השיר? זה שיר מחאה נגד סבא של סבא שלך. הוא הרס לנו את בית המקדש'. אחרי שהסברתי לה, שאלתי, 'את עדיין רוצה לשיר את השיר הזה?' והיא אמרה, 'כן, הוא יפה'. אמרתי לה, 'בסדר, אנחנו נקבל את זה כהתנצלות מהעם היווני לעם היהודי'. השיר הצליח הרבה בזכות הביצוע היפה שלה".
יש שירים שאתה מצטער שכתבת אותם?
"לא, סוף מעשה במחשבה תחילה. כתבתי - התכוונתי. אני לא אכתוב על נושאים שמישהו אחר בוחר. הנושא צריך לבוא ממני. בגלל זה לא כתבתי אף פעם בהזמנה".
את מי מהאמנים הישראלים הצעירים אתה אוהב?
"אני לא יודע מה זה 'הצעירים', כי אני לא מתמצא מספיק בדור החדש. לעומר אדם יש קול של זמר יווני זקן - הקול המחוספס, העמוק והרחב הזה. מצד אחד הוא קולט את האוזן של המבוגרים, ומצד שני, הטקסטים, המקצב וגם הגיל שלו מושכים את הצעירים. לכן הוא מצליח בגדול".
מדינה גדל בשכונת שבזי בתל־אביב. דירה קטנה, עם מטבח, שירותים ומקלחת בחצר, ובגדים שעוברים מיד ליד בין תשעת ילדי המשפחה. אביו אהרון היה חזן וזמר מוכשר, ואב הבית בבית הספר ברנר שבעיר. אמו לאה מכרה את בישוליה כדי לסייע בפרנסת הבית. אחיו אלעזר נפצע בגיל שנה וחצי, אושפז בבית החולים הדסה בתל־אביב, ומאז נעלמו עקבותיו. "כשההורים שלי הגיעו למחרת לבקר אותו, אמרו להם שהוא נפטר וכבר קברו אותו", אומר מדינה. "הקבר שלו לא נמצא מעולם. אמי ואבי ישבו שבעה ימים מיותרים על ילדם החי החטוף. אין לי ספק שהוא נחטף".
בגיל 12 התייתם מדינה מאמו, שנפטרה מקריש דם במוח. "הייתי עצמאי עוד כשאמא שלי הייתה בחיים, לכן הסתדרתי גם בלעדיה, אבל הבית נהרס", הוא אומר. "לא הייתי ילד מפונק. מאז ומעולם עשיתי דברים לבד כי סמכתי בעיקר על עצמי. אני זאב בודד. אחי הגדול, שהיה הילד של אמא, נפגע יותר. אני הייתי ילד של אבא. שנה אחרי מותה אבא התחתן שוב, ולא יכולתי לסבול את הנוכחות המעיקה של אישה אחרת במקום אמא שלי, אז עזבתי את הבית לקיבוץ כיסופים".
הרגשת קיפוח בילדותך?
"הרגיז אותי שהייתי הראשון בכיתה שעבר את מבחן הסקר שעשו אז בכיתה ח', ואחרי זה באה היועצת ואמרה שאני הולך למגמת חרטוּת. למה? כי אני שחור. כל האשכנזים שלא עברו את הסקר הלכו לבתי ספר עיוניים. זה היה הסיסטם אז".
אתה מתגעגע לילדות?
"לא, אני תמיד מסתכל קדימה, גם כיום. אני סקרן לגבי מה שיקרה איתי אחרי המוות. אני רוצה לפתור את החידה האם יש חיים אחרי המוות".
לקיבוץ כיסופים בעוטף עזה שאליו הגיע כשמלאו לו 15, מדינה זוכר חסד עד היום. שם גם למד לראשונה לפרוט על מיתרים. "רציתי ללמוד לנגן בגיטרה", הוא אומר, "הביאו מורה למוזיקה, לבחון במי מהילדים כדאי להשקיע. המורה אמר לי: 'אין לך חוש מוזיקלי, חבל על הזמן שלך ועל הכסף'. שלחתי לאבא שלי גלויה וכתבתי לו מה הבוחן אמר. כעבור שבוע הוא הגיע לקיבוץ באוטובוס עם גיטרה חדשה, נתן לי אותה ואמר, 'תלמד לבד, אתה לא צריך שילמדו אותך'. עד היום אני נזכר בזה ומתרגש".
מדינה ניהל את המאבק לקידום הזמר הים־תיכוני בלי פחד, כפי שלמד בשירותו הצבאי. הוא שירת בשריון במלחמת יום הכיפורים ולחם כמפקד טנק בסיני. ב־13 באוקטובר 73', אחרי שטנק המ"מ שלו, גידי שאנן, נפגע ויצא מכלל פעולה - אסף אותו מדינה לטנק שלו. "ב־8:30 בבוקר זיהיתי חמישה טנקים מתקדמים לעברנו", הוא מספר. "יריתי לעברם חמישה פגזים וכל חמשת הטנקים חוסלו תוך שלוש דקות. ירינו בנגמ”שים המצריים, וגם הם הושבתו. אחרי שהודענו למג"ד הגזרה שבלמנו את הסתערות הטנקים המצריים, נחת פגז ארטילריה על הצריח של הטנק והרג את גידי שאנן".
פחדת?
"אין בן אדם שלא פוחד, אבל לא פחדתי ברמה כזאת שאני אגיד, 'מספיק לי, די'. הפחד מביא אותך להיות זהיר. הייתי מאוד קול במלחמה, לא הייתי מבולבל לרגע. יריתי בטנקים האלה עם סיגריה בפה, פשוט כי לא היה איפה לעשן אז. כל הזמן היינו תחת ארטילריה. באחד הבקרים ישבתי על כיפת הצריח. פתאום עברה ליד הפנים שלי ציפור שחורה, הייתי בטח שזה עורב. הסתובבתי אחורה, והחפץ הזה פגע בנגמ"ש שהיה 500 מטר ממני והתפוצץ. זו לא הייתה ציפור, אלא טיל שכוון אליי, פיספס ופגע במישהו אחר".
שנה אחרי המלחמה פגש מדינה את יהודית, גיורת גרמנייה, אם שלוש בנותיו. מי שאחראי לשידוך היה חברו הטוב אברהם זיגמן ז"ל, חבר קיבוץ נחשון, שם התגוררה. "בירח הדבש נסענו לסבא וסבתא שלה בברלין", הוא מספר. "איך שהם ראו אותי הם הדביקו לי כינוי – 'שוורצע תויפל' (שד שחור). לחוויאג' הם קראו 'ראטן גיפט' (רעל עכברים), ולסחוג 'פויר' – אש. אחרי שבוע הם לא עשו כלום בלי להתייעץ איתי. הם אהבו אותי בגלל שאני חופשי ובגלל שאני לא עושה להם קונצים".
אחרי 20 שנות נישואים ביקשה ממנו יהודית להתגרש. האהבה נגמרה, אבל ההערכה ההדדית ביניהם נותרה. "נשארנו חברים טובים מאוד כי שנינו אנשים הגיוניים", הוא אומר. "אני אוהב את מי שאוהב אותי, ואני אוהב אנשים ישרים וטובים, והיא כזאת".
מדינה החל לכתוב שירים אחרי שירותו הצבאי, אבל הבין שהכניסה לתעשיית המוזיקה מורכבת ולא מובטחת, ובינתיים צריך להבטיח פרנסה. כך קרה שבמקביל לכתיבת השירים ובמשך שנים הוא עבד במלטשת יהלומים. "ראיתי כמה זמרים אחרים נאבקים על הצלחתם, ואמרתי לעצמי, 'אביהו, אתה בן עניים, לך תסדר לעצמך את הכלכלה האישית'", הוא אומר. "בינתיים כתבתי והלחנתי, ונתתי את השירים לאחרים. היה לי בסיס כלכלי נהדר.
"בגיל 39 פרשתי מהיהלומים ויצאתי לפנסיה, אז התחלתי לשיר. אז גם זוהר ארגוב נפטר. בשבילי זו הייתה מכה גדולה. הרבה באו וביקשו ממני לכתוב להם שירים, אבל לא יכולתי לשאת יותר את המרתון של כתיבת שירים. הודעתי לכולם שאני מפסיק לכתוב, והתחלתי לבצע את השירים שכתבתי".
לא חשבת שבגיל 40 כבר מאוחר לפתח קריירה של זמר?
"לא, בקטע הזה אין מאוחר. אם אתה כותב שירים יפים, יש לך מה למכור. האמנתי בעצמי".
אין כמעט מפלגה ממרכז המפה הפוליטית שמדינה לא הצביע לה. הוא תמך במפלגת העבודה, בכולנו של משה כחלון, חברו הטוב, בדרך השלישית של אביגדור קהלני, בקדימה של אריק שרון ובבחירות האחרונות הצביע לליכוד. "אף פעם לא השתייכתי לשמאל או לימין", הוא אומר. "אני פטריוט ישראלי. אני בעד דרך המלך, לא בעד הקיצונים. לא אכפת לי מי עושה טוב לעם ישראל, כל עוד הוא עושה טוב".
חשבת ללכת לפוליטיקה?
"הוצע לי בעבר להצטרף לפוליטיקה, אבל סירבתי, כי החופש שלי חשוב לי הרבה יותר".
את מי מראשי הממשלה אהבת במיוחד?
"מאוד אהבתי את שמעון פרס. הוא היה מאוד רגיש לגזענות ולאפליה. בזכותו נכנסתי להגיש את 'ציפורי לילה' בגל"צ. הוא היה אז שר הביטחון, וידעתי עד כמה בגלי צה"ל לא אוהבים את הסגנון שלי, וכשהוא היה אצלי בבית לארוחת ערב, אני והחברים שהבאתי לפה סיפרנו לו מה הבעיות שלנו בתקשורת, בתרבות, בתקציבים. הוא אמר, 'איפה שאני יכול לעזור לך, אני אעזור, ואיפה שלא – אגיד לך את האמת'. הוא הבטיח לנו חמישה דברים מתוך הבקשות שלנו, ועשה אחד לאחד את מה שהבטיח לז'אנר.
"רבין בא להופעה שלי. היו לו שני נהגים תימנים, שרעבי ודמתי, שהיו מעריצים שלי, והוא שאל את שרעבי, 'אני יכול לבוא איתך להופעה?' הוא היה מאוד נחמד, ואמר לי שהשירים יפים, אבל שהוא מאוד אהב את קטעי הקישור שלי"
"כשיצאתי מהפגישה בגלי צה"ל, דיווחתי לו שזרקו אותי מכל המדרגות ביחס משפיל. למחרת אני מקבל טלפון מנחמן שי, מפקד התחנה: 'תבוא אליי, אני צריך אותך דחוף'. הוא לקח אותי ביד, והראה לי את המקום של האחראית על כוח האדם, זאת שזרקה אותי מכל המדרגות. 'אתה רואה', הוא אמר לי, 'היא לא נמצאת. פיטרנו אותה. זאת לא המדיניות שלנו בתחנה, ככה אנחנו לא מתנהגים לאנשים. תאמר לי מה אתה רוצה'. אמרתי, את 'ציפורי לילה', וביקשתי את יום שלישי. קיבלתי את מה שאני רוצה לשלושה חודשים. התוכנית הייתה מוצלחת, אז השאירו אותי לשלוש שנים".
ומה עם האחרים?
"אהבתי גם את רבין ובגין. רבין בא להופעה שלי. היו לו שני נהגים תימנים, שרעבי ודמתי, שהיו מעריצים שלי, והוא שאל את שרעבי, 'אני יכול לבוא איתך להופעה?' הוא היה מאוד נחמד, ואמר לי שהשירים יפים, אבל שהוא מאוד אהב את קטעי הקישור שלי.
"בגין היה היהודי הטוב מבין כל ראשי הממשלה. אהבתי את זה שהוא כל הזמן חפר בשורשים, וניסה ללכד אותנו כעם על בסיס המכנה המשותף של היותנו יהודים. לעומת זאת, את בנימין נתניהו אהבתי בגלל הקוסמופוליטיות שלו. היכולת שלו להתמודד עם ממשלות זרות ועם נשיאים זרים".
אתה לא חושב שנתניהו תרם לפילוג בין מזרחים לאשכנזים?
"לא, הפילוג לא נובע מביבי. הפילוג נובע מהגזענות של אלה שחושבים שהם נסיכי המדינה, ומחובתם לשלוט כאן. מבחינתם, מה פתאום שהקבוצה של ישראל השנייה תמליך מלכים על ישראל? אתה זוכר את אלה שצעקו, 'גנבו לנו את המדינה'? הם רוצים להמשיך לשלוט בלי לתת צ'אנס לאחרים.
"ומה עם כל היחס הבזוי שלהם? איך זה שבבית המשפט העליון יש במשך 70 שנה רק ספרדי תורן? גם היום יש רק אחד - ערבי אחד וספרדי אחד. מה, אין חכמים ספרדים? אין משפטנים ספרדים? למה הם אף פעם לא מגיעים לשם? כאזרח המדינה, כשאני רואה דבר כזה, אני לא מאמין למראה עיניי. ועוד אומרים שח"כ דוד אמסלם משוגע כשהוא מצביע על הפיגוע הזה".
כי הוא לא בדיוק מדבר, הוא מחרף ומגדף.
"לא משנה איך הוא מדבר, משנה הנושא שעליו הוא מדבר. תענו לעניין, אל תתייחסו לסגנון כדי לא לדבר על הפשעים שאתם עושים ועשיתם. אמסלם הוא דם חם, אבל הוא אמיתי. גם כשאני מדבר איתו פנים אל פנים הוא עולה לטונים כאלה".
מירי רגב תרמה לדעתך לתרבות הישראלית?
"ודאי, היא נתנה כסף לתיאטראות, לתזמורות, לזמרים, למוסדות, היא עשתה פסטיבלים, היא העלתה על נס את אהובה עוזרי ודקלון, אז אתה לא יכול להגיד שהיא לא עשתה כלום. אוהבים לשנוא אותה, כי היא אומרת את כל אשר על ליבה, לפעמים באופן בוטה. איך אומרים, בתחבולות תעשה לך מלחמה. לא בבום. נכון שיש לה דם חם, אבל היא עשתה הרבה מאוד".
מה עם הממשלה החדשה?
"צריך לתת לבנט צ'אנס. אני לא מצוי בסודות המדינה, אבל על אף הקושי הגדול שיש בקואליציה הזאת, אני חושב שבנט הוא שקול. הוא לא מפליג בדמיון פרוע, הוא ריאלי והולך לאט־לאט, לפעמים על קצות האצבעות, כדי שהקואליציה הזאת לא תתפרק. זה אמנות הבלתי אפשרי. קשה לו, אבל הוא סופג הרבה ובולע הרבה צפרדעים".
מה החלום הגדול שלך?
"שבעוד 50 שנה לא ידברו יותר על מזרחים ואשכנזים אלא על כישרון נטו. המציאות השתנתה כי אנחנו כבר מחותנים זה עם זה. אני כבר לא מוצא היום זוג טהור – עיראקי, תימני או אשכנזי. זה כבר כמעט תמיד מעורב. הנכדים שלי, שאני אוהב אותם יותר מכל, הם כבר שעטנז של ארבעה מוצאים. יש לי נכדים שהם תימנים, גרמנים, טריפוליטאים ורומנים. זה העתיד".
