המותחן הפסיכולוגי "אינסטינקט אימהי" מבוסס על סרט בלגי שביים אוליבייה מאסה-דפסה (2018), מי שהיה אמור לשמש גם כבמאי של הגרסה האמריקנית. הסרט הקודם היה בעצמו עיבוד לספר בשם דומה מ-2012 שנכתב ע"י ברברה אבל. מאסה-דפסה עזב את הפרויקט ואת מקומו תפס הצלם של הסרט בנואה דלום, במה שהפך להיות הפרוייקט העלילתי הראשון שאותו הוא מביים. דלום, שעבד עם במאים נחשבים כמו טראן אן הונג וג'וליאן שנאבל, מעצב את הסרט באופן מוקפד מבחינה ויזואלית אך דרמטית הטון פחות מדויק. נראה שגם שתי השחקניות הראשיות (ג'סיקה צ'סטיין ואן האת'וויי), שתיהן מוערכת ועטורות פרסי אוסקר, לא היו לגמרי מתואמות לגבי סוג הסרט שבו הן משחקות.
"אינסטינקט אימהי" – טריילר
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
העלילה מתרחשת בשנת 1960 ומתחילה בתקופה בה מתקיים המירוץ לנשיאות שבו ינצח קנדי את ניקסון. הגיבורות הלבושות בקפידה חיות בפרבר של המעמד הבינוני פלוס, חיים של בתים מרווחים, חיים המוקדשים לטיפוח הבית וגידול הילדים, וגברים שיוצאים לעבודה ומפרנסים את משפחותיהם. לכאורה הכל מושלם בגרסה השמרנית של החלום האמריקני, אך זה מיד מעלה את חשדם של הצופים. בקולנוע נבחנו הפרברים כטריטוריה של דיכוי והדחקה (בסרטי דאגלס סירק בשנות ה-50 ועד "אמריקן ביוטי"), סאטירות מד"ב ("נשות סטפורד" בשנות ה-70 ו"אל תדאגי יקירתי"), אימה פסיכו-מינית (מסרטי סלאשרים ועד "קטיפה כחולה"), וקומדיות סוריאליסטיות (מ"פוליאסטר" ועד Greener Grass). כשהכל נקי, צבעוני ומטופח, אלו סימני אזהרה שמתחוללים דברים לא פשוטים מתחת לפני השטח.
בסצנה הפותחת אליס (צ'סטיין) עוקבת מבעד לחלון בביתה אחר סלין (האת'וויי) כשהיא עוזבת את ביתה ונכנסת לרכב. אליס מנצלת את ההזדמנות כדי להיכנס לבית של שכנתה, ושם לשלוף ממגירה במטבח סכין גדולה. כשסלין חוזרת הביתה היא לא מותקפת בידי שכנה פסיכוטית, אלא מגלה מסיבת הפתעה שאורגנה לרגל יום הולדתה על ידי אליס. במסיבה אנו לומדים שהן חברות נפש, בקשר המבוסס על חיבה ונדיבות הדדית. החשדות שעולים בתחילת שוככים, אך פעולת ההתגנבות לבית השכנה/חברה עוד תחזור מספר פעמים בסרט, ובהקשרים אפלים יותר מבחינת הכוונה והתוצאה.
3 צפייה בגלריה
חברות נפש, אבל זה הולך להשתנות. ג'סיקה צ'סטיין ואן האת'וויי, מתוך "אינסטינקט אימהי"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
לשתי החברות יש ילדים בני אותו הגיל, חברים בלתי נפרדים האחד של השני. לסלין יש את מקס (בילן ד. ביאליץ), בן יחיד שבמהלך לידתו ניזוק גופה של האם שאינה יכולה ללדת עוד ילדים. לאליס יש את תיאו (אמון פטריק אוקונל) שלו יש אלרגיה קשה לבוטנים, עד שאכילת מזון שבו הם נמצאים מסכנת את חייו. קל לנחש שעוד יעשה שימוש בפרט זה.
שתיהן נשואות, לכאורה באושר, לבעליהן. אליס נשואה לסיימון (אנדרס דניאלסן לי) וסלין נשואה לדמיין (ג'וש צ'ארלס), שתי דמויות גברים לא מגובשות או מעניינות במיוחד, והדבר לא ישתנה משמעותית גם כאשר חיי הדמויות ייקלעו לטלטלה. בתחילת הסרט הזוגיות של אליס וסיימון נראית הרמונית יותר בגלל שאליס מקבלת ללא סייג את תפקידה כאישה הקטנה מהפרברים. לסלין, לעומת זאת, הייתה קריירה בתחום העיתונות שהושהתה. עכשיו מדגדג לה לנסות לחזור, אבל היא משלימה בלית ברירה עם הווטו שמטיל דמיין על רצונה זה.
3 צפייה בגלריה
הגברים? פחות חשובים פה, כנראה. מתוך "אינסטינקט אימהי"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
החיים השלווים של אליס וסלין ושל משפחותיהם נקלעים לטלטלה לאחר אירוע טרגי שבו שתיהן מעורבות. האם את האסון הזה ניתן היה למנוע? אנו יודעים שלא, אבל זה לא מונע את עלייתן של רגשות קשים מצד האחת כלפי האחרת. הסרט מתחיל לנוע לעבר מחוזות של אי ודאות, חרדה ואימה. מה הכוונות של האחת כלפי השניה וכלפי משפחתה? עד כמה כל אחת מהן לוקה ביציבותה הנפשית - הן ביכולת להבין דברים כהווייתם, והן מבחינת הנכונות לעשות מעשים קיצוניים האחת כלפי השניה? אני נמנע מלציין מה קרה ומה כל אחת מהן עושה בסיטואציה המתהווה.
כפי שמעיד השם "אינסטינקט אימהי", הנכונות לבצע מעשים קיצוניים תנבע מתוך אינסטינקט זה. השינויים המתחוללים נותנים לאחת השחקניות לשחק דמות עם פוטנציאל להופעת "אובר דה טופ" הקורצת לקהל שמחבב דמויות ממין זה. לעומת זאת, השחקנית השניה נשארת מעוגנת בניסיון לגלם דמות שחששותיה, והרקע של בעיות נפשיות שמהן היא סבלה בעבר, עדיין מטופלות באופן ריאליסטי מבחינה פסיכולוגית.
3 צפייה בגלריה
מי את? המוגזמת או הריאליסטית? אן האת'וויי, מתוך "אינסטינקט אימהי"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
הבדלי הגישות של השחקניות ניכרות גם בעלילת הסרט. לקראת סופו יש אפשרות להגיע להכרעה שתישאר בגבולות הדרמה הפסיכולוגית. ייתכן שאם בנקודה זו הסרט (הקצר למדי, 94 דק') היה מסתיים, הוא היה מוצלח יותר. במקום זאת מתבצע מהלך עלילתי של רבע שעה נוספת שדוחפת את הסרט לקולנוע ז'אנרי שבו עשויים להתרחש דברים קיצוניים למדי. אחרי הרבע שעה הזו לא ניתן לקחת ברצינות לא את הדמויות ולא את הסרט. לכן גם גמר הצפייה בסרט מלווה בתחושת החמצה: שתי שחקניות עם יכולת מוכחת, שתיהן יכולות לעצב את הדמות שלהן (צ'סטיין והאת'וויי משמשות גם כמפיקות בסרט) אבל כנראה שיש פה מקרה של במאי של סרט ראשון שלא ידע או לא החליט כיצד לגרום להן לשחק באותו סרט.
