בפרק הראשון של "לא רציונלי" (The Irrational), הסדרה חדשה מבית NBC, תוכלו לפגוש באלק בייקר, מומחה לניתוח מדעי ההתנהגות, מפעיל את קסמיו על בחור שחטף תינוקת ואישה ומאיים לחסל אותן. בזמן שהשוטרים רכונים עם כוונות שלופות אל החדר שבו התבצר החוטף, אלק משוחח איתו בטלפון ופורט לפיסות הגיוניות את הדרישה שלו - מסוק שייקח אותו לנקודת מילוט. "איזה סוג מסוק אתה רוצה?" תוהה אלק, "מהיר, או כזה עם טווח ארוך יותר? שינחת על הגג או בחניון?" אחר כך הוא מתעניין באגביות אם החוטף כבר תכנן איך להיפטר מהגופה של הטייס. הדיאלוג הזה מסתיים בכניעה של החוטף, שזורק את הנשק שלו מהחלון. "רק אילצתי אותו לחשוב על הרעיון שלו לעומק כדי להבין כמה הוא גרוע", הסביר אלק את טכניקת חיסול הרעיונות היעילה שלו.
דמותו של אלק מבוססת על אדם אמיתי, שחלקכם מכירים. פרופסור דן אריאלי, אדם שנסיבות חייו גרמו לו לפלס את דרכו בעולם באמצעות קידוש הרציונליות, ועל הדרך גם ביסס על הנושא קריירה מדעית שכוללת מחקרים, כתיבת רבי-מכר (הראשון שבהם, "לא רציונלי ולא במקרה"), הרצאות, ייעוץ לגופים שונים ועכשיו גם שימש השראה לסדרה. "לא רציונלי" עלתה בספטמבר ב'פיקוק', שירות הסטרימינג של NBC, ועכשיו אצלנו ב-yes וב-HOT. ואם אלק, שמגלם ג'סי אל. מרטין ("חוק וסדר"), מתמודד עם חוטף בארצות הברית, ראוי שגם פרופ' אריאלי יחלוק מניסיונו וייעץ לנו איך להתמודד עם בעיית החטופים שמעסיקה את מדינת ישראל בימים מורכבים אלה.
לכתבות נוספות במדור:
"אלה לא רק שני צדדים, יש פה שלושה צדדים לפחות", מקדים אריאלי ומסייג, "חמאס, הפלסטינים וישראל, אולי גם האמריקאים. אם זה היה פרק בסדרה, והייתי צריך לחשוב על משהו בסיסי, הייתי אומר שיש מחיר מאוד גבוה להשפלה של הצד השני. זה מהלך שנותן תחושה קצרת טווח של גאווה, הישג, אבל זה יכול לגרום להרבה יותר קשיים בהמשך הדרך. אז קודם כל הייתי אומר, בואו נבין שיש לנצח ויש את תחושת הניצחון. לנצח זה חשוב אבל בואו נראה אם אנחנו רוצים את תחושת הניצחון, או אולי באופן קיצוני מוכנים אפילו לתת אותה, להגיד 'ניצחתם', בשביל לגשת לשלב הבא.
"התפיסה הסטנדרטית היא שצריך לבוא מנקודת מוצא של ניצחון ושהצד השני יהיה מושפל וחלש ולפעמים זה נכון, אבל במקרה הזה אם לצד השני תהיה תחושה שהוא מושפל, אנחנו נהיה במצב יותר גרוע. אם אלק היה מתייחס רק לחלק אחד הוא היה אומר, 'הרי המלחמה הנוראית הזאת תיגמר וזה לא הסוף, יהיו עוד פרקים, אז השאלה היא איך אנחנו מכינים את עצמנו ככה שהפרק הבא יהיה יותר מוצלח".
5 צפייה בגלריה
"אם אלק היה מתייחס רק לחלק אחד הוא היה אומר, 'הרי המלחמה הנוראית הזאת תיגמר וזה לא הסוף, יהיו עוד פרקים, אז השאלה היא איך אנחנו מכינים את עצמנו ככה שהפרק הבא יהיה יותר מוצלח". מימין לשמאל: מארק גופמן ממפיקי וכותבי הסדרה, דן אריאלי וג'סי אל. מרטין
(צילום: באדיבות דן אריאלי)
כשאתה מנתח את זה ככה אתה מניח הרבה משקל על הרגשות בצד השני. אתה לא מצפה ממנו להחלטה רציונלית?
"לא, מה פתאום. לא בכלל ולא במקרה הזה ספציפית. אני מבין שהרגשות משחקים תפקיד, ואני אומר שאני רוצה להתגבר על הרגשות שלי, הרגש של הצד הישראלי שרוצה להשפיל ולנקום, בגלל שאני מסוגל לעשות את זה, ולנצל את הרגש של הצד השני לטובתי. אני מבין שהרגשות האלה קיימים ולא בהכרח עובדים לטובתנו".
למה אין רציונליות בצד השני?
"כל ארגון, בטח כזה שהמנהיגים שלו חשופים יחסית, נתון להמון מניפולציות מהפעילים שלו בשטח, החיילים שלו בחוץ, שנותנים למנהיגים תמיכה מוסרית לעשות את מה שהם עושים. ראשי הארגון של חמאס מאוד מושפעים מדעת הקהל שלהם, ואותה מאוד קל להסיט רגשית". כשנשאל אם דבריו מבוססים היכרותו עם מבנה הארגון, אריאלי מבהיר כי "אני מעלה ספקולציות על סמך כל מיני דברים שאני יודע עליו".
איך היית פועל בתחום הדימוי שלנו בעולם, ההסברה?
"אני חושב שהדבר הראשון שהייתי מדגיש הוא שאי-אפשר להילחם בעולם של פייק ניוז בלי פייק ניוז, מלחמה כזו היא לא הוגנת. זה מורכב, כי מה שחמאס יכול לעשות, מדינת ישראל לא תמיד יכולה לעשות בתור מדינה, אז אני לא חושב שדובר צה"ל צריך להתחיל להפיץ סרטונים מפוברקים, אבל צריך להבין איך עושים את זה. מה שהייתי מציע לעשות זה לפרסם פייק ניוז, אבל לציין שזה פייק. זה קצת כמו פלסבו, שלפעמים עובד למרות שהוא לא אמיתי. פייק ניוז טוב, גם כשכותבים שהוא כזה, עדיין יעבוד בשתי דרכים - ייתן אינפורמציה מסוימת ובמקביל יאזן את התמונה. כי לאנשים יש כמות צריכה מוגבלת של אינפורמציה, ופייק ניוז תמיד יותר מעניין, אז אנחנו רוצים שבפיד של האנשים יהיו יותר חומרים מהצד שלנו".
זה לא יוציא אותנו שקרנים?
"בעיניי, לעשות פייק ניוז ולכתוב שהוא כזה, פוטר אותנו מוסרית. אני לא בטוח שהייתי רוצה שדובר צה"ל יעשה את זה, אבל אולי למשרד ההסברה אפשר שיהיה דסק כזה. מה שבטוח הוא שוויכוחים לא עובדים. אנחנו לא מבינים מה בעצם המטרה של חמאס כרגע, ואנחנו חושבים שלדחוף עוד עדויות למי שלא מסכים איתנו ישכנע אותם. זה לא עובד כי אנשים כבר מכינים את הטיעון הבא שלהם לפני שתסיימו את המשפט. אבל השכנוע הפרדוקסלי הוא בעצם אחת מקבוצת שיטות שבאה מהצד הנגדי. כשאני מנסה להסביר מה קורה בישראל אני לא מתווכח עם אנשים מי יותר לא בסדר או מה קרה ב-48' או 67'. אני אומר, 'אני לא מתווכח, תגידו מה אתם רוצים לעשות? 7 באוקטובר קרה, טרגדיה בקנה מידה שקשה לתאר, ישראל נכנסה לעזה, תגידו אתם, מה עושים?', ואנשים נותנים את התשובות שלהם אבל כשמתחילים לפרוט את זה לפרטים הם אומרים, 'אני לא יודע'".
5 צפייה בגלריה
"פייק ניוז תמיד יותר מעניין, אז אנחנו רוצים שבפיד של האנשים יהיו יותר חומרים מהצד שלנו".
(צילום: shuttertstock)
תעשו הפסקת אש. תצאו מעזה. תנו להם מדינה.
"אוקי, ואז מה? מחמשים את חמאס? וההתקפה הבאה שלהם תבוא מתי? ומה עושים אז? אני מסכים איתכם, אבל בואו נעבוד על הפרטים. איזה נשק אתם מציעים שניתן להם? נשק אטומי ייכנס? טילים לטווח ארוך? סטילים? חיל אוויר?".
זאת גישה טובה כי היא מנטרלת את המיצוב של ישראל כחזק על החלש.
"בינתיים 100 אחוז מהפעמים שאני עושה את זה, בעיקר עם אמריקנים שאין להם מושג מה באמת קורה פה, זה עובד. לאנשים יש דעות מאוד חזקות ושטחיות, וכשמבקשים מהם לשבור לפרטים את הדבר שהם באמת מאמינים בו הם כבר לא כל כך בטוחים, וקצת להוריד את הביטחון זאת התחלה טובה לשיח יותר יעיל. הם צריכים להתחיל להתמודד עם מורכבות וזה משהו שאף אחד לא אוהב לעשות. וזה מאוד עצוב מבחינתי, כי באוניברסיטה אנחנו אמורים ללמד את הסטודנטים שלנו מורכבות. בעצם כל שיעור אמור להגיד 'הכול יותר מורכב ממש שחשבתם'. ופתאום ההפך הגמור. נכשלנו בזה כל כך, זה נורא".
אתה מעורב בהתרחשויות בקמפוסים?
"אני רואה מרחוק ומאוד מאוד כואב לי. אני מבין מאיפה זה בא, אבל זה תהליך מאוד עצוב שקורה לשמאל בארה"ב. תחשבי על Black Lives Matter. זה התחיל מרצח מאוד עצוב של אדם שחור אחד. ולמה זה נהיה כל כך גדול? כי אנשים הסתובבו עם תיאוריה של 'לבן מדכא, שחור מדוכא', ובעצם הרצח האחד הזה אישש להם את תפיסת העולם שלהם. זה לא היה על הדבר הספציפי, אלא אנשים הפנימו תפיסה של אנחנו לבנים מדכאים וכו' - והנה ההוכחה. ואנחנו עכשיו קצת במקום הזה בתור ישראל, של האימפריאליסטים הלבנים שנכנסים בשחומי העור, ונפלנו בדיוק לאותה הנישה.
"אני חושב שאני ואלק מנסים בדרך כלל לראות את החיובי, אז מה שאני מנסה לדמיין שיכול לצאת מ-7 באוקטובר הוא שכזה זעזוע לנו ולהם ולמזרח התיכון יביא לזה שאי-אפשר יהיה להמשיך עם הסטטוס-קוו. זאת הזדמנות ואסור לאבד אותה. כאב נורא, אבל אם מסתכלים על ישראל והפלסטינים בעוד עשור, אפשר לדמיין מצב שבו המלחמה הזאת תוציא אותנו מתקיעות. אחרת הם היו שולחים טיל פעם ביומיים במשך 100 שנה.
"אני גם חושב שזה יכול להיות טוב למאבק באנטישמיות. אני מדבר עם יהודים שגרים בחו"ל, וכולם אומרים לי שהרבה שנים הם מבליגים במין חצי צחוק על דברים אנטישמיים שהם שומעים. אנחנו מצד אחד מיעוט, אבל מצד שני מיעוט די חזק. וכשמישהו מספר בדיחה עלינו אנחנו חושבים על זה מהצד של החזק, אבל אני חושב שזה ייפסק. שנתחיל להתייחס לגילויי האנטישמיות הקטנים האלה שקורים בכל מיני מקומות כמו ששחורים עושים, למשל, להתייחס אליהם ברצינות. ואם שני הדברים האלה יקרו, לפחות נתכוונן לזה שנמצה מהטרגדיה הזאת את מה שכן אפשר באופן חיובי".
"איבדתי את האינטואיציה הלא-מחקרית. אני לא שואל איך אני מרגיש, אלא 'מה מחקרים אומרים על המצב'"
כמי שמעריך סיפור טוב לא פחות מעובדה מחקרית, פרופ' אריאלי מחזיק בסיפור חיים שהופך את העיסוק הנוכחי שלו למשמעותי (והגיוני) ומסקרן לנפש האנושית. כשהיה בן 17 נפגע מפיצוץ זיקוק מגנזיום במהלך פעולה של תנועת נוער. הוא סבל מכוויות בדרגה שלישית שכיסו 70 אחוז משטח הגוף שלו. זה המשיך בשלוש שנים מייסרות של טיפולים ובהתמודדות יומיומית שגם היום, בגיל 56, עדיין מלווה בכאבים ומגבלות. מה שהחל כניסיון נואש להקל את הסבל שהסבו הטיפולים הפך עם הזמן לפילוסופיה קיומית שגם דחפה אותו לעולם מדעי ההתנהגות.
את השיחה הוא מקיים מביתו בישראל, ועל פניו מתנוסס חצי זקן, שנראה ממבט ראשון כמו אמירה מגדרית או אולי אפילו אופנתית, אבל למעשה הוא כורח המציאות – על מחצית מפניו של אריאל, כתוצאה מהכוויות, לא גדל שיער. "בהתחלה גם לאלק היה אמור להיות חצי זקן", הוא צוחק, "אבל בסטודיו חשבו שזה יותר מדי ובפיילוט יהיה קשה להסביר את זה. אולי זה יקרה בשלב מאוחר יותר. חבל לי שהם לא הלכו על זה עכשיו".
חצי-הזקן חבר לאריאלי בשנתו ה-50, במהלך מסע בשביל ישראל, חודש של הליכה בלי עבודה ובלי טיסות, עניין לא רגיל בחייו של הפרופסור. במהלך המסע הוא ויתר לראשונה בחייו על תגלחת. כשחזר הביתה אריאלי לא בהכרח חיבב את המראה החדש, אבל החליט לדחות קצת את הגילוח כדי לשמור על סוג של מזכרת מהטיול. למרבה הפתעתו הוא קיבל הודעות מכמה אנשים שהודו לו על ההחלטה לשמור על המראה. "אנשים שהרגישו שהם מחביאים את הפציעה שלהם חשבו שזאת אמירה כזאת, שלא אכפת לי, שאני מחצין את זה", הוא מפרט, "וזה עוזר להם להתמודד עם הבושה של עצמם".
אבל מה שהפתיע באמת את אריאלי קרה רק אחרי ארבעה חודשים. "פתאום הבנתי שזה עוזר לי לשפר את היחס שלי לכוויות", הוא חושף, "כשאני קם בבוקר, חלק בצד אחד ועם זיפים בצד השני ואני מתגלח, עבורי זה להסתיר את חוסר הסימטריה שלי. האקט הזה של להגיד, 'אני לא סימטרי אז בוא נשפר את זה', מאוד לא בריא נפשית. ולהפסיק את זה היה מאוד משחרר. פשוט השלמתי עם זה".
אלמנטרי, יוסטון.
"הנקודה שהפתיעה אותי היא שלא חשבתי על זה קודם. הנה אני, פרופסור במדעי החברה, הייתי אמור לחשוב על זה וזה לא קרה. אם היית שואלת אותי איך יהיה חצי זקן הייתי אומר לך 'ביום הראשון לא יהיה טוב. אנשים ישאלו שאלות, יצחקו, ילדים יצביעו, אני יודע מה יהיה ביום הזה. מה יקרה עוד כמה חודשים, אין לי אפילו את האינטואיציה לנסות לשער".
המרחק מאינטואיציה הוא אחד המאפיינים של החשיבה הרציונלית שאריאלי טיפח עם השנים, מעין קורבן שהוא מקריב עבור אורח החשיבה מבוסס ההיגיון שהוא חותר אליו. בסדרה אומרת אשתו לשעבר של אלק בייקר, שאחת הסיבות שהיא נישאה לו ואחת הסיבות שהיא בחרה לעזוב אותו, הייתה היכולת שלו לנתק לחלוטין בין הרגש להגיון.
5 צפייה בגלריה
"אשתי לשעבר.. בואי נגיד שהספיק לה מלשמוע אותי מדבר על מחקרים". דן אריאלי
(צילום: באדיבות דן אריאלי)
"זה מהחיים שלי, כן", הוא מודה. "אני מרגיש שאיבדתי את האינטואיציה הלא-מחקרית שלי. כשאנשים מגיעים למצבים חדשים הם בדרך כלל נעזרים באינטואיציה שלהם, 'איך אני ארגיש אם מישהו היה בוגד בי', נניח. כשאני מנסה להבין סיטואציה בחיים, אני כמעט תמיד פונה מיד למחקרים. אני לא שואל איך הייתי מרגיש, אלא 'מה אנחנו יודעים על המצב'. כך שהניתוח דרך הספרות ולא התחושות. אשתי לשעבר... בואי נגיד שהספיק לה מלשמוע אותי מדבר על מחקרים".
אז רגש לא משחק תפקיד בחיים שלך?
"יש בי ריחוק מסוים", הוא אומר אחרי הרהור קצר, "ואני חושב שחלק גדול ממנו הוא בגלל הפציעה. הרבה שנים לא חייתי חיים נורמליים מבחינה חברתית. שכבתי במיטה והסתכלתי מבחוץ על החיים. וגם אחר כך, כשהשתלבתי בחיים, עדיין הכוויות יוצרות מרחק, בטח בין קבוצה של אנשים צעירים ובריאים. אז שנינו, אני ואלק, מסתכלים על החיים קצת מרחוק, וזה מתחבר עם הראציונליות, של להסתכל על משהו מבחוץ".
זה מסלול עוקף רגש.
"כן, יש בזה גם צדדים פחות טובים אבל בתור מדען במדעי החברה זה טוב".
בתור בנאדם פחות.
"נכון, יש הרבה רגשות שאין לי. אף פעם לא הרגשתי קנאה. אני לא זוכר מה היה לפני הפציעה אבל מאז לא. אני גם לא שונא אף אחד".
אבל אתה בנאדם שנסחף רגשית? מתאהב?
"אני ללא ספק מהמאוד מתאהבים בעוצמה, אבל זה שונה כי אהבה רומנטית היא לא חלק מהיומיום, זה כמו שירה, זה עולם אחר. בעולם הזה אנחנו אחרים. בעולם הרגיל של העבודה והיחסים אני כן מסתכל על דברים בצורה מאוד שקולה".
"אני לא חושב שאפשר לייצר את כמות העבודה שייצרתי בלי פוטנציאל לטעות"
השנים האחרונות ללא ספק אתגרו את אריאלי והציבו בפניו החלטות חדשות ופניות חדות שמולן הוא יכול היה לבחון את דרכי ההתמודדות עליהן כתב בספריו. בשנת 2019 נפרדה דרכו הזוגית עם אשתו לשעבר, סומי גופטה, אמריקאית ממוצא הודי וד"ר לכלכלה באוניברסיטת דיוק (לזוג שני ילדים, בן ובת, בני 20 ו-17). עם פרוץ הקורונה הוא ייעץ לגופים ממשלתיים במטרה לעודד התחסנות בקרב הציבור, מה שהביא עליו גל של זעם פרוע מצד מתנגדי חיסונים, גל שכלל הקבלות בינו לבין הנאצים ואיחולי מוות. בנוסף הועמדה היושרה המקצועית שלו בספק. תחקיר חשף כי מחקר שהיה מעורב בו בשנת 2012 והעלה את השאלה אילו אמצעים יגרמו לאנשים לספק נתונים אמינים יותר לחברות ביטוח, התבסס, באופן כמעט אירוני, על בסיס נתונים מזויף.
פרופ' אריאלי סיפק בזמנו הסברים לטעות, ובגדול ציין כי תחום הנתונים לא היה באחריותו, ככותב רביעי במחקר, וכי לא היה לו מושג שהנתונים עוקמו. "היו לי כמה שנים עם חוויות מאוד מעניינות", הוא מתנסח בדרכו המדודה, "הייתה תקופה ארוכה שבה מתנגדי החיסונים האשימו אותי שאני אחראי על הקוביד וצעקו עליי ברחוב. אחר כך היה המקרה מצער של המחקר שהתבסס על נתונים מזויפים. זה היה מאוד עצוב ויש אנשים שהאשימו אותי, למרות שזה בכלל היה דוקטורט של מישהי אחרת, ואני, בגלל הפציעה שלי, לא מנתח נתונים. התייחסתי לזה בתור חוויה של.. אממ.. אני לא רוצה להגיד תרבות ביטול כי לא הרגשתי מבוטל, אבל עד אז הרגשתי תמיד בטוח שכל מי שעובד איתי ומכיר אותי יודע מה האתיקה שלי".
הרגשת פגוע? נעלבת?
"קצת הופתעתי מחלק מהאנשים שעזרתי להם בקריירה שלהם, בעיקר הרגשתי שלמדתי דברים על החיים שאני לא יודע אם רציתי ללמוד, אבל כנראה שחשוב ללמוד אותם, למשל על שמחה לאיד. זו לא חוויה שחוויתי מעולם, קשה לי להבין את זה. או על שטחיות. כשהסתבר לי שהנתונים היו מזויפים עבדתי מאוד קשה להבין איך זה קרה. וזאת הייתה תקופה שבאמת לא ישנתי בה, עוד לפני שזה יצא החוצה, כי יצא תחת ידי מאמר עם נתונים שגויים. מצד שני אני לא חושב שאפשר לייצר את כמות העבודה שייצרתי בלי פוטנציאל לטעות. עשיתי אלף מחקרים עד היום, אחד או שניים עד היום..".
זה בקונטרסט למה שהיה לפני כן, מאוד פונקת מבחינת פרסום ואולי גם מבחינה אקדמית.
"ללא ספק זאת הייתה חוויה כואבת, והחלק הקשה היה להבין שעשיתי משהו לא בסדר. אבל מכיוון שאני מרגיש די טוב עם מי שאני ועם מה שאני עושה, לא התרשמתי מזה יותר מדי. 30 אחוז מהכאב היה ההתמודדות עם התגובות. הייתה תקופה שחשבתי לעשות מחקר על שמחה לאיד, ובאמת עשיתי אחד וגיליתי שאנשים שחושבים שהעולם הוא סכום אפס נוטים לשמחה לאיד כי הם מרגישים שלקחו מהם משהו. לתחושתי אף אחד לא לוקח מאף אחד שום דבר. לכולם יכול להיות יותר טוב בלי שזה יבוא על חשבון אף אחד אחר".
הייתה לזה השפעה על המעמד האקדמי שלך? מענקים שקיבלת או החופש שלך כחוקר?
"לתחושתי הייתה לזה השפעה לטווח קצר. דווקא האנשים שנתנו לי מענקים תמכו בי מאוד, התקשרו אליי אנשים ואמרו שהם מאמינים בי, שהם יודעים שטעויות קורות. אני חושב שלתקופה קצרה זה קצת השפיע על המעמד שלי, בטווח הארוך ההשפעה קיימת, אבל מאוד קטנה".
"אני מנסה לעזור בעלילה אבל הם בדרך כלל לא מקשיבים לי"
שבעה פרקים של "לא רציונלי" הספיקו אולפני יוניברסל לצלם לפני פרוץ שביתת התסריטאים והשחקנים בהוליווד, ועכשיו הם נערכים לצילום שלושה פרקים נוספים לאור הרייטינג הנאה שזכו לו הפרקים שכבר שודרו. יחסם של היוצרים ההוליוודיים אל פלטפורמות הסטרימינג עדיין שנוי במחלוקת: מצד אחד הן מייצרות הרבה תוכן חדש, מצד שני מדובר בעונות קצרות והן אינן חושפות את נתוני הצפייה או מתגמלות את היוצרים בהתאם למספר הצפיות.
הרעיון לסדרה המבוססת על דמותו של אריאלי החל במה שהוא מכנה "שני פרקים". בראשון הוא ישב בבית קפה תל אביבי כשאל השולחן שלו ניגש הבמאי הישראלי, רוני ניניו ("כבודו"), ושאל אותו אם החיים של פרופסור הם מעניינים. אריאלי סבר שכן. במשך כשנתיים ישבו אריאלי, ניניו וחבר נוסף "לפעמים על ויסקי ולפעמים על קפה", והסעירו מוחות בהעלאת רעיונות וכיוונים לסדרה, אלא שכל הניסיונות למכור את הסדרה בחו"ל לא צלחו. "בשלב מסוים הבנתי שצריך צעד יותר דרמטי כדי לקדם את מה שכתבנו", משחזר אריאלי, "התקשרתי למישהו שאני מכיר בהוליווד והתחלתי לספר לו מה קורה, אז הוא הפסיק אותי ואמר 'אל תספר לי כלום', כי חבר שלו בדיוק ביקש ממנו לחבר בינינו".
החבר היה סם באום, שהסדרה הקודמת שלו עסקה בפרופסור שחקר את האופן שבו העוויות פנים מסגירות שקרים ("שקר לי"). סם חיפש את הפרופסור הבא שלו, ואריאלי עלה כאופציה. אחרי כמה פגישות הבין אריאלי שהקצב של האמריקאים, איך לומר, מעט מאפיל על זה הישראלי. "אחרי חודש היה פיץ', ואחריו הפיילוט כבר נמכר", הוא מתפעל. "אבל היה לי חבל כי נהניתי לעבוד עם רוני ושרון, והבנתי שאם הייתי עובד איתם הייתי רואה אותם באמת כותבים, פה זה הולך לחדר כותבים ותשכח מזה".
פרופ' אריאלי התבקש לספק שלל פרטים על חייו החל ממראה הדירה שלו ועד יחסיו עם אשתו לשעבר, השלכות הפציעה על חייו וכמובן הסברים על תפיסת העולם שלו וניסויים מדעיים. בנוסף הוא סיפק להפקה ייעוץ לגבי הנושא של כל פרק, "ואני גם מנסה לעזור בעלילה אבל הם בדרך כלל לא מקשיבים לי", הוא מחייך. "היו כמה ניסויים שרציתי לעשות בקריירה שלי ולא התאפשר לי, אז הכנסתי אותם לסדרה. באחד הפרקים היותר מאוחרים אני, כלומר אלק, יוצא עם מישהי, והם שאלו אותי מה האסטרטגיה שלי לדייטים".
והיא?
"אני חושב שאנשים יוצאים לדייטים הססניים מדי, הולכים לקפה ומדברים על שום דבר מעניין והכול קורה לאט, לדעתי צריך לצלול. הצעתי להם שיעשו דייט ראשון של 72 שעות. אולי זה יהיה לא טוב אבל שיהיו שם רק שיחות אינטימיות. בסוף בסדרה זה דייט של 24 שעות".
עשית פעם דייט ראשון של 72 שעות?
"קודם כל, כן. ובלי קשר, הדייטים הבאמת מוצלחים שלי היו כאלה שצללתי בהם לאינטימיות מאוד מוקדם".
זה קורה גם באופן טבעי עם הבנאדם הנכון.
"אני חושב שאם קבענו להיפגש בחמש לקפה ולשנינו כבר יש פגישות בהמשך היום, הסיכוי להצליח הוא לא גבוה".
יש משהו שהיית משנה בפרקים?
"לי אין כוויות על הגב אבל לאלק יש, ובפיילוט, בפעם הראשונה שהוא בא אליה הביתה היא ראתה שלא נוח לו ושאלה אם הוא רוצה שהיא תמרח לו קרם. אנשים עם כוויות, גם אני, אף פעם לא שמים מספיק קרם. זה נורא מעצבן אבל זה מאוד חשוב. אז בפרק הראשון הוא אמר לה 'כן', והוריד את החולצה, ואז ראו את הכוויות וזה היה רגע מאוד נוגע ללב ביניהם. בסוף הוציאו את זה, לצערי, כי מאוד אהבתי את החלק הזה, שהיה בו משהו אינטימי שאני מכיר מהמציאות שלי".
