מחלת הסרטן היא אוניברסלית, אך אופן ההתמודדות איתה נושא היבטים ספציפיים מבחינת המקום והזמן שבו ממוקמת דמות החולה. במיטבן, סיטואציות אלו מולידות יצירות משמעותיות, אם לא באיכותן האבסולוטית, אז לפחות בהקשר של התרבות שבה הן נעשו.
סוף טוב - טריילר
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
הדוגמה המובהקת לכך היא "איקירו" (1952) סרטו הנפלא של אקירה קורוסאווה (שבשנה שעברה זכה לעיבוד בריטי). גיבור הסרט, הבירוקרט הלא יעיל ווטנבה מגלה, את עובדת מותו הקרב. הוא מצליח לגבור על תחושת הייאוש והחידלון ולמקד, לראשונה מזה שנים רבות, את מחשבותיו ומעשיו. הזמן המועט שנותר לו מוקדש לפעולה נחושה למען רווחתה של אוכלוסייה שגרה בשכונת עוני, אקט המעניק לחייו את המשמעות שהייתה חסרה בהם.
לביקורות קולנוע נוספות:
ב"קליאו מ-5 עד 7" (1962) של אנייס ורדה, אנו עוקבים בזמן אמת אחרי הגיבורה - זמרת יפת מראה, בעודה מחכה לתוצאות בדיקה שעשויה לחרוץ את גורלה. פרק זמן זה הוא בסיס למסע טרנספורמטיבי עבור הגיבורה, הנעה ממצב שבו היא כלואה במבטם של האחרים, לתחושת שחרור המאפשרת לה להתמודד עם מה שהגורל מזמן לה. בגרסה ההפוכה ל"קליאו" אסי דיין משחק ומביים בסאטירה הפסימית "מר באום" (1996). בתחילת הסרט הגיבור מתבשר על ידי רופאו כי נותרו לו - בדיוק - 92 דקות לחיות (כאורכו של הסרט). אנו הופכים לשותפים למסע בכיליונו של הגוף הציוני הייצוגי - גופו של אסי דיין. אקט התערטלות שנדמה כי דיין נהנה להטיח בחדווה אפלה בפניהם של הצופים. אולי לא סרט משמעותי כמו "איקירו" ו"קליאו", אך בוודאי בעל אמירה ספציפית בהקשר של הקולנוע הישראלי והתרבות הציונית.
"סוף טוב" (My Happy Ending) מתרחש במהלך יום במחלקה אונקולוגית, בחדר שבו שלוש נשים עוברות טיפול כימותרפי. אחת מבוגרת בעלת אופי תוסס, השנייה אופטימית בשנות ה-50 לחייה, והשלישית אישה בשנות ה-20 לחייה שהיא גם אמא לילדים קטנים. אליהן מצטרפת שחקנית תיאטרון ידועה, כבר ביום הראשון לתחילת הטיפול בסרטן המעי. זהו הבסיס המשותף למחזה המצליח שכתבה ענת גוב, שמבקש להדהד את ניסיונה כחולת סרטן שבחרה לוותר על הכימותרפיה.
למרבה הצער נראה שהעיבוד הקולנועי מנותק - הן מהמקור התיאטרלי שכתבה ענת גוב, והן מהתרבות הישראלית שבה הוא נוצר והועלה. ניתוק זה הוא גורם משמעותי, אך בוודאי לא יחידי, בחוסר ההצלחה של הסרט. את הסרט ביימו צמד הבמאים הישראלי שרון מימון וטל גרניט ("מיתה טובה", "הנשף"), הנמצאים כעת בתנופה יצירתית הכוללת גם סדרה וסרט נוספים שיעסקו במחלה זו.
4 צפייה בגלריה
הליהוק שלה נראה כמו הזדמנות שיווקית בלבד. מקדואל ב"סוף טוב"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
התסריטאית רונה תמיר עיבדה את המחזה, וריככה באופן ניכר את הומור הגרדומים שהיה בו ואת האינטראקציות הקדחתניות בין הדמויות. המחזה כלל גם אלמנט של מיוזיקל בנוסח "הבלש המזמר" (1986) של דניס פוטר, כאשר הסיטואציה המוקצנת של בית החולים, עולה עוד שלב והופכת למיוזיקל גרוטסקי. הסרט, לעומת זאת, הוא דרמה קומית, בעלת אופי מאופק, עם דגש על הרגש שנוצר בהתפתחות האחווה בין הנשים המטופלות. החריגה מרמת המציאות של חדר הטיפול מתרחשת כאשר הנשים מתמודדות עם הסבל הפיזי באמצעות דמיון מודרך. אנו מועברים למרחב שבו אחת הנשים, כל פעם אישה אחרת, מובילה את האחרות בעולם שהיא מדמיינת. כל הנשים רואות ופועלות במרחב החדש כאילו הן חולקות מציאות מדומה. בלשון המעטה, זה לא עובד.
הדמות של השחקנית טליה, ששימשה כאלטר אגו של גוב, הפכה לכוכבת אמריקאית בשם ג'וליה שמשחקת על הבמות באנגליה. היא מגולמת על ידי אנדי מקדואל, שזכורה בעיקר מתפקידיה מסוף שנות ה-80 וה-90 ("סקס שקרים ווידאוטייפ", "תמונות קצרות"). התפקיד הבולט הקודם של מקדואל בסרט אנגלי היה בקומדיה הרומנטית המצליחה "ארבע חתונות לוויה אחת" (1994) שעוצבה כמפגש חנפני בין התרבות האנגלית והאמריקאית. הופעתה בסרט הנוכחי נראית יותר כהזדמנות שיווקית שעליה ההפקה לא יכלה לוותר, מאשר כורח דרמטי ממשי.
הסרט נפתח בהגעתה של ג'וליה למחלקה האונקולוגית. היא צופה בחוסר נחת מבעד לווילון בשלוש הנשים היושבות במחלקה ומקבלות את העירוי. הן יושבות פנים מול פנים, ובסמיכות רבה, כך שלא ניתן לחמוק מאינטראקציה איתן במהלך הטיפול. ג'וליה, כוכבת תיאטרון שהקריירה שלה בנסיגה, מזדעזעת לגלות שהיא לא תקבל את החדר הפרטי שהובטח לה. היא נבוכה מכך שהיא עשויה לחלוק את מרחב הטיפול עם נשים רגילות, וחוששת שהמידע על מחלתה ידלוף לעיתונות. סכנת החיים והטיפול הקשה המחכה לה הם כמעט בגדר פרט שולי עבורה.
זוהי נקודת המוצא לדמות ראשית בלתי נסבלת. היא אולי חולה בסרטן, אבל, כמו הכוכבת שהיא חושבת שהיא, נראה שעבור ג'וליה כל שאר האנשים במחלקה, כולל החולות האחרות, הם לא יותר מניצבים במחזה שבו היא משחקת את התפקיד הראשי של "חולת סרטן". זה היה יכול להיות ניסיון יוצא דופן ואפילו אמיץ להציג באופן מאוד לא מחמיא אדם במצב שמטבעו מעורר אמפתיה. הזדמנות לבחון את הדרך שבה אנו נותרים פגומים ובלתי משתנים גם נוכח המוות. אך נראה שהדמות הלא מלבבת היא בעיקר תוצר של שרשרת החלטות שגויות.
ג'וליה מגיעה לטיפול מבלי שהיא אפילו יודעת מה המשמעות של "שלב 4" – השלב בו נמצאת מחלתה. היא מתלוננת בפני הסוכנת/חברה/גיסתה לשעבר שלה ננסי (טמזין גרג מהסיטקום "אפיזודס") וזו תחולל לא מעט מהומה בניסיון לתקן את העוול שנגרם לג'וליה. חוסר המודעות הלא אמין של גיבורת הסרט, ישתנה בהמשך לרגע שבו היא מקבלת בהרף עין החלטה גורלית. זה אמור להיות אקט של לקיחת אחריות מעוררת הערכה של ג'וליה על חייה - היא מוכנה לקבל את המוות מבלי לנסות להאריך את החיים באמצעות סבל מיותר. היא אפילו מוכנה להיאבק במי שמנסים למנוע ממנה לקבל החלטה זו (בנוסח המחזה/סרט "של מי החיים האלה לעזאזל?"). במקום זאת, המעבר מחוסר מודעות, והתייחסות שטחית למצבה, הופך את ההחלטה לעוד אלמנט של התנהגות קפריזית מצד אישה המורגלת בפריווילגיה של פרסום והצלחה.
הנשים שמולן מוצבת ג'וליה כוללות את ג'ודי הנחרצת המגולמת על ידי השחקנית הוותיקה מרים מרגוליס. כמו במחזה של גוב היא נותרה ניצולת שואה, אך בשונה ממחזה המתרחש בישראל, השימוש בפרט מידע זה נראה, בקונטקסט של הסרט האנגלי, מאולץ, שלא לומר מניפולטיבי. הקומיקאית סאלי פיליפס היא מיקי, נערת הרוק בדימוס בשנות ה-50 לחייה, שמייצגת את גישת השאנטי האופטימית, ואימאן (ראקהי ת'קרר) בשלהי שנות ה-20 לחייה, אישה מוסלמית עדינה ומאופקת (היא מחליפה את דמותה של אמונלה, האישה הדתייה והצעירה מהמחזה).
הצוות המכובד של שחקניות אנגליות זוכה להשלמה נוספת בהופעת אורח של איש הפאות ג'ואי (הקומיקאי דייויד ואליאמס מהצמד של "הממלכה הקטנה"). דמות מוקצנת שהשתלבה היטב בטון ההומור של המחזה, וכאן נראית תלושה בהקשר המאופק יותר. גם כאן נראה שיש החלטות להשתמש במה שההפקה מצליחה לגייס, ולא בהכרח במה שיכול להקנות לה אחדות קוהרנטית.
הנושא של אדם חולה בסרטן, הבוחן את חייו ואת אפשרות מותו הקרב, היווה בסיס לכמה יצירות קולנועיות משמעותיות. "סוף טוב" רחוק מאוד מלהימנות עימן. יתכן שהניסיון לשמור על נאמנות לרוחו הפרועה של המחזה לא היה צולח את המעבר למסך הגדול, אבל נדמה שזה הימור שאותו היה שווה לקחת – וחבל שהוא לא נעשה.
