נקודת היציאה של "היפהפייה מעזה" היא מיתוס מקומי, סיפור אלף לילה ולילה שעליו מדברים בלילה, כשהחושך יורד על הרחובות של דרום תל אביב והנשים הטרנסיות שנמצאות במעגל הזנות יוצאות החוצה לעבוד. במהלך ביקוריה בישראל, הבמאית הצרפתייה יולנד זאוברמן נוהגת לפקוד את האזורים האפלוליים הללו בשם הסקרנות. עם אוזן קשבת ומצלמה היא מאזינה לסיפוריהן ולחוויות האישיות שלהן, וכך גם נחשפה לאותה אגדה על היפהפייה מעזה שנמלטה מביתה, חצתה את גדר המערכת וצעדה כל הדרך לגוש דן, שם מצאה לעצמה מפלט. הדמות המיתית הזו, שהעניקה לסרט את שמו, אינה מופיעה בו כלל וכלל. זאוברמן אינה מוצאת אותה, אבל במהלך החיפוש היא פוגשת בטרנסיות ערביות שחולקות איתה את המציאות הקשה של חייהן בבית וגם במקום העבודה.
"היפהפייה מעזה" - טריילר
(קרדיט: Pyramide Distribution)
"היפהפייה מעזה" (La Belle de Gaza) הוקרן לאחרונה בבכורה בפסטיבל קאן מחוץ לתחרות והוא עורר שיח שמצריך מורכבות רבה יותר מאשר זה הפוליטי, השגרתי, על רקע אירועי 7 באוקטובר והמלחמה בעזה. "הבעיה היא שהיום אנשים לא מסוגלים להכיל ניואנסים. דקויות הפכו לחתרניות", אומרת זאוברמן ל-ynet לרגל הבכורה, ובעודה מתכוננת ליציאה המתוכננת של סרטה לבתי הקולנוע בצרפת - בעיתוי בעייתי שאומנם מגביר את הסקרנות הכללית בנוגע אליו, אך מצד שני ממסמר אותו בהקשר החדשותי, המתלהם והאלים בין פרו-פלסטינים ופרו-ישראלים, אנטי-ציונים ואנטי-ערבים. בראיונות אחרונים הודתה זאוברמן כי שקלה מחדש אם להוציא את הסרט בעקבות 7 באוקטובר, שהיה לדבריה "חלום בלהות".
לבמאית היהודייה בת ה-69 יש משפחה בארץ, ובתחילת דרכה שיתפה פעולה עם הבמאי עמוס גיתאי. על אף שמאז ומתמיד ביטאה עמדות שמאל בשאיפה לפתרון של שתי מדינות, היו מי שהאשימו אותה ביצירת תעמולה ישראלית מזן "הפינק-וושינג" - שימוש ציני בקהילת הלהטב"ק על מנת להצטייר כנאור ומכיל. אולם זאוברמן עומדת על כך שהיא בסך הכול חתרה להביא נקודות מבט אישיות שיגוונו את השיח ויגמישו את ההגדרות הקשיחות שלו בין שמאל לימין, ליברליזם ושמרנות, דת, לאומנות, מגדר והעדפות מיניות. "במיתוס של 'היפהפייה מעזה' יש כל כך הרבה מטענים מנוגדים - גבר ואישה, עזה ותל אביב, איסלם ויהדות. היא הכול", היא מסבירה.
5 צפייה בגלריה
פינק-וושינג למציאות המורכבת? מתוך "היפהפייה של עזה"
(צילום: UNITY - PHOBICS - ARTE FRANCE CINÉMA)
אבל במהלך הסרט, כשדניאל ולורן והטרנסיות הערביות מדברות בכנות ובזהירות על הרדיפה שלהן בקהילות המוצא שלהן והתכחשות המשפחה, הן לא מציגות את החברה הפלסטינית באור חיובי. אחת מהן מספרת על כך שטרנסיות מוסלמיות נזרקות מהגגות בעזה, אחרת מעידה כי במהלך ביקור בגדה המערבית, היא וחברתה נחטפו והוכו עד זוב דם ונזרקו קרוב למחסום צה"ל - מתוך כוונה שהחיילים יחשדו בהן כמחבלות וינטרלו אותן. מנגד, הן טוענות כי הן זוכות ליחס טוב מצד לקוחותיהן היהודים (ובמיוחד אלו החרדים) ומכירות תודה על תחושת החופש שתל אביב מקנה להן, אפילו כמי שעובדות במעגל הזנות - טענה שמיישרת קו עם המיתוג של העיר כפתוחה וסובלנית. אך זו לא מציאות שמתיישבת עם הסנטימנט הציבורי של הקהילה הלהט"בקית, ובמיוחד עם האגף הטרנסי שלה.
"לא אכפת לי מה אנשים אומרים על פינק-וושינג. זו לא מטרת הסרט, ממש לא התכוונתי לצאת בהצהרות פוליטיות או להציג את ישראל כך או אחרת. אני מדברת על מציאות בשטח", קובעת זאוברמן ומספרת על מקרה בו הסירה חלק מריאיון מלא דברי שבח מוגזמים על יהודים שנחשדו בעיניה כלא-כנים. "באחד המקרים שמעתי מישהי שאמרה דברים נוראיים על יהודים, והייתי מאוד מסוקרנת איך מישהי כל כך יפה מלאת שנאה. כשראיינתי אותה, היא הודתה שהיא לעולם לא תצא עם ישראלי כי מסובך מדי, אבל סיפרה עד כמה היהודים תמכו בה ואפשרו לה חיים טובים. לא הכנסתי את הדברים האלה לסרט כי הם התחילו להישמע לא כנים והרגישו כמו תעמולה. נצמדתי לרגעים שבהם יש הערכה לא-מתלהמת כלפי הישראלים".
במהלך הצפייה בסרט יש תחושה שתל אביב היא נווה מדבר במזרח התיכון של טרנסיות ערביות שנהנות מחופש מוחלט והכלה, ללא איומים ברחובותיה. זאוברמן מודה שהמציאות אינה אידיאלית, ובכל מקרה הסביבה הסובלנית יחסית שונה בתכלית מאזורים אחרים מישראל. "כששאלנו את המרואיינות בערבית אם הן לא מרגישות גזענות מצד הישראלים, הן אמרו שכן, אבל הבהירו שהדיכוי בקהילות שלהן מאיים יותר. זה לא שאין ביטויי גזענות או אלימות בציבור היהודי, אבל מבחינתי מה שחשוב היה לשאול אותן מה הן מרגישות, להיחשב נשים במזרח התיכון. הסרט הוא על מושג החופש באזור, וסוגיית הקבלה במשפחות מזרח-תיכוניות. זו סוגיה כל כך כואבת כי הנשים הללו נזרקות החוצה ונשארות לבד לחלוטין. הן פתחו לנו דלת לעולם שלהן. אבל כשפותחים דלת לא יודעים מה תמצא מאחוריה: אנושיות גדולה או אי-אנושיות נוראית".
אי אפשר להימלט מההיבטים הפוליטיים של הסרט, במיוחד בעת הנוכחית.
"ברור שיש לסרט היבטים פוליטיים, אבל באופן שמובא מתוך הסיפורים האינטימיים של הדמויות, ולא מתוך הצהרה או סיסמאות. מן הסתם הרבה יותר קל להיות טרנס בישראל מאשר בסוריה, ועל עזה בכלל אין מה לדבר. אבל לא זה המסר שניסיתי להעביר בסרט שעוסק לפני הכול בנשים ובבחירות שלהן. אני לא עושה סרטים על קהילות אלא על סיפורים אישיים שמציעים תובנות על הקהילות".
"אני מודעת לכך שאני עלולה להתמודד עם מתקפה"
"היפהפייה מעזה" משתלב כהמשך לשני סרטים אחרים שיצרה זאוברמן בישראל. היא החלה את התחקיר שלה לדרך שבה לאומנות וגזענות נצרבות בהעדפות מיניות ב"האם תעשה סקס עם ערבי?" (2011), ובהמשך יצרה את M שמלווה את מנחם לאנג - חוזר בשאלה במסע אישי של התמודדות עם טראומת האונס שעבר בצעירותו בבני ברק. במהלך צילומי סרט זה, שעליו זכתה בפרס הסזאר הצרפתי ב-2020, נחשפה לעולם הזונות הטרנסיות שהיה חביב כל כך על מנחם, ועשתה היכרות ראשונה עם תאלין אבו חנא שנודעה כמיס טרנס הישראלית לשנת 2016 - ומאז הפכה לידוענית מקומית ואף השתתפה ב"האח הגדול". תאלין לוקחת חלק גם ב"היפהפייה מעזה", ומשיחותיה עם ישראלה - שנולדה כגבר דתי - עולים הרהורים של אמונה ומגדר.
5 צפייה בגלריה
נפגשו עוד בסרט הקודם. מימין: תאלין אבו חנא ויולנד זאוברמן בפסטיבל קאן השבוע
(צילום: Pascal Le Segretain/Getty Images)
"שלושת הסרטים הללו הם כמו בובה רוסית. כל סרט הוציא מתוכו אחד אחר", מסבירה זאוברמן ונזכרת איך הסיפור של "היפהפייה מעזה" הגיע אליה בעקבות צילומי M בשכונת קריית המלאכה, בין חללי האמנות לפינות הרחוב החשוכות. היא הבחינה בשלוש טרנסיות ערביות שנמלטו ממשפחותיהן, והן הזכירו את הדמות של היפהפייה מעזה. "זה היה נראה לי סיפור בלתי אפשרי. איך היא נמלטה מעזה? ואיך היא צעדה כל הדרך בלי להיתפס? הסתקרנתי לדעת מה היפהפייה מעזה מרגישה, ומשם התחיל החיפוש שלי אחריה. זה לא סיפור שרדפתי אחריו, אני נותנת לסיפורים לבוא אליי".
ובכל זאת, יש כנראה סיבה שהסיפורים האלה מוצאים אותך, ושאת טורחת לספר אותם.
"כילדה היה לי חלום להרגיש מה בני אדם אחרים מרגישים, להיכנס לרגע לגוף שלהם ולחוש את התחושות שלהם. יש לי תשוקה לסיפורים על גבולות ועל אויבים, או כמו שאני רואה אותם, כאלה שאינם יכולים לחיות אחד ללא השני. הם מכירים אחד את השני מקרוב, אבל מתוך השקפה מנוגדת. זה מאוד שונה מהדרך שבה שכנים, חברים ובני משפחה רואים אחת את השני".
ועכשיו כשהסרט יוצא לאקרנים בעיתוי הזה ונמצא בין הפטיש הפרו-פלסטיני לסדן הלאומי-ישראלי, אין לך חששות?
"כשצילמתי סרט בדרום אפריקה, הייתי צריכה לרדת למחתרת כי הרשויות אמרו שיעזרו לי, אבל רק אם אשתף אותם בתכני הסרט. כשצילמתי את M בבני ברק, נציג משמרת הצניעות אמר שילווה אותנו ויספק לנו הגנה, אבל רק אם אאפשר לו לצפות בחומרים. כשסירבתי, הוא אמר שיכול להיות שמשהו רע יקרה לנו. בסוף הכול היה בסדר. אני לא אמיצה במיוחד, ואני מודעת לכך שאני עלולה להתמודד עם מתקפה, אבל אני לא חותרת לזה ואני לא מתכוונת ליפול למלכודת. בינתיים, למעט תגובות ספורות שיצאו נגד הסרט, רוב המבקרים אמרו שחשוב שהוא קיים - והביעו הערכתם על כך שהוא מספק זווית אחרת למצב במזרח התיכון".
השתתף בהכנת הכתבה: אמיר קמינר
