ב-1969 נשלח כתב הבי.בי.סי מלקולם מוגרידג' להודו, כדי להכין סרט על נזירה שעוזרת לעניי כלכותה (קולקטה של היום). הסרט היה מעין "יום בחיי", והוא כלל ביקורים בבית מצורעים, בבית יתומים וב"בית הגוססים" המיועד לחולים במצב סופני - כולם בבעלות המסדר שפתחה אותה נזירה קטנה ונמרצת, המכונה "אמא תרזה".
כמתבקש מתוכנית טלוויזיה, בית הגוססים היה התחנה הכי אטרקטיבית במסע, אבל מכיוון שהחלל היה חשוך מדי, לאנשים המיומנים של הבי.בי.סי היה נראה שהצילומים משם אבודים. להפתעתם, כשהם חזרו ללונדון לערוך את הסרט הם גילו שהכול יצא מואר וברור להפליא. קן מקמילאן, שהיה הצלם, מספר שבחדר העריכה הוא התכוון להגיד "כל הכבוד לפילם החדש של קודאק", אלא שמוגרידג' הקדים אותו ואמר: "זה אור אלוהי! זו האמא תרזה!", ומקמילאן, שלא רצה להיות בומר, שתק.
"שלושה או ארבעה ימים אחרי זה התחלתי לקבל טלפונים מעיתונאים", שחזר מקמילאן בשנות ה-90. "כולם אמרו משהו בסגנון: שמענו שחזרת מהודו עם מלקולם מוגרידג' והיית עד לנס". מאותו רגע, אמא תרזה הפכה לסופרסטאר.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
במשך למעלה מחמישה עשורים נחשבה אמא תרזה לקדושה מודרנית, שמעוגנת בקונצנזוס חוצה יבשות ודתות. בהתאם, שמה הפך למחמאה הכי גדולה שאפשר לתת למישהו כשרוצים לפאר את טוב ליבו. סדרה חדשה של רשת Sky, שעולה בקרוב ב-HOT8 וב-yes דוקו, מבקשת לבחון לעומק את תדמית המלאכית שלה, ובעיקר את הפער - שאותו אנחנו בעצמנו השלמנו בראשנו - בין מי שהייתה במציאות לבין הפנטזיה. אומנם מרבית הביקורות שעולות בסדרה נשמעות כבר משנות ה-90 של המאה הקודמת, אבל אולי עכשיו, 25 שנה לאחר מותה, אנחנו סוף-סוף מוכנים גם לשמוע אותן.
הילדה אגנס גונג'ה בויאג'יו נולדה במקדוניה ב-1910. אביה היה יזם יחסית מצליח, אך אז הוא חלה במפתיע באחת מנסיעות העסקים שלו (לטענת אשתו הוא הורעל בשל פעילות פוליטית) ומת בגיל צעיר יחסית. המשפחה הקתולית נשארה במצוקה נפשית וכלכלית, ובאופן טבעי פנתה לתמיכת הכנסייה. אמא תרזה סיפרה על התפילות האדוקות שלה כילדה, שבזכותן כבר מגיל 12 הרגישה שהייעוד שלה הוא להקדיש את חייה לעזרה לעניים בשמו של ישו. בגיל 18 הצטרפה למסדר "האחיות של לורטו", קהילת נזירות אירית שנשלחה בשליחות מיסיונרית להודו, במטרה לחנך ילדות מאזורים נחשלים. תוצאת הלוואי הבלתי מדוברת של השליחות הייתה חשיפה של ילדות הודיות לכנסייה הקתולית.
תרזה - שאימצה את שמו של הקדוש ת'רז דה ליסיו, שעל פי הנצרות "עשה דברים קטנים באהבה גדולה" - שהתה במנזר בכלכותה. במחצית הראשונה של המאה הייתה זו עיר משגשגת ופורחת, אבל במהלך מלחמת העולם השנייה המצב הידרדר מהותית, והעוני והאלימות השתלטו. תרזה נאלצה לצאת לרחובות לחפש אוכל לילדות הפנימייה, והמראות הקשים של חולים, ילדים עזובים ורעב כבד הותירו אותה שבורה. בספטמבר 1946, כדי לעזור לה להתאושש, היא נשלחה לדרג'ילינג, עיר הממוקמת לרגלי ההימלאיה. ברכבת לשם סיפרה ששמעה את ישו קורא לה לצאת לפינות האפלות של השכונות הנחשלות ביותר ולדאוג "לעניים שבעניים". "זו הייתה הקריאה השנייה שקיבלתי", היא סיפרה - "לוותר אפילו על לורטו, שם הייתי מאוד מאושרת, ולצאת לרחובות לטפל בעניים".
תרזה חזרה לכלכותה עם מטרה: להקים מסדר חדש עבור האביונים. באותם ימים, ואולי גם עכשיו, היה מדובר במשימה בלתי אפשרית - אף נזירה לא הורשתה לצאת מהמנזר ובמקביל להישאר נזירה - אבל היא הגיעה עד לוותיקן כדי להגשים את הייעוד שלה.
הטריילר לסדרה החדשה על אמא תרזה
ב-1950 הגיע האישור הנכסף. תרזה הלכה לשוק המקומי וקנתה את הסארי, הבגד ההודי המסורתי, הכי זול שמצאה - לבן עם עיטור כחול - ואיתו הסתובבה במקומות הכי קשים של העיר. לימים הוא יהפוך לסימן ההיכר שלה ושל שאר נזירות המסדר. בתור התחלה צירפו אליה שתי נזירות מלורטו, אבל עם הזמן והרחבת הפעילות הגיעו עוד. ב-1965 אישר האפיפיור פאולוס השישי לאמא תרזה להרחיב את פעילות המסדר שלה לארצות אחרות, ובתי חולים לחסרי יכולת, בתי תמחוי ובתי יתומים נפתחו ביותר ממאה מדינות בכל רחבי העולם. כיום מסדר "מיסיונרים של צדקה" מונה מעל ל-40 אלף נזירות שתפקידן, כפי שאמא תרזה הגדירה אותו: "לדאוג לרעבים, העירומים, מחוסרי הבית, בעלי המום, העיוורים, המצורעים, ולכל האנשים המרגישים לא רצויים, מורחקים על ידי החברה ומבודדים ממנה".
אבל כאמור, התהילה הגיעה לתרזה בעקבות הסרט של מוגרידג', שבעצמו הפך לנוצרי אדוק לאחר "נס הקודאק". השניים חרכו את אולפני הטלוויזיה והרדיו בריאיונות, ואמא תרזה הפכה למושא הערצה. ואז הגיעו גם הפרסים, ובהם פרס אלברט שווייצר הבינלאומי ב-1975 ופרס באלזן ב-1978. ב-1975 היא גם זכתה לככב על שער המגזין "טיים", ולקבל באופן רשמי את הכרת המערב ואהדתו, אבל כמובן שהכול היה רק החימום לשואו הגדול: פרס נובל לשלום, שהוענק לה ב-1979 "עבור עבודתה ועשייתה במלחמה נגד הכאב, השכול והדלות, שהם איום גם על השלום". תרזה סירבה לקחת חלק בסעודה הרשמית עבורה, וביקשה שאת הפרס הכספי (כ-200 אלף דולר) יתרמו לחולים ולעניים בכלכותה. אחרי הפרס הפכה תרזה לנציגה בינלאומית אפילו יותר, ובין השאר נסעה לסייע לילדי ביירות במהלך מלחמת לבנון הראשונה, לרעבים באתיופיה, לקורבנות הקרינה מאסון צ'רנוביל ולחולי איידס בארה"ב בזמן התפרצות המחלה, כשאף אחד (חוץ מהנסיכה דיאנה) עדיין לא העז לעשות זאת.
מובן שכל זה נתן את אותותיו, וב-1983, בעת ביקורה בוותיקן לצורך פגישה עם האפיפיור יוחנן פאולוס השני, לקתה האם תרזה בליבה. לכאורה היא התאוששה, אבל מאותו רגע בריאותה הלכה והידרדרה, וחמש שנים אחר כך היא חוותה אירוע לב נוסף. בעקבות כך הציעה האם תרזה לפרוש מתפקידה כמנהלת המסדר, אבל לאחר הצבעה חשאית בין הנזירות הוחלט כמעט פה אחד להשאיר אותה בתפקידה. למעשה, היחידה שהצביעה בעד פרישה הייתה תרזה עצמה. וכך, אולי בעל כורחה ובוודאי שבחוסר כוחות, היא המשיכה בתפקידה עד 1997. חצי שנה לאחר הפרישה היא הלכה לעולמה בכלכותה, בגיל 87.
כעשור לאחר מותה, ב-2007, התפרסם הספר Mother Teresa: Come Be My Light, שכלל מכתבים ששלחה תרזה למקורביה החל משנות ה-40 ועד סמוך למותה. המכתבים חשפו צד אחר באישיותה וביטאו ספקות באמונה שעימם היא התמודדה, אך באופן פרדוקסלי הם פורסמו דווקא כחלק מהקמפיין שקרא לכנסייה להכריז עליה כקדושה. תרזה אומנם ביקשה שהמכתבים יושמדו לאחר מותה, אבל הכומר בריאן קולודייצ'וק, בכיר במסדר מיסיונרי הצדקה שייסדה וחבר קרוב, בחר לפרסם אותם בכל זאת כדי להוכיח שתרזה הייתה קדושה.
"כולנו זקוקים לתמיכה כלשהי או לתחושת נחמה כלשהי", אמר קולודייצ'וק בריאיון, "אתה יודע, להגיד 'ראיתי את אלוהים', 'הרגשתי את הנוכחות שלו', 'הוא נענה לתפילתי', 'הוא איתי'. אבל במקרה של אמא, כפי שגילינו, לא רק שהיא לא הרגישה את נוכחותו של אלוהים, אלא שהיא הרגישה דחויה ונטושה ולא רצויה. למרבה המזל, למרות שרצתה שהמכתבים שלה יושמדו, הכנסייה הצילה אותם. אז עכשיו אנחנו מבינים שהיא הייתה כל כך מאוחדת עם ישו, שהיא יכלה להשתתף בסבלו העמוק ביותר על הצלב, בתחושת הנטישה הזו".
בין השאר כתבה במכתביה: "דיברתי כאילו הלב שלי מאוהב באלוהים - אהבה רכה ואישית. אם היית (שם), היית אומר 'איזו צביעות'", ובמכתב אחר שיתפה: "אין שום דבר מושך בהצלת נפשות. גן עדן לא אומר כלום - התפללו עבורי בבקשה שאמשיך לחייך אליו למרות הכול". כפי שניתן לקרוא, לא מדובר בהרהורים קלים אלא במחשבות אפלות של ממש, אבל עבור תומכיה של תרזה הן עדות להיותה קדושה, שכן ההיסטוריה של הכנסייה זרועה בקדושים שהתייסרו על אמונתם. תומאס הקדוש, למשל, היה ידוע גם בכינוי "המפקפק", כי לפי הכתובים הנוצרים הוא הטיל ספק בכך שישו קם מן המתים, ואפילו ישו בעצמו תהה "אלוהים, מדוע עזבת אותי" בעודו על הצלב.
"אמא תרזה מעניינת אותי לא משום שהיא הייתה נאורה יותר מאחרים בעניינים רוחניים", אמר גאזים אלפיון, סוציולוג מאוניברסיטת ברמינגהם ומחבר הספר "אמא תרזה: קדושה או סלב?". "להיפך, העניין המתמשך שלי בה הוא מפני שהיא עצמה הייתה בחושך כל חייה. לא הרבה 'אנשי מקצוע' דתיים יודו במחסור הזה כפי שעשתה אמא תרזה בשיחותיה ובכתביה למנהליה הרוחניים. כנות ויושרה מפרידות בינה לבין הצביעות התיאולוגית שמתבטאת לרוב ברמה המוסדית".
גם אלפיון היה אחד מהתומכים הנלהבים בהפיכתה של אמא תרזה לקדושה, ולבסוף זה קרה - בספטמבר 2016 הוכרזה תרזה כקדושה באופן רשמי על ידי האפיפיור פרנציסקוס.
זה יכול היה להיות סיום נחמד לסיפורה של אמא תרזה כקדושה קצת מעונה, או לפחות מיוסרת, שלא רק דיברה על האכלת ילדים באפריקה אלא גם ממש הגישה להם את הכפית לפה; שלא רק דיברה על השכנת שלום בין האומות, אלא נפגשה עם מנהיגים מכל הגוונים והרביצה בהם מוסר. אלא שבד בבד עם מסרי השלום והאחווה והקומבאיה, היא דאגה גם לטפל באחת "הבעיות" החמורות שהעסיקו את הכנסייה, בייחוד משנות ה-70 ועד היום: הפלות. אמא תרזה הייתה אחת המתנגדות האדוקות להליך, שהיה בעיניה התגלמות הרוע והאלימות בעולם. היא דיברה בגנות ההפלות כמעט בכל כנס שהגיעה אליו, אפילו באו"ם. גם בנאום הזכייה בנובל היא הדגישה את הנושא, ובין השאר אמרה: "מי שאחראי על ההרס הגדול ביותר של השלום הוא זעקתו של הילד התמים שטרם נולד. כי אם אמא יכולה לרצוח את ילדה ברחמה, למה שאני ואתה לא נהרוג זה את זה? ...כיום מיליוני ילדים שטרם נולדו נהרגים, ואנחנו לא אומרים כלום. בעיתונים אנחנו רואים את המספרים של אנשים שמתים בצורה כזו או אחרת, אבל אף אחד לא מדבר על מיליוני הקטנים שהיו אמורים להיוולד לאותם החיים שאתם ואני נולדנו אליהם. ואנחנו לא אומרים כלום, אנחנו מאפשרים את זה. מבחינתי המדינות שהפכו את ההפלות לחוקיות הן המדינות העניות ביותר. הן מפחדות מהילד שטרם נולד, ובעיניהן הילד חייב למות כי הן לא רוצות להאכיל עוד ילד אחד, לחנך עוד ילד אחד".
אבל מובן שבאותם ימים, ובייחוד לאחר הבחירה ברונלד רייגן לנשיא ארצות הברית, אף אחד לא התרגש ממסרים שמרניים שמופנים בעיקר כלפי נשים, ואפילו להיפך - אמא תרזה התקבלה בתשואות בכל מקום שאליו הגיעה עם מסריה הבעייתיים, ורייגן אף העניק לה אות כבוד.
אלא שממש כמו בסרט של מארוול, בזמן שהפופולריות של תרזה הלכה והתעצמה, צמח לה במקביל נמסיס עיקש, שהפך כל מיטת חולה בהודו במטרה למצוא את הפגמים בסיפור הפנטזיה הזה. ארופ צ'אטרג'י, סופר ורופא, היה הראשון להוציא תחקיר על אודותיה כבר בשנות ה-90. הוא זה שניסה להכשיל את ההכרזה שלה כקדושה, ועל בסיס כתביו נולדה גם הסדרה החדשה.
הוא נולד בכלכותה ב-1958, ובשנות ה-80 עבר לבריטניה. עד לפני המעבר למערב, צ'אטרג'י עבד כרופא בבית חולים בעיר הולדתו שאליו נשלחו מעוטי יכולת, ובהמשך טיפל בפליטים ובפצועים ממלחמת האזרחים. לדבריו, לאורך כל הזמן הזה הוא לא נתקל באחיות מהמסדר של תרזה – אף שהפרסומים שלהן טוענים אחרת.
משנת 1990 הוא בדק מקרוב את מה שהוא כינה "כת הסבל" שאותה ניהלה אמא תרזה, תחת ניצוחו של האפיפיור. כשהצטברו עדויות על התנאים הקשים במוסדות של המסדר, הוא פנה לעיתונאי והסופר הבריטי כריסטופר היצ'נס, ויחד הם עשו את הסרט Hell's Angel ששודר ב-1994 בערוץ 4. לאחר שהסרט יצא, היצ'נס הוציא ספר על אמא תרזה והמשיך להתראיין ולדבר נגדה, ובמקביל המשיך גם צ'אטרג'י לחקור את פועלה של תרזה - ולמעשה הוא ממשיך בכך עד היום.
מארי לאודון, אחת המרואיינות בסרט המקורי ומתנדבת לשעבר במסדר, סיפרה: "לכל החולים היה שיער מגולח, במקום לא היו כיסאות, כולם ישבו על מיטות שדה, לא היו חצר או גינה, לא היה כלום. חשבתי, איך זה יכול להיות שיש רק שני חדרים ל-60-50 גברים ונשים חולים? לא נתנו להם טיפול, לא נתנו להם כמעט משככי כאבים. מי שהיה לו מזל קיבל אספירין, אבל זה לא מקל על כאב שמגיע עם סרטן קטלני או מה שזה לא יהיה שהורג אותם. לא היה להן מספיק ציוד. הן השתמשו באותן מחטים שוב ושוב, וחלק מהאחיות שטפו את המחטים רק במי ברז קרים. שאלתי את אחת האחיות למה היא לא מחטאת את המחטים, והיא ענתה 'אין טעם'".
לאודון סיפרה על נער כבן 15 שהגיע עם בעיית כליות די פשוטה, אבל לא הייתה להן האנטיביוטיקה הנכונה כדי לטפל בו. כששאלה את הנזירות למה לא לוקחים אותו לבית החולים, הן ענו לה שאי אפשר, כי אם הן יעשו את זה בשביל מישהו אחד הן ייאלצו לעשות את זה עבור כולם.
באותה שנה שבה יצא הסרט הגיע לכלכותה גם רובין פוקס, אז עורך כתב העת הרפואי הבריטי The Lancet. לאחר שביקר ב"בית הגוססים" הוא תיאר את הטיפול הרפואי שקיבלו החולים שם כ"אקראי". "יש רופאים שמגיעים מדי פעם", הוא כתב, "אבל בדרך כלל הנזירות והמתנדבים מקבלים החלטות כמיטב יכולתם". פוקס ראה, למשל, חולה עם חום גבוה שטופל באקמול ובאנטיביוטיקה, ורק לאחר מכן אובחן כחולה מלריה. הוא סיפר שלא נעשות אבחנות מדויקות בין חולים חשוכי מרפא לבין כאלו שאפשר לרפא אותם ובאופן די פשוט, ואת האחריות למצב הזה הוא הטיל על תרזה עצמה.
גם ג'ק פרגר, רופא בריטי שעבד ברחובות כלכותה בשנים 2019-1979, אומר בסדרה החדשה דברים דומים, שמבקרים את התנאים הסניטריים ואת חוסר המקצועיות. "לא היה סיוע מעשי מספיק, ואולי אפילו הזנחה מוחלטת מאחורי הדימוי של טיפול חסר אנוכיות בנזקקים", הוא טוען. "תרזה גילמה גרסת כת-כאב של הנצרות, שאינה רוצה להקל על הסבל. הן שיבשו את התפיסה הנוצרית, הן הפכו לאדישות לסבל, אדישות לכאב".
למעשה, זו הטענה העיקרית של מבקריה: שהעניין המרכזי של אמא תרזה לא היה לרפא את החולים אלא לקדש את הסבל, מתוך האמונה שהסבל עוזר להתאחד עם ישו. קתרין ספינק, הביוגרפית הרשמית של אמא תרזה, באה לברך ויצאה מקללת כשאמרה בסדרה: "אנשים ביקורתיים כלפיה משום שהם לא מבינים את המוטיבציה שלה. היא נהגה לומר 'אנחנו לא עובדי רווחה. הייעוד שלנו הוא לא בהכרח לרפא, אלא להעביר את אהבת האל לכל אדם שבו אנחנו רואים את ישו הסובל'. עוד היא נהגה לומר: 'סבל הוא כלום, אבל סבל שמחובר לאהבה לישו הוא נפלא'".
מובן שהסבל לא היה רק של החולים, אלא גם של הנזירות עצמן. מרי ג'ונסון הגיעה למנזר בכלכותה בסוף שנות ה-70, חדורת מוטיבציה לתרום כמו אמא תרזה לפחות. עם הזמן היא הבינה בכמה קושי זה כרוך. "היינו יכולות ללכת ברחוב רק בזוגות", היא מספרת. "אסור היה לקרוא עיתונים או לראות טלוויזיה, היה אסור ליצור חברויות כדי לא להשאיר אף חלק מעצמנו שלא קשור לישו, והיה מותר לבקר את המשפחה רק אחת לעשר שנים ולמשך שבועיים". היא מספרת שהסארי הלבן הפך לסמל היותן "נשותיו של ישו הצלוב", ובהתאם הן קיבלו שרשראות ברזל עם קוצים - אחת לזרוע ואחת שהיה עליהן לכרוך סביב המותניים - "והן עוצבו במטרה להכאיב. היינו נשותיו של ישו הצלוב, אז היה עלינו לחלוק את כאבו". בהמשך "זכתה" ג'ונסון לקבל שוט ולהיות מהנזירות המצטיינות, שמכות את עצמן עד זוב דם.
8 צפייה בגלריה
''היינו נשותיו של ישו הצלוב, אז היה עלינו לחלוק את כאבו''. נזירות ממסדר "מיסיונרים של צדקה''
(צילום: Shutterstock)
מחקר שנערך באוניברסיטת מונטריאול ב-2013 טוען גם הוא שהמטרה של אמא תרזה לא הייתה לרפא את הסבל, אלא להאדיר אותו. לדברי החוקרים: "הוותיקן העלים עין מהדרך המפוקפקת למדי של אמא תרזה לטפל בחולים, מהמגעים הפוליטיים המפוקפקים שלה, מהניהול הבעייתי של סכומי הכסף העצומים שקיבלה ומדעותיה הדוגמטיות מדי לגבי הפלה, אמצעי מניעה וגירושים". מחברי המחקר מציינים שרופאים שביקרו ברבים מ-517 "הבתים לגוססים" שניהלה אמא תרזה ראו תנאים לא היגייניים ומחסור בטיפול, במזון ובמשככי כאבים. לדבריהם, התירוץ לכך לא היה יכול להיות מחסור בתקציב, מאחר שאמא תרזה גייסה מאות מיליוני דולרים. על פי צ'אטרג'י, "ל'מיסיונרים של צדקה' היה מספיק כסף כדי לספק טיפול רפואי מכובד לעניים ביותר, והם לא עשו את זה. תרזה קיבלה ציוד מהמערב אבל לא השתמשה בו. היא וידאה שאנשים יתקרבו לישו באמצעות הסבל - וזה היה די סאדיסטי".
ואלטר וולנוובר, עיתונאי גרמני שניסה לחקור לאן הגיע הכסף אחרי שביקר בשכונות המצוקה של כלכותה, גילה שבניגוד לחוק ההודי החל על ארגוני צדקה, "מיסיונרים של צדקה" מעולם לא פרסמו את פרטי החשבון שלהם – וכך גם כמעט כל הסניפים שלהם בכל העולם. אחד הבודדים שכן פרסם פרטים כאלו היה הסניף שבאנגליה, ועל פי הרשימות שלו רק 7% מכספי הצדקה שהם מקבלים מושקעים בפועלם. כל שאר הכסף ממשיך הלאה, לוותיקן.
אבל האשמות בנוגע לניהול הכלכלי לא הסתכמו רק ב"איפה הכסף?", אלא גם סביב השאלה מנין הכסף. עוד בחייה הואשמה תרזה בחבירה לבעלי הון עם מוניטין בעייתי, שביקשו לטהר את שמם או מצפונם על ידי חבירה לקונצנזוס כמו תרזה. כך, למשל, היא קיבלה למעלה משני מיליון דולר מצ'רלס קיטינג, בנקאי שהואשם בהונאת אזרחים אמריקנים בסך 3 מיליארד דולר בשנות ה-80 וה-90, כולל איבוד חשבונות חיסכון של למעלה מ-21 אלף אזרחים ותיקים. תרזה גם השתמשה במטוסו הפרטי, ואף העידה לטובתו בבית המשפט. לאחר שהוא הואשם, תרזה התבקשה להחזיר את הכסף שהוא נתן לה אך סירבה. ברשימת הנדבנים שלה הופיע גם ז'אן-קלוד דובאליה, הרודן ששלט בהאיטי ממות אביו ב-1971 ועד להפלתו ב-1986. הוא ידוע כמי שלקח כספים מעמו העני כדי לממן את חייו הראוותניים, תוך שימוש באלימות ובעינויים, אך זה לא הפריע לתרזה לקבל ממנו מיליונים.
לאור כל אלו, אין פלא שצ'אטרג'י והעיתונאי שאיתו יצר את הסרט בשנות ה-90, כריסטופר היצ'נס, קיבלו על עצמם להיות "פרקליטי השטן" – כינוי למי שכחלק מתהליך ההכרזה לקדושה מציג בפני הכנסייה טענות נגד המועמד, על מנת לחשוף פגמים באופיו. כידוע, זה לא ממש הצליח להם. הכנסייה אף הצליחה לעמוד בתנאי נוסף לקדושה, ומצאה עדות לנס שביצעה תרזה: ריפוי של אישה הודית שטענה ש"זיק של אור" שיצא מתמונה של אמא תרזה העלים את הגידול שהיה בבטנה. זמן מה אחר כך הודה בעלה שאולי לטיפולים שהיא עברה במשך תשעה חודשים היה יד בדבר, אבל זה כבר לא שינה שום דבר - עד היום נחשבת אמא תרזה לקדושה באופן רשמי.
אבל למרות הכספים שנעלמו, הקשרים עם הוותיקן ועם עסקנים מפוקפקים והטיפול הרשלני, הדימוי הנקי מכל רבב של אמא תרזה מסרב להיעלם. אולי מפני שלמרות דרכה הבעייתית, היו לה מטרות טובות – הרי כולנו רוצים שמישהו יאכיל עבורנו את הרעבים וידאג במקומנו לחולים. ואולי כי אם הדימוי הזה ייעלם, זה יאלץ אותנו להפסיק להאמין שיש קדושים שמהלכים בינינו, ומכאן השלב הבא יהיה לדרוש מאיתנו להפסיק להאמין שיש כזה דבר פיית שיניים. אבל אולי עכשיו, האנושות סוף-סוף מוכנה לקבל את הגיבורים שלה קצת פחות חד-ממדיים ויותר עגולים, מורכבים. כאלו שהטוב והרע מעורבבים בהם, ממש כפי שהוא מעורבב בנו. וכמו תמיד, בסופו של דבר השאלה היא מה עולה על מה.
את הדואליות הזו שבאמא תרזה מתאר בצורה הטובה ביותר גאוטם לואיס, יתום שנולד בסוף שנות ה-70 עם פוליו ונשלח לבית היתומים בכלכותה. לואיס משתף בסדרה בחוויותיו מהשנים שם, ומתאר את תרזה כמנהלת קפדנית, שהייתה מרבה לצעוק על הנזירות האחרות ולהלך אימים. "הגעתי לבית היתומים בגיל 18 חודשים ויצאתי מההשגחה של אמא תרזה בגיל שבע", הוא נזכר. "היו הרבה ימים בודדים וחשוכים. בית היתומים לא היה חוויה טובה ולעולם לא הייתי רוצה לחזור עליה, אבל אצלי תמיד קיימת ההכרה שאני חי את החיים בזכות פועלה של אמא תרזה. אם לא היא, אי אפשר לדמיין כמה זה היה נורא. היא דאגה למקופחים, לאלו שאף אחד אחר לא רצה, ואנשים שהיו בטיפולה לא הושארו להירקב ברחובות". ואולי זה שווה הכול?
