את הביקורת על "סרנדה לברבור", המופע החדש של הבלט הישראלי, אפשר וראוי להתחיל מהחלק השני של הערב - היצירה "ברבור שחור" של הכוריאוגרף היווני אנדוניס פוניאדקיס. למעשה טוב היו עושים בבלט הישראלי לו הייתה העבודה מקבלת ערב משלה, מפני שהיא לגמרי עומדת בפני עצמה, גדושה באינספור רגעים נפלאים ומעוררת מחשבה. היא מצליחה לעשות בעת ובעונה אחת שני דברים, שאי אפשר להפריז בייחודיותם: הראשון, היא מעניקה פרשנות חדשה, מקורית ומסעירה ל"אגם הברבורים". השני, היא מעניקה לרקדני הבלט הישראלי חומר גלם תנועתי שמחמיא מאוד ליכולותיהם, ולמעשה מציג את הלהקה במיטבה מזה שנים.
אבל נתחיל בכל זאת מההתחלה, ומחלקו הראשון של הערב,"סרנדה", שיצר ג'ורג' בלנשין, למוזיקה של צ'ייקובסקי. מדובר על העבודה הראשונה שהעמיד בלנשין עבור הניו יורק סיטי בלט, ולמרות ראשוניותה, היא מקפלת בתוכה הרבה ממאפייני השפה התנועתית שלו - לא רק שילוב תנועות מסגנונות מחול שונים, אלא ואולי בעיקר, צירופים חדשניים של תנועות, כניסות, יציאות והעמדה מעניינת על הבמה.
לביקורות נוספות במדור:
"סרנדה" נולדה מרגע של השראה שבו נכנס בלנשין לסטודיו, וראה את הרקדניות מסתירות את פניהן מקרני השמש שחדרו דרך החלון. המוטיב הוויזואלי, מעין הבהוב בין חושך לאור, שזור לאורך כל העבודה - דרך התנועות, דרך החצאיות השקופות, ובאמצעות התאורה. זוהי עבודה ששלובים בה גם אלמנטים מתחום הצילום והקולנוע, כך שברגעים מסוימים נראות הרקדניות כמו בצילום בחשיפה גבוהה. בנוסף, כמו בהרבה עבודות אחרות של בלנשין, גם כאן מקבלת הלהקה (ה-corp de ballet) תפקיד משמעותי. בניגוד לבלט הקלאסי של המאה ה-19, שבו הייתה חלוקה גדולה בין הסולנים לבין הרקדנים שעומדים ברקע, כאן יש המון סולואים קצרים וארוכים, שמאפשרים לכל אחת לקבל חשיפה ראויה.
זאת לא הפעם הראשונה שאני רואה את היצירה הזאת בביצוע של הבלט הישראלי. בהשוואה בין הביצועים, זה היה דווקא החלש מבין השניים, בעיקר בגלל חוסר אחידות ברמה הטכנית בין הרקדניות. לעומת זאת, שלוש הסולניות שביצעו את התפקידים הראשיים, היו מצוינות והצליחו להפגין גם טכניקה מרהיבה וגם אופי ייחודי משלה.
ונשוב ל"ברבור שחור", כאמור היצירה החדשה והמעניינת יותר של הערב. תחילת העבודה נרקדת לצלילי מיקס של המוזיקה המפורסמת של צ'ייקובסקי עם קולות שנלקחו מתוך ראיונות עם רקדניות הניו יורק סיטי בלט - שרה מרינס, אשלי באודר ותרזה רייכלין. הן מספרות על התפקיד הכפול של אודט/אודיל, הקושי הטכני הרב הכרוך בביצוע, לצד הממד התיאטרלי שנדרש מהן. על רקע המיקס הזה פורצים לבמה רקדנים, לבושים בגדים שחורים עם ציורים-הדפסים של נוצות, ורוקדים בתנועות מהירות מאוד. יש כאן לא מעט מחוות לבלנשין, בעיקר לחיבורים החדשניים שעשה בין תנועות שונות, לצד שילובים מרתקים, מהירים ולעיתים מסוכנים בין בלט למחול מודרני. פוניאדקיס מצליח לייצר על הבמה אנרגיה גבוהה לאורך זמן, גם ברגעים שבהם המוזיקה היא לירית ואיטית יחסית.
דמות הברבור השחור היא לא אישה טורפת ורמאית, היא מתגלמת דרך כל הרקדנים, והם מייצגים אלגנטיות, חדות ובה בעת שבריריות ונגישות. מרשימים במיוחד הם הדואטים, שמשחקים כל הזמן על ההכרות שלנו עם פה-דה-דה קלאסי, לבין סוגים שונים של ריקודי זוגות. ניכר כי פוניאדיקס מושפע מהניו יורק סיטי בלט, לא רק דרך השימוש בקולות הרקדניות, אלא בגילום האתוס שלהם - תנועה מהירה מאוד עם דגש רב על פרפורמנס והלהבת הקהל. קצת כמו המוזיקה, שאפשר לעבור איתה רכבת הרים של רגשות, גם הכוריאוגרפיה סוחפת את הצופים לתוך סיפור אהבה סוער ומרגש. ודווקא בגלל המהירות ושילוב הסגנונות, רקדני הבלט הישראלי נראו כאן במיטבם, והצליחו להביא לידי ביטוי יכולות טכניות גבוהות לצד אישיות בימתית מעניינת.