המלחמה בעזה מצד אחד ותוכניותיו ההרסניות של מיקי זוהר מצד שני אינן מבשרות טובות לקולנוע הישראלי. קרנות ומפיקים אירופאיים שבעבר היו ששים לשתף פעולה עם מקביליהם הישראליים אומרים להם, "לא, תודה", וסרטים בעלי אופי ביקורתי עתידים למצוא את עצמם מתקשים לקבל מימון מהמדינה. ברגע הקשה הזה נחוצה פעולת קומנדו חשאית ואמיצה שתציל את הקולנוע הישראלי מגורלו המר. מבצע שיחזיר את הגאווה הלאומית הרמוסה. דווקא בימים אלה סרט כמו "מבצע ווקאליגה - גורל ודם" הוא מה שאנחנו צריכים.
מבצע ווקאליגה - גורל ודם" – טריילר
(באדיבות: מבצע ווקאליגה)
חמישה עשורים חלפו מאז התמקדה תשומת הלב הישראלית במדינת אוגנדה, וזה היה במבצע יונתן. כ-120 שנה עברו מאז תוכנית אוגנדה להתיישבות יהודית. עתה נמצאת שוב המדינה המזרח אפריקאית במרכז, אולי מתוך תקווה שבה נמצא עתידו של הקולנוע הישראלי. "מבצע ווקאליגה" הוא הקופרודוקציה הישראלית-אוגנדית הראשונה בהיסטוריה, ואם אף מדינה אחרת לא רוצה לעשות איתנו סרטים - המדינה שהביאה לנו את השופטת הזרה היחידה בהאג שהתייצבה לאחרונה לצידנו, דווקא כן. התוצאה היא קומדיה משעשעת באמת שהקרנת הבכורה שלה נערכה במסגרת הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים שנערך בימים אלה בסינמטק תל אביב, ואם לשפוט על סמך תגובות הקהל - מדובר בחטיף הלוהט הבא של הקרנות ליליות.
ווקאליגה, זאת יש לדעת, היא אחת השכונות הקשוחות בקמפלה, בירת אוגנדה. דווקא שם בחר אייזק גודפרי ג'ופרי נבוואנה, ובקיצור נבוואנה IGG, להקים את תעשיית הסרטים של אוגנדה שזכתה לכינוי "ווקאליווד". סרטיו של נבוואנה הופכים את סרטיה דלי התקציב של חברת קאנון של גולן-גלובוס להפקות יוקרה נוסח "טיטאניק". Ramon Film Productions הוא שמה של חברת ההפקה של נבוואנה שנוסדה לפני 20 שנה, ועלותו של סרט אקשן ממוצע היא בסביבות 200 דולר. הצוות הטכני והשחקנים עובדים בהתנדבות - וזה כאשר בא להם להתחיל לעבוד, מה שלא קורה לפני שעות הצוהריים; הרובים עשויים משאריות מתכת, הכדורים מעץ; האפקטים נראים כלקוחים ממשחק וידיאו של שנות ה-80; קונדומים מלאים בצבע אדום משמשים תחליף להשפרצות דם (פעם השתמשו בדם של פרות עד שאחד השחקנים חלה), וכאשר הסרט מוכן המשתתפים עוברים מבית לבית ברחבי המדינה לבושים בבגדי הדמויות שהם מגלמים, ומוכרים עותקי DVD. לוקח בערך שבוע עד שעותקים פיראטיים מתחילים להציף את השוק.
נבוואנה גדל על סרטי קאנון של שנות ה-80 (הוא מעריץ נלהב שלהם לא פחות מטרנטינו), וגיבור ילדותו הוא צ'אק נוריס. פריצת הדרך שלו הייתה עם סרט הפעולה הראשון בתולדות אוגנדה "מי הרג את קפטן אלכס" (2010), שהופק בתקציב של 85 דולר והפך ללהיט ביוטיוב (נכון להיום עם 9.5 מיליון צפיות). גיבורו של הסרט הוא נזיר שאולין שיוצא להכחיד את רוצחי אחיו, קפטן אלכס שבכותרת. אחד ההיבטים המעניינים בסרט הוא עיסוקו הישיר בשחיתות ממשלתית שמביאה למשטר צבאי בקמפלה, וכן ביחסו האמביוולנטי לאלימות, משהו שמזוהה עם יצירתו של נבוואנה: כמי שגדל בתקופת מלחמת האזרחים באוגנדה, הוא מתקשה לתפוס אלימות כפתרון לעימותים ומציג את ההיבטים השליליים שבה. הסרט מלווה בקריינות משועשעת - video joker - שלועגת בדרכה למתרחש ("אני מכין אוכל גרמני", עולה הקריינות על דברי אחת הדמויות שבוחשת בסיר גדול. "מצאנו תיירים גרמנים. אנחנו מבשלים אותם").
"מבצע ווקאליגה", שהגו-כתבו-ביימו אורי יעקובוביץ' ומיה רודיך (שגם משחקים בו) ואייזק נבוואנה, נפתח ברגע הרה גורל בתולדות העם היהודי. בנו האהוב של ראש הממשלה נחטף במהלך חופשה באוגנדה על ידי מאפיה מקומית בשם "הנמרים" שזקוקים לדם יהודי לצורכי פולחן מאגי, ושני לוחמי קומנדו מנוסים, הוא והיא, נשלחים למשימת חילוץ. "מהעמים שהביאו לכם את מבצע אנטבה", מכריז הטריילר של הסרט, והתוצאה של שיתוף הפעולה הקולנועי הזה היא היסטורית, מסתבר, לא פחות. שילוב של סרט הקאלט "המוסד הסגור" (2007) של אלון גור אריה עם הלוק הטראשי של ווקאליווד.
קשה שלא לפנטז על האקטואליות של סיפור שמתחיל בחטיפת בנו של ראש הממשלה (בגילומו של יובל ניצן), ועל סיפורו של מבצע צבאי לשחרורו שגם מצליח. העלילה תוביל את אנשי הקומנדו, שאירוע טרגי מהעבר שהתרחש, ובכן, בבר אוגנדה בתל-אביב, מעיב על יחסיהם בהווה, אל מטעי בננות, רחובות קמפלה וגם אל קדירת בישול גדולה שבה הם כפותים בתור המנה העיקרית. הסצנה הכמעט-קניבלית הזו היא כמעט בגדר חובה בסרטי ווקאליווד. מסתבר שהאוגנדים משתעשעים מצפייה ב"מזונגו" - זהו הכינוי ללבנים במזרח אפריקה - חוטפים מכות או מתבשלים, והרעיון לסצנה הגיע בכלל מנבוואנה שביקש באמצעותה לבקר את הסטריאוטיפ הקולוניאליסטי של שחורים-קניבלים. כשבאים לחשוב על זה: האם באמת יש הבדל בין זה ובין הדימוי המערבי הצדקני שרואה באפריקה מקור לסרטים על עוני, מסכנות ואיידס? כך הופך הדימוי הזה של צמד לבנים מפוחדים בקדירה מבדיחה גזענית לכאורה לביקורת שנונה על המבט המרחם שיש בו ממד מתנשא משל עצמו.
גם סיפור הקרבת האדם, מתברר, נטוע במציאות. האוגנדים אומנם חובבי ישראל, ובסיפור של מבצע אנטבה הם דווקא בצד שלנו (בעיקר משום שה"רע" בסיפור מבחינתם הוא אידי אמין השנוא). אבל המחשבה על דם יהודי לצורכי פולחן אינה כה מופרכת. בקרב קהילות שוליים במדינה עדיין משתמשים בדם אדם בטקסי כישוף פגאניים, ומבחינת נבוואנה העלאת המודעות לנושא, משהו שהשלטונות מקפידים דווקא לטייח, חשובה לא פחות מהערך הבידורי של סרטיו.
נבוואנה אמור היה להיות אורח פסטיבל סרטי הסטודנטים, אבל אימו, שהשמועות על המתקפה האיראנית הממשמשת וקרבה הדאיגו אותה, גנבה את הדרכון שלו, וכך נמנע ממנו מלצאת מאוגנדה. בסופו של דבר, הוא פגש את הסטודנטים בזום. יעקובוביץ', שמאחוריו כבר סרט פשע בכיכובו של אבי ביטר, "השוד האחרון" שמו (2022), מעריץ את נבוואנה מזה שנים, ואף הציג כמה מסרטיו בקולנוע קנדה בשכונת פלורנטין שעתיד לסגור בקרוב את שעריו. שיתוף הפעולה בין השניים החל כשיעקבוביץ' יצר קשר עם נבוואנה וזה הציע לערוך פסטיבל קולנוע אוגנדי בישראל. הפסטיבל לא יצא לפועל בגלל הקורונה, אבל מכאן התגלגל הרעיון ליצור סרט ביחד, ונבוואנה נעתר בשמחה. הוא עצמו נחשב לדמות מרכזית בתעשיית הסרטים באוגנדה, אף שמעולם לא טרח ללמוד קולנוע או ליצור סרטים באמצעות הקרנות המקומיות. במאים אוגנדים עולים אליו לרגל, מתייעצים בו, ואפילו נעזרים בו בשלב העריכה. לו עצמו ישנם שלושה ילדים ביולוגיים ועוד שבעה ילדים מאומצים (תופעה מקובלת באוגנדה). כולם, אגב, עברו הכשרה קולנועית ואחד מהם גם מופיע ב"מבצע ווקאליגה".
סרטם של נבוואנה, יעקובוביץ' ורודיך אולי רחוק מלסמן את עתיד הקולנוע הישראלי. אבל יש בו בדיחות מוצלחות מאוד, כמה הופעות מצוינות - רוני ויינר בתפקיד קולונל עוזי הפסיכופת ויפתח קליין, השחקן המקצועי היחיד על הסט, בתפקיד ראש הממשלה - ובעיקר תחושה שלפנינו סרט החושף תרבות קולנועית זרה ומעניינת. בעקבות ההקרנה המוצלחת בפסטיבל הסטודנטים, ינדוד "מבצע ווקאליגה - גורל ודם" אל אולמות בית הספר סם שפיגל בירושלים, אל קולנוע קנדה, ובהמשך גם לסינמטק תל אביב. זו אומנם הפעם הראשונה אבל לגמרי לא בטוח שגם האחרונה שאנחנו שומעים את צירוף המילים סרט ישראלי-אוגנדי.
