נדב לפיד הוא כבר שם דבר בקולנוע העולמי. אחרי הזכייה בדב הזהב בפסטיבל ברלין 2019, הוא כבר ניצב כאחד הכישרונות הגדולים, ולכל הפחות המקוריים, שהגיחו בסבב הפסטיבלים הבינלאומי. יוצר מובחן סגנונית. אוטר לכל דבר. לכאורה, למדינת ישראל ולזירת התרבות שלה יש במה להתגאות. אבל אחרי צפייה בסרטו החדש "הברך", שהוקרן בבכורה הערב (ד') בפסטיבל קאן במסגרת התחרות הרשמית על דקל הזהב, אפשר לקבוע שממשלת ישראל, מוסדותיה הבירוקרטיים, ובראשם משרד התרבות, לא יחושו רגשות הערכה, הוקרה ולבטח לא גאווה בבן המוצלח של הקולנוע המקומי.
הברך - טיזר לסרטו החדש של נדב לפיד
סרטו החדש, הרביעי במספר, נקרא כאמור "הברך", אולם בתוכניה של הפסטיבל הוא הופיע תחת השם המסתורי Ahed's Knee ("ברכה של עאהד"). התעלומה נפתרת כבר בפתיחתו המרשימה של היצירה המאתגרת והרדיקלית הזו, כשאנו מתוודעים להפקה של סרט המוקדש לנערה הפלסטינית עאהד תמימי, שעשתה כותרות ברחבי העולם כשצולמה חובטת בחיילי צה"ל. אבל לא תמימי היא גיבורת הסרט כי אם ח"כ בצלאל סמוטריץ', שבציוץ אלים מ-2018 איחל שתחטוף "איזה כדור, לפחות בפיקה של הברך". אפשר להגיד שלפיד, הידוע כיוצר פוליטי וביקורתי ביותר, בעצם מספק פה מחווה סרקסטית, או לכל הפחות אדפטציה, לאותה שורה של חבר הכנסת, אשר הביאה בזמנו להשעיית חשבון הטוויטר שלו ליממה.
אבל לא רק סמוטריץ' זוכה לניימדרופינג מלפיד - הממסד הישראלי כולו נמצא תחת מתקפה ב"הברך", ובמיוחד משרד התרבות והנהגתו. למרות שהיא לא מוזכרת בשמה, ואף נאמר כי בראש המשרד עומד שר, הרי שברור כי הבמאי מפנה את החצים המשוננים והשנונים שלו לעבר מירי רגב. הוא מסתער ללא רסן על המדיניות שהכתיבה למשרד התרבות לצנזור היוצרים ובראש ובראשונה הקולנוענים. אפשר לשער שלפיד עצמו חש אכזבה שהיא כבר אינה מכהנת כשרת התרבות של ישראל. לפני עשר שנים, סרטו הארוך הראשון "השוטר" נתפס כיצירה המהדהדת את רוח התקופה כשיצאה במקביל למחאת האוהלים. במקרה הזה, הוא לא מצליח לעמוד בקצב של הפוליטיקה הישראלית. ומי כן יכול? חבל, כי סרטו נראה כמו הזמנה פתוחה לריב עם השרה, פריבילגיה השמורה ליוצרים בסדר גודל שלו (ובקרוב צפוי גם ערן קולירין לעורר שערוריה עם סרטו החדש "ויהי בוקר", שיוקרן אף הוא בבכורה במסגרת מבט מיוחד בקאן).
זוהי הפעם הראשונה שלפיד מתקבל לתחרות הרשמית של קאן, מה שכאמור מאשרר את מידת ההערכה של הקולנוע הבינלאומי ליצירתו, ומעניק לו מעמד מכובד לצד קולנוענים מהוללים אחרים שנמצאים פה גם השנה, בהם פול ורהובן, לאו קראקס, פרנסואה אוזון, ווס אנדרסון, ננו מורטי ועוד. אבל צריך לומר את האמת: פסטיבל קאן יארח במאים בסדר גודל זה שנה אחר שנה בהתאם למפתח שמי, לא בהכרח על פי איכות הסרטים עצמם. על כן, בעוד שלפיד נכנס למועדון יוקרתי זה, אין זה אומר בהכרח ש"הברך" הוא יצירת מופת. ואכן, מדובר בסרט שנוי במחלוקת, קשה לעיכול ולתפיסה. הברך של עאהד היא בעצם אצבע משולשת אל מול ההוויה הישראלית. מדובר באתגר לא פשוט לכל צופה בקאן, ואפילו בישראל - שם עתיד הסרט להיות מופץ החל משבוע הבא.
למרות ההתייחסויות השובבות לסמוטריץ', מירי רגב ואחרים, "הברך" הוא סרט על נדב לפיד. אפשר לראות בו פרק נוסף בפרנצ'ייז שהשיק על קורות חייו. הוא מבוסס על הנסיבות האחרונות והעגומות שאליהן נקלע בשנים האחרונות, עת התמודד עם מחלת הסרטן של אמו ועורכת סרטיו ערה לפיד, במהלך העבודה על "מלים נרדפות". הדמות הראשית, המכונה י', היא למעשה התגלמות של לפיד בתקופה זו. אבשלום פולק, הזכור מימי תהילתו בסדרה "פלורנטין" משנות ה-90 לוהק לתפקיד הראשי - עוד בחירה משעשעת של לפיד, שכזכור ליהק את שרית לארי, בוגרת "עניין של זמן", לתפקיד הראשי בסרטו "הגננת". הסרט מלווה את י' לאורך יממה שבה הוא יוצא לערבה כדי לשוחח עם קהל מקומי על סרט קודם שלו. קשר אישי נוצר עם יוזמת האירוע, יהלום (נור פיבק הלבבית), צעירה מקומית שכחלק מהקידום שלה במשרד התרבות נדרשת לשתף פעולה עם רוח המפקד ולכפות אותה גם על האורח החתרני.
למרות האינטימיות המיידית והמאוד קרובה ביניהם, השניים שונים בתכלית. בעוד שיהלום מלאת התלהבות ורצון טוב, י' הוא גבר ציני שבסך הכול בא לחלטר ולעשות קצת כסף על חשבון משלם המסים. היא נולדה וגדלה בדרום והוא תל אביבי שמאז שירותו הצבאי בגבול הצפון לא שש לצאת מגבולות גוש דן. בעוד היא מתבוננת בו בעיניים טעונות הערצה, הוא אינו באמת מראה עניין בה או באנשים האחרים. לכאורה מדובר בביטוי בוטה של נרקיסיזם, אולם רסיסי החיים כפי שלפיד מרסס אותם על המסך יוצרים תמונה יותר מורכבת, ולא תמיד ניתנת להרכבה. מקסימום לפירוק. הסגנון החזותי הנועז, חסר הרסן והתזזיתי לעיתים מפריע ומציק, אבל לא פעם תורם להתמזגות בסערת הרגשות בנפשו השסועה של הבמאי.
"הברך" אינו דרמה עלילתית שגרתית, אלא יצירה שמנסה לקלוט יחדיו משבר קיומי של אדם על רקע משבר קיומי של חברה שלמה - החברה הישראלית. מצד אחד יש זהות ואחדות בין זה לזה, ומצד שני לפיד מקפיד לבדל בין השניים. המשבר האקזיסטנציאליסטי של הבמאי מוצג באופן מופשט. המצלמה שנעה סביב ומשוטטת בחלל מבטאת את הבלבול וכן את חוסר תשומת הלב והעניין של הגיבור בסביבתו. מצד שני, המשבר הקיומי של מדינת ישראל והחברה באים לידי ביטוי באזכורים מובהקים ביותר, לעתים אפילו גסים. העוגנים במציאות חדים וברורים - מהציטוט של סמוטריץ', דרך המתקפה על מדיניות משרד התרבות לצנזורה והעדפה מתקנת לפי מפתח של מוצא ומקום מגורים, ושחזור זכרונות מהשירות הצבאי.
בסופה של ההקרנה, שמתקיימת בפסטיבל שאינו כתמול שלשום בנסיבות הקורונה, הקהל הריע דקות ארוכות ללפיד, רעייתו נעמה פרייס (שמופיעה בתפקיד קטן בסרט, וכן בנו הפעוט נוח), וכן לשחקנים פולק, פיבק ואחרים שהגיעו לריביירה הצרפתית. מדובר במחווה טקסית שגרתית בקאן, אבל ניכר שלפיד היה נרגש מהמעמד, שכאמור מבטא את מעמדו כיוצר בינלאומי. בישראל הסרט והקולנוען מאחוריו יתקבלו ככל הנראה בביקורת נוקבת שאפשר להבינה. עם כל המורכבות של "הברך" יש בה תחושה של התנשאות וזלזול בחברה הישראלית, הגסה והלא מחונכת ובמיוחד בפריפריה המוזנחת, ובעיקר זניחה. לפיד לא יוכל להסתתר מאחורי קוצו של י'. זאת האמירה שלו והיא מהדהדת ונרקיסיסטית.
פרימיירה של "הברך" בפסטיבל קאן
(צילום: אמיר בוגן)
בנוסף, יש פה התרסה נגד משרד התרבות (שנציגיו בוודאי נכחו ביציע), והיא טובלת במידה רבה של צביעות. לשיטתו, לשתף פעולה עם הממסד ומדיניותו בתמורה לתמיכה כספית זו עסקה עם השטן - עסקה שהוא ביצע בעצמו מספר פעמים בעבר, ובכלל במקרה הנוכחי. אולי עכשיו, כשהוא פורץ דרך לטריטוריות חדשות וזוכה למקורות תקציביים נעים מגופי הפקה באירופה, הוא יוכל להתנתק מעטיני התקציב הישראלי. לא מן הנמנע שכפי שהוא מזהיר בסרט חתרני זה, יהיה עליו להפיק את היצירות הבאות ללא מימון ישראלי בגלל שהוא עלול להיכנס לרשימה השחורה. סיכון שהוא מוכן לקחת, אולי לא יכול בלי.
