ביום חמישי האחרון עלה לאקרנים בישראל "באטמן" – סרטו של הבמאי מאט ריבס ("קלוברפילד", "כוכב הקופים: השחר"), שמבקש לברוא מחדש את דמותו הקולנועית של גיבור העל עטוי-השחורים, הנלחם בפשע הגואה בעירו גותהאם. אלא שגם הפעם, כמו במסגרת הגלגולים הקולנועיים האחרונים של איש העטלף, באטמן לא לוקח שבויים במסגרת המלחמה הזאת. עם אגרופי פלדה וגישה ברוטלית מצמיתה לשליחות שלקח על עצמו, מבחינת איש העטלף של הסרט החדש (בגילומו של רוברט פטינסון), כל האמצעים כשרים בדרכו למיגור הפשע מרחובות הכרך המושחת.
בביקורת על אודות הסרט שהופיעה השבוע במגזין "וראייטי" נכתב כי הוא "מתעל אלמנטים של פילם נואר וסרטי אימה מוגבלי-גיל". אבל כל מי שמופתע מכך שבאטמן של הסרט החדש מפלרטט עם סרטי אימה וקרוב יותר בפעולותיו וברוחו לנבלים שאותם הוא מבקש להכחיד, כנראה שלא ממש היה בסביבה במשך השנים האחרונות, שבמהלכן הלכה ונטתה דמותו של גיבור העל לכיוונו של הסוציופת האלים – משהו שתמיד ארב מאחורי הצללים.
באטמן/ברוס וויין היה שם קודם, לפני כל גיבורי העל המיוסרים שאנו רואים בז'אנר היום, מציג לפני כולם את הדואליות המטרידה שבדמותו של הויג'ינלטה החמוש - אדם שלוקח את החוק לידיים ומבקש לכונן את ה"צדק" לשיטתו, ובכל מחיר. למעשה, כך בדיוק הוא התחיל, לפני 83 שנה.
"באטמן" – טריילר
ביי ביי אלימות
ב-1939, סופרמן משל בכיפת עולם הקומיקס. גיבור העל שהגה ג'רי סיגל ואייר ג'ו שוסטר פרץ לסצנה שנה קודם לכן, וזכה מיד לפופולריות עצומה. במסגרת מרוץ החימוש שההצלחה הזו יצרה בקרב יוצרי הקומיקס של התקופה, הציגו בוב קיין וביל פינגר דמות שכבר אז, בימיה הראשונים, היוותה אנטיתזה לגיבור המוסרי והמיטיב של סיגל ושוסטר: באט-מן (Bat-Man), לוחם צדק מזן אפל ומסתורי יותר, ללא הכוחות המיוחדים של סופרמן, אבל עם הממון והנחישות שאפשרו לו להגן על עירו מפני אלו המטילים עליה טרור.
כבר בגיליון הראשון שבו הופיעה דמותו (בסדרת הקומיקס Detective Comics) באטמן הוצג כטיפוס קשוח, מאיים וחסר רחמים, יצור לילי אפל שאיננו בוחל באמצעים במלחמתו בפשע. אותו באטמן ראשוני לא היסס לזרוק למיכל חומצה מבעבע את הנבל בו נלחם, ואז לסיים את האקט המזעזע עם המילים "סוף הולם לכשכמותו". הסיפור טבל באפלה הנוארית של סיפורי הפשע מאותה תקופה, והדגים היטב את השפעות ז'אנר "הספרות הזולה" על יוצריו, קיין ופינגר.
גם המשך עלילותיו של באטמן במסגרת Detective Comics דבקו בקו הזה, כפי שמעיד סיפור המקור החריג (דאז) של באטמן, שהוצג בנובמבר 1939 – בילדותו היה ברוס וויין עד לרצח האכזרי של הוריו, ונשבע על קברם ללחום בפושעים עד סוף ימיו. אולם ב-1940, כל זה החל להשתנות. בגיליון הקומיקס הראשון שעסק אקסקלוסיבית בדמותו של באטמן, ניטלו אקדחיו של איש העטלף.
עד לאותה נקודה באטמן/ברוס וויין נהג מעת לעת לחסל את יריביו באמצעות אקדחים, אולם כעת אלו נלקחו ממנו – ורף האלימות בסיפוריו פחת. גם תרמה לכך העובדה שמעט קודם לכן הוצגה בחוברות הקומיקס דמותו של הנער רובין, הסיידקיק של באטמן ודמות שנוספה כדי לקסום לקהל הצעיר. קצת קשה לפוצץ לרעים את המוח כשיש צוציק בסביבה.
במרוצת שנות ה-50, הטון הקליל יותר הלך והשתלט על הזיכיון. למרות דעיכה משמעותית בשוק, חוברות הקומיקס של באטמן המשיכו לצאת באופן שוטף – אלא שאמריקה של פוסט מלחמת העולם השנייה תרה אחר תכנים פחות קודרים ואפלוליים ממה שנהג להציע איש העטלף. וכך מצא את עצמו לוחם הצדק הלקוני והמסוגר חובר עם סופרמן, הנגטיב האופטימי ומאיר הפנים שלו, להרפתקאות משותפות – לעיתים קרובות מול אויבים מהזן החייזרי/פנטסטי, מה שהוסיף להרחיק את גיבור הצללים האורבני ממקורותיו הנואריים הריאליסטיים יותר.
המגמה התחזקה ב-1954, כשהתפרסם "פיתוי התמימים", ספרו של הפסיכיאטר היהודי-אמריקני פרדריק ורטהם, שטען כי תעשיית הקומיקס משחיתה את נפשם הרכה של בני הנוער, קונן על מינוני האלימות והסקס שבגיליונות הקומיקס של התקופה, והתעקש, בין היתר, כי באטמן ובן חסותו רובין הם בעצם נאהבים. הקונגרס האמריקני גילה עניין – אלה היו ימי הסנטור מקארתי, בהם רדף הממסד האמריקני אחר קומוניסטים והומוסקסואלים - ופתח ועדת חקירה בנושא. זמן קצר לאחר מכן נוצר ה-CCA (Comics Code Authority) – גוף רגולטורי שהיה אחראי על הפיקוח המוסרי של תעשיית הקומיקס האמריקנית. לבאטמן המקורי, הקשוח כפלדה, זה שמשליך פושעים למיכלי חומצה – פשוט לא היה סיכוי באקלים שכזה.
בום! זבנג! טראח!
עם תחילת שנות ה-60 המכירות של גיליונות הקומיקס של באטמן פחתו באופן משמעותי, וב-DC אפילו שקלו לחדול מהפצתם. כניסיון הצלה אחרון לפני הסוף, הופקד המותג בידי העורך ג'וליוס שוורץ – אחד מאנשי המפתח של החברה, שבאופן מיידי החל להיפטר מהאלמנטים המטופשים יותר שדבקו באיש העטלף במהלך שנות ה-50, כמו אייס, כלב-העטלף, ו-Bat-Mite – ננס מהממד החמישי שעטה על עצמו חליפת באטמן זערורית ועזר לידידו הגדול להגן על רחובות גותהאם. כן, אתם רשאים לגלגל עיניים. לגיטימי. אבל ב-1966, קיבל הסיפור של באטמן תפנית שתקעה טריז במאמציו הברורים של שוורץ: באטמן הגיע לטלוויזיה, ולא סתם, אלא באופן שלא היה יכול להיות רחוק יותר ממקורותיו.
בינואר 1966 עלתה ברשת ABC הסדרה "באטמן", בכיכובם של אדם ווסט כאיש העטלף וברט וורד כרובין. הטון היה קומי וקאמפי במתכוון; התפאורה הייתה צבעונית ומוגזמת, הפרופס מלאכותיים ומופרכים, והאווירה עליזה ועולצת. בגלגולו הטלוויזיוני היה באטמן לוחם פשע צדקני, שמרן ונעים הליכות שמבלה חלק ניכר מזמנו בחלוקת עצות חינוכיות לבן חסותו הצעיר. היי, רובין, חגורת הבטיחות חשובה בעת שאנו שועטים בבאטמוביל. היי, רובין, שתה יותר חלב והכן את שיעורי הבית שלך. לאותו יצור-צללים מבעית המגיח מהאפלה כדי לחסל את פושעי גותהאם לא היה זכר.
הסדרה נחלה הצלחה גדולה, וההצלחה הזו השפיעה עמוקות על סדרת הקומיקס, שאימצה את מאפייניה: הומור אבסורדי, וואן-ליינרים משעשעים, ארכי-נבלים שאינם מאיימים כפי שהם צבעוניים ומבדחים, ורוח שטות קלילה המרחפת מעל לכל. באטמן של המחצית השנייה של שנות ה-60 היה דמות לכל המשפחה, גיבור-על חם ונגיש שאפילו מחייך, רחמנא ליצלן, ודי הרבה.
וזה עבד. מכירות הקומיקס צמחו באופן ניכר, והפכו את באטמן לבכיר גיבורי העל של התקופה. אולם סדרת הטלוויזיה הגיעה לקיצה ב-1968, אחרי שלוש עונות בלבד – ועד מהרה דעך גם העניין המחודש בהרפתקאותיו של איש העטלף. כדי לנסות ולהציל את המותג, ניסתה DC קומיקס להשיב לו את הילתו הנוארית, הקשוחה והמחוספסת. אבל גם זה לא עזר למכירות, שהמשיכו לדעוך במהלך שנות ה-70 וה-80, עד לשיא שלילי ב-1985. ואז הגיע פרנק מילר.
גיבור ציני לתקופה צינית
בפברואר 1986 יצאה לדוכנים The Dark Knight Returns – מיני-סדרה של ארבעה גיליונות קומיקס מאת הכותב והמאייר פרנק מילר, שעשה לעצמו שם אצל המתחרה של DC, מארוול, בייחוד עם עבודתו על דמותו של דרדוויל. אבל באטמן של מילר נשא מעט מאוד דמיון לבאטמנים שהופיעו לפניו: הסיפור עוקב אחרי ברוס וויין בן ה-55, מותש ומדוכא ומסוגר בביתו, בעוד גותהאם נתונה לחסדי נבלים ופושעים. כבר עשור שהמיליארדר האניגמטי לא עטה על עצמו את חליפת העטלף – וכשהוא עושה זאת, הזעם והתסכול שלו הם שמושלים בו, יחד עם התובנה שהדרך היחידה ללחום בפשע המשתולל היא לאמץ את האלימות הקיצונית של יריביו.
כמו רומן גרפי נוסף שיצא באותה השנה, "השומרים" (Watchmen) של אלן מור, The Dark Knight Rises העניק מייקאובר רוויזיוניסטי לתפיסה הקלאסית של גיבורי-על כמושיעים צחים וטהורי לב. שתי היצירות היוו סוג של ריאקציה לתקופתן – שנות ה-80 של הקפיטליזם המשתולל, של החמדנות של וול סטריט, של המלחמה הקרה ושל הרייגניזם. גיבורים ציניים לתקופה צינית. The Dark Knight Returns זכה להצלחה נאה עם יציאתו, אבל השפעתו האמיתית התגלתה לאורך השנים שחלפו מאז, באופן הקודר שבו הוצג באטמן במדיה, ולא רק באטמן, אלא גם גיבורי-על נוספים שהוצגו במערומיהם – מזדקנים, מתוסכלים, מיואשים.
אלמנטים מהיצירה של מילר התגלגלו גם ל"באטמן" של הבמאי טים ברטון מ-1989 – סרט שזכה להצלחה מסחררת, והמשיך את הרנסנס הבאטמני שהחל מילר. באטמן של ברטון לא היה חף מהומור, אבל תרגם למסך את החזון הקודר של מילר בכל הנוגע להצגתה של גותהאם כמטרופולין אפל, מושחת וגותי, עם השפעה ברורה מסרטי האימה האקספרסיוניסטיים תוצרת גרמניה וסרטי הגנגסטרים האמריקנים של שנות ה-30.
עובדת ליהוקו של מייקל קיטון לתפקיד באטמן – שחקן שנודע דווקא בשל יכולותיו הקומיות, ובהחלט לא תאם את הממדים הפיזיים המשוערים של באטמן/ברוס וויין – עוררה במעריצים המושבעים ביקורת רבה. אבל קיטון נסך בדמות את ההילה המיוסרת והאובססיה המסוכנת שמניעה אותה, ויחד עם ברטון רק העלה את הרף בהמשכון, "באטמן חוזר" מ-1992.
עבור אנשים מסוימים, וביניהם כותב שורות אלו, "באטמן חוזר" שוכן לבטח בפסגת סרטי גיבורי העל – בעיקר מכיוון שהוא יותר סרט על אודות נבלי-על. הפינגווין (דני דה-ויטו), אשת החתול (מישל פייפר) ומקס שרק (כריסטופר ווקן) הם העיקר פה, וברטון וקיטון מטשטשים את הקו שבינם לבין גיבור העל הניצב מולם. כולם, גיבורים ונבלים, מאופיינים כביזאריים, גרוטסקיים ורקובים ב"באטמן חוזר", כולם דפוקים עד היסוד, אנשי שוליים הנמשלים בידי האובססיות שלהם.
החזון הוויזואלי הבארוקי של ברטון רק מדגיש את חריגותם ומוזרותם, ויוצר חוויה קולנועית מהפנטת, מופרעת וטורדת-מנוחה, שבמונחי סרטי גיבורי העל של היום, עידן היקום הקולנועי של מארוול, נראית כמו סרט אימה פר אקסלנס. אבל הסרט סימן את סוף מעורבותו של ברטון במותג "באטמן". ואם ניתן היה לדמיין לרגע שהשפעתו תעצב את הבאטמן הבא, הגיע יוצר שהחליט להעלות באוב דווקא את "באטמן" הקאמפי של הסיקסטיז. לעזאזל איתו.
קרנבל בגותהאם
אחרי "באטמן חוזר" עלתה על המסך הקטן סדרת אנימציה נפלאה ועטורת שבחים, "באטמן - הסדרה המצוירת", ששודרה בין 1995-1992. עם עיצוב הארט-דקו המרתק שלה והאווירה הנוארית האימרסיבית ששימרה במהלך ארבע עונותיה, הפכה הסדרה לחלק מהקאנון הבאטמני. אולם בעוד האפלה האופפת את באטמן של המסך הקטן רק התגברה הודות לסדרת האנימציה, באטמן הקולנועי פגש עולם שכולו צבע ובלגן.
אחרי שברטון נטש את הזיכיון שהיה בידיו, גלגולו הקולנועי החדש של באטמן נפל לידיו של ג'ואל שומאכר – מקצוען הוליוודי שניפק כמה להיטים צנועים ("נשיכות קטנות", "קו הדממה"), אבל בהחלט לא היה מהקליבר של ברטון, שהיה אז יוצר קולנוע מובחן ובעל טביעת אצבע ייחודית. את "באטמן לנצח" מ-1995, הפעם עם ואל קילמר דל-האישיות בתפקיד הראשי במקום מייקל קיטון, עיצב שומאכר כפנטזיה צבעונית, מופרכת ומלאכותית, שעם הדגש שלה על וואן-ליינרים מטופשים ונבלים מוחצנים, התכתבה עם "באטמן" הטלוויזיונית משנות ה-60, כולל מחוות ישירות.
"באטמן לנצח" זכה להצלחה נאה בקופות, יותר מכוח האינרציה של ה"באטמאניה" שליוותה את "באטמן" של ברטון מ-1989 (מושג שתיאר את הבאזז העולמי והבוננזה הקמעונאית סביב יציאת הסרט) מאשר סגולותיו של הסרט עצמו, שכן היו מעט מאלו. הכנסות הסרט שכנעו את אולפני וורנר לזרום עם שומאכר לסבב נוסף, וב-1997 יצא לאקרנים "באטמן ורובין" – הפעם עם ג'ורג' קלוני בתפקיד הראשי, רגע אחרי האקזיט מ"אי.אר".
אבל ב"באטמן ורובין", שומאכר כבר הגדיש את הסאה. הוואן ליינרים המטופשים הפכו לוואן ליינרים מטומטמים, הפנטזיה הצבעונית והמופרכת הפכה למפגן פירוטכני צעקני ומסמא, והקאמפיות המשועשעת הפכה למבחן סיבולת של מודעות עצמית מעיקה. כשבאטמן שלף בסרט את כרטיס האשראי הבאטמני שלו, אנחות הצופים נשמעו מסביב לעולם, ולנושא חליפת הפטמות הידועה לשמצה לא ניכנס פה, ברשותכם. "באטמן ורובין" זכה לביקורות קוטלות ושלל מועמדויות בפרסי הראזי לסרטים הגרועים ביותר, הצליח אך בקושי להחזיר את ההשקעה, ונדמה כפרויקט שסתם את הגולל על גלגוליו הקולנועיים של באטמן – אולי אף על זיכיון המדיה כולו. אלא שזה לא היה הסוף. למעשה, הייתה זו סוג של התחלה.
להחזיר עטרה ליושנה
ב-2005 עלה על האקרנים "באטמן מתחיל" – הראשון מבין שלושת סרטי טרילוגיה חדשה בבימויו של כריסטופר נולאן ("ממנטו"), והבהיר שיש כאן בשורה חדשה. הגותיות והגרוטסקיות של טים ברטון, יחד עם המלאכותיות הצבעונית של שומאכר, פינו את מקומם לגישה רצינית, מחוספסת, ריאליסטית ומפוכחת יותר. כריסטיאן בייל, שחקן טוטאלי ואינטנסיבי עד לשד עצמותיו, עטה על עצמו את חליפת העטלף, ופתאום באטמן מצא את עצמו במאה ה-21 – נולאן הביא לפני השטח סוגיות של התמודדות עם פחד וטראומה, זהות והסובייקטיביות של הצדק, וסיפר מחדש את סיפור המקור של גיבורו דרך פילטר מודרני בתכלית, עדכני, וכפי שהדגישו שמותיהם של שני הסרטים הבאים בסדרה – אפל.
"האביר האפל", שיצא ב-2008, לחץ ביתר שאת על אותן הדוושות, הוסיף עיסוק מרתק בסכנות האורבות בעידן המידע (המערכת הטכנולוגית המאפשרת לבאטמן לבלוש אחר תושבי גותהאם), והציע דיון מעמיק, בטח שביחס לסרטי הז'אנר דאז, במושגים היחסיים של צדק ומוסר. הג'וקר של נולאן, בגילומו האיקוני והמצמרר של הית' לדג'ר, שלאחר מותו זכה באוסקר על תפקידו, היה סוכן כאוס – נבל מופרע ובלתי צפוי שמהווה בבואה אפלה לדמותו של באטמן. מצד אחד מציג הסרט גיבור הפועל מחוץ לחוק ומשתמש באלימות קשה כדי לאכוף חוק וסדר, ומצד שני נבל שהינו סוציופת רצחני ש"רק רוצה לראות את העולם נשרף". האידיאל המניע את שניהם שונה, אולם השיטות שלהם להשגת מטרתם - לא תמיד.
ב"עלייתו של האביר האפל" (2012), החלק השלישי בטרילוגיה, המשיך נולאן להדגיש את אותן התמות מ"האביר האפל", ובנוסף הכניס נימה פוליטית מובהקת ופתח בדיון בנוגע למלחמת המעמדות ופאשיזם. אבל הפעם באטמן זוכה סוף סוף לסוג של גאולה; הוא מתגבר על פחדיו ותחושת הכישלון האופפת אותו, חופר את דרכו החוצה מהקבר - הכלא דמוי-הגליל אליו משליך אותו אויבו ביין (טום הארדי) - מביס אותו, והופך לסוג של קדוש מעונה עבור תושבי גותהאם שאותם הוא מציל מכליה. בסופו של הסרט, האפלה שליוותה את באטמן/ברוס וויין במהלך הטרילוגיה כולה מתבהרת מעט – בשוט האחרון אפילו אפשר לראות אותו מחייך.
אחרי הטרילוגיה של נולאן לקח את המושכות הבמאי זאק סניידר, שתיקל לראשונה את דמותו של באטמן ב"באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק" מ-2016. באטמן של סניידר מתכתב ישירות עם The Dark Knight Returns של פרנק מילר – גם ברמת גילו המתקדם יותר של באטמן (הפעם בגילומו של בן אפלק), גם ברמת הברוטליות חסרת הרחמים שבה הוא מביס את אויביו, וגם ברמת חלק מהקווים העלילתיים שבסרט, כמו היריבות עם סופרמן והקרב הניטש בין השניים.
אמנם מדובר בבאטמן פחות מורכב ומלא-קונפליקטים מאשר הבאטמן של נולאן ובייל – המוטיבציה העיקרית המניעה את באטמן של סניידר היא להגן על העולם מגיבור-על כמו סופרמן, שאותו הוא תופס כאיום. אולם הקו המחוספס שהחל עם באטמן של ברטון והמשיך עם זה של נולאן – זה שטשטש את הגבול שבין גיבור העל לשלל אויביו, ותיאר אותו כדמות מיוסרת המונעת מכוח הטראומות שחוותה – בהחלט נותר משמעותי ובולט. בהמשכון, "ליגת הצדק" המושמץ מ-2017, התפקיד של באטמן כבר פונקציונלי יותר – כל שמוטל בידיו זה לגייס את הצוות שירכיב לבסוף את הליגה, ולהגן על העולם מפני כוחות חייזרים פולשים. Meh.
ועכשיו קיבלנו באטמן חדש, שבעצם איננו אלא אותו באטמן שהתעצב לנגד עינינו בשנים האחרונות - אפל, מיוסר ואכול-קונפליקטים, קרוב יותר מנטלית לאויביו מאשר לאזרחים עליהם הוא אמור להגן. עובדת ליהוקו של רוברט פטינסון, שחקן מצוין שעדיין לא השתחרר לגמרי מההילה האימואית שנוצרה לו כשפרץ בסרטי "דמדומים", רק מדגישה את קווי האופי הללו. אבל בנקודת זמן זו, כנראה שזה רק מתבקש. בתקופה שבה מושלת הדיסאינפורמציה, שבה מנהיגים אמונים בעיקר על תדלוק פחדים ושבה תמצאו תחת כל עץ רענן מי שיסנגר בלהט על הצד התוקפני במלחמה מדממת ומיותרת בתכלית, כבר אין גיבורים של ממש. רק טיפוסים שיגרמו לכם לחצות את למדרכה השנייה אם יופיעו מולכם, ויהיו האידיאלים שלהם אשר יהיו. כמו באטמן.
