המטרה: להחזיר לנשים את הזכות על גופן. האמצעי: לעמוד בלי בושה מול מתנגדי ההפלות
לפני שנה ומשהו פגשתי את ח"כ בצלאל סמוטריץ'. הוא היה אורח בכנס גדול של "ידיעות", אני הייתי אמורה להנחות את אחד הפאנלים ומישהו שעמד לידי אמר, "בואי, אני אכיר לך את בצלאל לפני שתראייני אותו". האמת היא שלא ממש רציתי ללכת, זה היה רגע נדיר של הפסקה מהעבודה, ואני עמדתי עם כוס קפה שחור ביד, שקועה כל כולי בתרגיל מתמטי מורכב. כלומר, ניסיתי לחשב אם הרוגלך שהיו מפוזרים על המגשים שווים את זיליארד הקלוריות שלהם, או שמדובר במרגרינת כנסים שפשוט תחלוף דרך הגרון שלי כלא הייתה ותתיישב לי ישר על הירכיים.
בניגוד לשאר החברות שלי, לא ראיתי אז בסמוטריץ' שטן נורא שצריך להיזהר ממנו, ולכן אפילו לא הסתקרנתי לפגוש אותו ולראות אם יש לו באמת קלשון. מבחינתי, הוא פשוט עושה מה שכל הפוליטיקאים עושים: פונה אך ורק אל הבייס שלו בלי שיהיה לו אכפת אם זה פוגע בכל השאר. לא היה לי ספק שאם הבייס של בצלאל היה רוצה לשמוע אותו מנגן ביוקלילי תוך כדי שהוא מפזם "הומואים הם מחלה, לה, לה", זה מה שהבייס היה מקבל.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אבל העיתונאי הבכיר שלידי התעקש, וככה נגררתי עם שמלתי הלבנה ועם כוס קפה שחור ביד לפינת החדר, לעשות שמוזינג לפני הראיון. עיניו, ירוקות כמו דשא קצוץ טרי, נצצו אלינו בשובבות. שערו וזקנו היו כל כך אדמוניים ועזים תחת הניאון שהוא הזכיר לי ויקינג נורווגי. וכמובן שהוא היה נחמד. פוליטיקאים הם כמעט תמיד נחמדים, ואני שקעתי בכריזמה שלו כמו באמבטיית קצף מרגיעה והרשיתי לעצמי להאמין שהוא ליברלי ופתוח. בשלב מסוים הייתי כל כך מנוטרלת שהרשיתי לעצמי להגיד משהו כמו "אתה כזה נחמד במציאות, עכשיו כשפגשתי אותך ברור לי שאתה לא הולך להכניס את כל הגייז למחנות כפייה ובטח שלא לאסור על נשים לעשות הפלה".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
השינוי שחל באיש היה מדהים. בן רגע, נעלם ההומור מהעיניים שלו, ובמקומו עלה כעס. כעס ירוק ומתכתי של קנאים שנראה לי אמיתי ומפחיד ממש. "שלא תהיה שום טעות", הוא אמר, "אני מאוד, אבל מאוד, נגד הפלות. מבחינתי שאף אישה במדינה לא תעשה הפלה, גם לא אם היא בת 17 ולא נשואה". כיוון שחלף זמן מאז, חשוב לי להדגיש שאני מצטטת מהזיכרון וייתכן ששגיתי, אבל רוח הדברים הייתה כזאת. "ואם היא עברה אונס?" הקשיתי. "אולי אז כן", הוא אמר, "במצבים חריגים במיוחד. אבל שאר הנשים? שלא יעשו הפלות".
עד עכשיו אני זוכרת כמה זה זיעזע אותי לגלות שגם בשיחת חולין, כשאין אף מצלמה בסביבה, הוא אשכרה אוחז בדעות האלו. תמיד חשבתי שהוא אומר אותן סתם, רק כדי לקרוץ לבייס. ופתאום זכיתי להציץ מתחת למכסה המנוע שלו, לראות מה הדלק שבאמת מניע אותו, מאילו דעות הוא באמת מורכב. זה היה כמו לפתוח אריזה מרשרשת של מתנה שנראית לך נאה ומבטיחה, ולגלות שם משהו שחור ומבעית, נגיד פגר של נחש.
וככה הוא המשיך לשטוח את משנתו. גרידה ממש בהתחלה, בשבוע שישי או שביעי של היריון? נגיד שבסדר, במצבים חריגים. זה עוד לא תינוק. אבל הפלות בחודש השביעי בשום פנים ואופן לא. נדמה לי שזה היה אפילו עוד יותר גרוע, שהוא טען שזה רצח של תינוק גם אם העובר שבבטן חולה, גם אם הרופאים עצמם ממליצים לא לדון אותו לחיים של טיפולים וסבל. גם אז אישה בממשלה "שלו" לא תזכה להפיל בחודש שביעי.
סמוטריץ' דיבר ודיבר, ואני לא סיפרתי לו את מה שלא ידע, שמולו עומדת ברגע זה ממש האויבת הכי גדולה שלו ושל כמותו. אישה חילונית חצופה ומרגיזה שעשתה לא הפלה אחת, אלא שלוש. שתיים יזומות כשהייתי רווקה ואחת מצערת, לא רצויה, שעשיתי כשרן ואני נכנסנו להיריון של גיל 40 פלוס
הוא דיבר ודיבר, ואני לא סיפרתי לו את מה שלא ידע, שמולו עומדת ברגע זה ממש האויבת הכי גדולה שלו ושל כמותו. אישה חילונית חצופה ומרגיזה שעשתה לא הפלה אחת, אלא שלוש. שתיים יזומות כשהייתי רווקה צעירה ופורייה ונקלטתי במהירות של צלחת פטרי שעומדת בשמש, ואחת מצערת, לא רצויה, שעשיתי כשרן ואני נכנסנו להיריון של גיל 40 פלוס. די שמחנו בהיריון המפתיע הזה, עד שהרופא בישר לנו שאין לעובר דופק ואין לנו ברירה אלא להפיל. לא סיפרתי לו כי לא רציתי להיות וכחנית ולעומתית, לא שנייה לפני שאני עולה לראיין אותו. אבל מתחת לכל זה, גם כי התביישתי להודות בפני האיש הזה שאני פרסומת מהלכת לגרידות.
זה הדבר הראשון שמתנגדי הפלות לא מבינים, שאף אחת שעברה הפלה לא גאה. אף אחת לא חופזת למרפאה היקרנית והמצופה בשיש בשמחת עלומים ואומרת: "דוקטור לוין, תעשה טובה ותגרד ממני את הדבר הזה". כשזה קרה לי, באמת העמדתי פנים שזה קל, כמו ניתוח פצפון בחניכיים. אחרי אחת ההפלות אפילו התעקשתי לצאת לבלות בבר עוד באותו הערב. עד כדי כך היה לי חשוב להבהיר לציבור הבליינים ובעיקר לבן הזוג הגרוע שהיה לי אז שחזרתי לשגרה. אבל מתחת לכל זה, כל הפלה שעשיתי נצרבה בי במקום הכי עמוק ולא מודע שיש לי בגוף, הרחם.
על פני השטח התנהגתי כמו רווקה חופשייה וחסרת אחריות, אבל במקביל התחילו אצלי כל מיני תופעות מוזרות שלא הבנתי. לילות ארוכים של נדודי שינה, בכי בלתי צפוי שתפס אותי דווקא באוטובוס. היה משהו פסיכי, לא מאוזן, אפילו בדרך שבה התעקשתי לקיים יחסי מין כמה לילות אחרי עם הבחור הלא־מתאים שממנו נכנסתי להיריון. רק עכשיו אני מבינה שזו הייתה דרכי להתמודד עם מה שההפלה אמרה לי, שזה סוף של משהו, שזה מוות.
נכון, אנחנו בחרנו להמשיך את הקשר גם אחרי הגרידה. הערב ההוא היה הדרך שלי להילחם עלינו ולהגיד שלא מתנו. אבל בפועל הקשר גווע מעצמו אחרי כמה שבועות, כי כל היריון אומר משהו גורלי וחזק עלייך, עליכם, גם אם את לא רוצה לשמוע וממשיכה לרקוד ולשתות.
גם סופו של ההיריון הרצוי שנכנסתי אליו עם רן הקשה לי על הנשמה. הכאיב לי מהרחם. ידעתי שלא הייתה ברירה, שהעובר מת בעצם, ובכל זאת זה לקח לי שנה בערך לחזור להאמין שהאהבה שלי ושל רן לא מקוללת ושיש לנו זכות קיום גם כשהביולוגיה החליטה בשבילנו שלא יהיה לנו ילד משותף.
נכון שנשים מסוגי לא תופסות מעצמן רוצחות. רציתי לצרוח על סמוטריץ' כשהוא למעשה קרא לי רוצחת. אבל שיהיה ברור, גם אצל נשים כמוני כל הפלה היא משהו שנעשה עם המון צער. גם אם את לא מודעת לזה, גם אם את רק בת 17 וחוגגת את זה שנפטרת מ"זה", גם אם את החילונית התל־אביבית הכי קלילה, בסופו של דבר הרחם שלך ימצא דרך להזכיר לך שזה כן ביג דיל, שנגעת ברקמת החיים והמוות ומשהו בך לא יחזור להיות כמו שהיה.
אולי בגלל זה לא אמרתי לו שאני עשיתי הפלות ושאני שמחה שעשיתי. ידעתי שהוא יחשוב שאני איזו חסרת אחריות שהורגת תינוקות בשביל הכיף שלה בעודה מגלגלת לעצמה עוד ג'וינט. לא היה שום סיכוי שהוא יבין את המורכבות הזאת, שמחה גדולה על שאת לא בהיריון בגיל 24 מצד אחד, ומצד שני צער נוראי, גורף, שאת אפילו לא מסוגלת לדברר או לנתח.
אני לא זוכרת מה עניתי לבצלאל כשהוא דיבר על סט האמונות שהוא יפעיל כשהוא יגיע לעמדה של כוח. רק זוכרת את התחושה המדויקת שעלתה בגוף שלי באותו הרגע. הרגשתי פחד, ממש פחד פיזי, כאילו משהו מאיים על קלות התנועה שלי.
יש מעט מאוד תחושות שמזכירות את זה, את מה שאישה כמוני מרגישה כשהיא עומדת מול מתנגד הפלות, ועוד אחד כזה בכיר, עם המון כוח פוליטי לחוקק חוקים נגדה בכנסת. היא מרגישה במכה אחת את השבריריות של החופש שלה. החופש הנפלא שלה, זה שהיא אפילו לא חשבה עליו מרוב שהוא מובן מאליו. כי הנה, קמתי בבוקר ושמתי שמלה לבנה, ובחרתי לא לאכול רוגלך גרועים ואפילו איפשרתי לעצמי להאמין שבצלאל סמוטריץ' אחלה בן אדם. אבל כל זה יכול להשתנות בדקה אחת. זו אימה טהורה.
מצד אחד ניצבים גברים שבשבילם זה רק ויכוח, דיון על ערכים, הם מעולם לא הרגישו מה זה לקבל שני פסים בבדיקת היריון שנייה לפני שאת יוצאת למסיבת פורים. אבל בשבילך? בשבילך זה הגוף שלך וזו את עצמך שהם הפכו, כמו שאמרה האמנית ברברה קרוגר, ל"שדה הקרב שלהם". אם הם יצליחו להגשים את האג'נדה שלהם לכדי חוק, הגוף הפרטי שלך הוא שייאלץ להרגיש כאבים קשים בלילה ולהבין פתאום שאלו עצמות האגן שמתרחבות כדי להתאים את עצמן לשאת תינוק, הגרון שלך הוא זה שיתכווץ בבחילה כשאת מקיאה מים מרופשים על הבוקר.
לכן את הדיון הזה אי־אפשר לקיים עם אנשים שהם לא נשים. זה פשוט לא אותו שדה, מצד אחד חוק יבש מצד שני בן אדם שיאבד את זכויותיו לטובת רעיון.
כל זה נראה לי כל כך בסיסי, עד שלפני שבועיים התפרסמה פסיקה חדשה בבית המשפט העליון בארצות־הברית. היא אמנם לא אוסרת על הפלות, אבל כן נותנת לכל מדינה בארה"ב זכות לבחור בעצמה אם היא מאשרת אותן או לא. כמו תמיד, הזכות הזאת להחליט הפכה לזכות לכפות, ובטקסס כבר יש לפחות אישה אחת שיושבת בכלא על שביצעה הפלה.
כששמעתי על החוק עלה בי פחד ממש דומה לזה שעלה בי בשיחה ההיא עם סמוטריץ', מין אימה לא רצונית. ראיתי מלא נשים מגיבות כמוני ברשתות, הן זעמו וטענו שהנה אמריקה הופכת לכל מה שראינו ב"סיפורה של שפחה". הרבה מהגברים בטוויטר דווקא הביעו שעשוע, טענו ש"זה רק איזה שינוי קטן של החוקה, לא צריך להיכנס להיסטריה ולחשוב שבקרוב אמריקה הופכת לגלעד עם שפחות שאונסים בשביל תינוקות". ובעוד הם עושים מה שגברים עושים, כלומר מסרבים להבין שבשבילם זה רק מילים ובשבילנו זו תחושה פיזית של חבל שהולך וסוגר על הצוואר, נזכרתי בשיחה ההיא עם סמוטריץ'. וידעתי, יש בכנסת שלנו מלא אנשים שאוחזים בדעות כמו שלו וחושבים שאמריקה יצאה גדולה גם הפעם.
ופתאום קלטתי - בשנייה אחת זה יכול להשתנות, במהלך של יום גרוע אחד בכנסת, וכבר גם אצלנו יש חוק נגד הפלות. זה אפילו לא חייב להגיע מאידיאולוגיה בוערת ודתית כמו של סמוטריץ', מספיק שיבוא איזה פוליטיקאי ציני שבא לו לפנות אל ציבור בוחרים חדש. מספיק מישהו מהאופוזיציה שסגר איתו דיל על חוק שחשוב לו יותר בתמורה לזה שהוא יצביע איתו. רוב חברי הכנסת שלנו הם גברים, וכפי שכבר למדנו מההיסטוריה היד של גברים מאוד קלה על ההדק בבואם לתעדף תינוקות חסונים שתורמים לדמוגרפיה ולצבא על פני היצור המדמם והחשוד הזה ששמו אישה.
נכון, ברגע זה, בממשלה הזו, זה לא ממש סביר שיעבור חוק נגד הפלות. שר הבריאות הוא ניצן הורוביץ, איש מרצ, חילוני, ליברל, שכבר בדצמבר 2021 ביקש להוריד מכוחן של הוועדות להפסקת היריון ולייבש את עוצמתן. אחת הדרכים היא לנסח מחדש את השאלונים שמקבלות כל נערה ואישה שבאות לוועדות להפסקת היריון, לא לתת להן לשאול, "למה לא השתמשת באמצעי מניעה?" "מה מונע ממך להינשא לבן זוגך?", "האם יש אופציה שתגדלי אותו לבד?"
הייתי בת 24 כשהלכתי לוועדה בקריה. היה יום מעונן ואפור כמו שרק ימים בערבה המכוערת ששמה הקריה יכולים להיות. את מתבקשת לשבת על ספסל מחוץ לצריף, להמתין שחברי הוועדה המכובדים יתכנסו. אחרי זה את נכנסת לחדר, שבו יושב גינקולוג בכיר, עוד רופא שמכונה מומחה ואין לך מושג למה - שלי נראה כמו מומחה להעברת ביקורת ובחן אותי כמו ג'וק מגעיל - ועובדת סוציאלית, אותה פגשתי קודם לשיחה מקדימה שבה חקרה אותי ברכות של גבלס למה אני רוצה להפיל.
אחר כך הם אמרו לי לצאת ולחכות בעוד הם "מתדיינים". הם אשכרה נותנים לך לחכות לרגע ההכרזה הדרמטי, האם תזכי להפיל או לא, ממש כמו ב"כוכב הבא לאירוויזיון". ואני התיישבתי על הספסל ופתאום הרגשתי מלוכלכת. ככה הבנתי שמשהו בוועדה עבר איזה גבול מבחינתי.
מבחינת הוועדה, האשמה הייתה כולה שלי על שנכנסתי להיריון, ולא משנה שזה קרה בגלל הבחור ולא בגללי. את הבחור שלי אף רופא יהיר ועצבני שהגיע מתנשף היישר מקליניקת המיליונים שלו בצהלה לוועדה לא חקר למה הוא לא נזהר. רק אותי.
האם למישהו בעולם יש עוד ספק שכל הוועדות האלו והאיסורים המלאכותיים מעולם לא עשו את מה שהם אמורים לעשות, כלומר להפחיד ולמנוע מנשים להיכנס להיריון? הדבר היחיד שמשתנה זה כמות הנשים ממעמד סוציו־אקונומי נמוך שיולדות כנגד רצונן ונכנסות למעגל המצוקה עם התינוק
על פניו הוועדה אמורה הייתה להפחיד אותי, לגרום לי לכזו טראומה שאני לא אשגה ככה שוב. אבל האמת היא שכל מה שהיא עשתה זה להעמיק את הנתק ביני לבין הגוף שלי. אחרי זה את כל כך נחושה בדעתך להחזיר את הסקס להיות רק כיפי, במקום הדבר הקליני והמשפיל והממשלתי הזה שהוא הפך להיות. כן, אני בהחלט יכולה לומר שהוועדות שעברתי השיגו את ההפך הגמור ממה שהן היו אמורות. במקום ללמוד את הלקח ולהפוך לאישה שהולכת לגינקולוג שלה בזמן ומבררת על שיטות חדשות, כל מה שרציתי היה להדחיק ולחגוג את הגוף שלי בחופשיות מטומטמת.
השנה היא 2022, מדוע נערה בתיכון עדיין צריכה לדבר על חיי המין שלה עם רופא זר שבוהה בה? מדוע אישה צריכה להסביר לאישה אחרת בדיוק איך נכנסה להיריון כאילו הרחם שלה הוא נכס לאומי כמו המנורה עם שבעת הקנים? האם למישהו בעולם יש עוד ספק שכל הוועדות האלו והאיסורים המלאכותיים מעולם לא עשו את מה שהם אמורים לעשות, כלומר להפחיד ולמנוע מנשים להיכנס להיריון? הדבר היחיד שמשתנה זה כמות הנשים ממעמד סוציו־אקונומי נמוך שיולדות כנגד רצונן ונכנסות למעגל המצוקה עם התינוק. זה ככה כי בכל מקום שבו שמים טריז בירוקרטי מפותל בפני האישה שרוצה להפיל, העשירות מוצאות פרצות וגינקולוג פרטי עם קשרים, והעניות נכנסות לבהלה מהמחשבה שיצטרכו להתמודד עם סמכות ופשוט לא הולכות לוועדות.
המצב בעולם כרגע הוא מפחיד מדי מכדי שנשים ישלימו איתו. בארה"ב החוק הזה עבר רק כי טראמפ ניצל את ההזדמנות למנות שופטים מסוגו. אצלנו בישראל הממשלה מקרטעת יותר מסוס נדנדה שנשכח בחדר ילדים רדוף רוחות, וצריך רק פו אחד כדי שגורמים שמרניים קיצוניים שוב יישבו בעמדות כוח מטורפות. למעשה, זה כבר קורה, רע"מ למשל ידועה במדיניות האנטי שלה נגד הפלות יזומות. אסור שדבר כל כך מהותי כמו זכותנו על גופנו יהיה נתון לתנודות פוליטיות, לדווקאיזם של גברים שמרנים שרוצים להעניש את כל הליברליות המטורללות האלו שלא מורידות שיער ולועגות להם באינטרנט.
וזה מזכיר לי משהו שקרה מחוץ לוועדה. ישבתי שם, שקועה במחשבות כמו "מה יקרה אם אני לא אתעורר מההרדמה לעולם?" ואז התיישבה לידי אישה. בהתחלה לא התייחסתי אליה בכלל, היא הזדחלה למקום שלידי בדממה וכמעט בלי להשמיע קול. רק מאוחר יותר חשבתי שהיא עשתה את זה בכוונה, ממש כמו תולעת. היא הייתה כל כך שקטה ואפרורית שהופתעתי כשהיא פנתה אליי פתאום בקול חד וצורם. "סליחה", היא אמרה, "אפשר להראות לך משהו?" לא הספקתי להבין מה קורה, והיא כבר שלפה במהירות קלסר מהתיק שלה ותקעה אותו בפרצוף שלי. היו בו תמונות של עוברים חמודים ואומללים שצורחים כשכלי רפואי מפחיד מתקרב להרוג אותם, ומעליהם משפטים מעליבי אינטליגנציה כמו "אמא, אל תהרגי אותי, אני אוהב אותך עם כל הלב".
באותו הרגע נחתה עליי ההבנה: היא לא סתם התיישבה לידי, היא כנראה באה לפה במיוחד כדי ללחוץ על נשים כמוני ברגעים הכי קשים. אי־אפשר להסביר את הגועל שהיא עוררה בי, התולעת הזאת עם ארשת הפנים הרחומה שלה. נשים שמתנגדות להפלות בצורה כל כך אקטיבית, כמו האישה הזו, תמיד נראות לי כמו שונאות נשים שמחביאות את השנאה שלהן מאחורי אהבה גדולה לעוברים.
בכלל, אני חושדת באנשים שאוהבים תינוקות וילדים לא שלהם יותר מדי. אלו שתמיד יעירו לך שאת לא בסדר כי לילדה שלך קר ואיך את לא רואה כמה היא סובלת מהרוח הנוראה של חודש מאי. בעיני עצמן הנשים האלו הן טובות לב, הן מרגישות שהן המושיעה היחידה שמצילה את התינוקות הקטנטנים, הגוזלים, האוצרות – אלה המילים שנשים כאלו ממש אוהבות. מתחת לכל זה, יש לאישה כזאת פחד ענקי מאנשים מבוגרים שכנראה אף פעם לא חיבבו או האכילו אותה דבש במשרד. פלא שהיא מעדיפה עוברים ברחם? הם מושלמים כי אפשר לשלוט בהם. כי מה בעצם הרעיון בהתנגדות להפלות? פחות קדושת החיים, יותר שליטה על הנשים החצופות שחושבות שמותר להן לעשות מה שבא להן עם הגוף שלהן במקום להבין שהוא קודש למדינה ולתינוקות.
יכולתי לראות את זה בדרך שבה עיניה הקטנות סקרו אותי, את השנאה הזו לאישה הרווקה שמה היא חושבת לעצמה, היא תקיים פה יחסי מין בלי הגבלה ובלי חשבון ותשמיד לעם היהודי עוברים. ואני, רק אני, עם עיני החרוז שלי ותסרוקתי שמזכירה נמייה רטובה שנצמדה לי למצח, אהיה הפה של התינוקות האומללים מול הפרוצה השטחית הזאת.
זה היה הרגע שבו התיכוניסטית שלידי פרצה בבכי. היא הייתה צעירה מכדי לקלוט כמה הפוטושופ בקלסר גרוע, כמה העוברים הצורחים האלו אמיתיים בערך כמו קוביות לגו כתומות. היא גם ככה הייתה מתוחה, לא הפסיקה למולל את היד של החבר שלה, והאישה הזאת פשוט עירערה אותה סופית. עד היום, זה מדהים אותי שמה שקרה לי ולתיכוניסטית הוא חוקי, שמותר לנשים כאלו פשוט לבוא לוועדות, לפתוח את קלסרי הפלצות שלהן בפרצוף שלך ולהטריד נפשית ילדה בת 17 ברגע כל כך קשה בחייה. זה חוקי. אבל להפיל בלי לעמוד מול ועדה, ולהרגיש לבדך את כל משא הבושה והאשמה שאמור היה ליפול גם על הגבר שהכניס אותך להיריון? זה לא.
האם אפשר עדיין להגיע לדבר עם אדם חי בשירות לקוחות? בחרו מתפריט האפשרויות
שלום ואחר צהריים טובים, הגעתם ללאומי. לקוחות יקרים, לצערנו זמן ההמתנה לקבלת שירות ארוך מהרגיל. אנו עושים את מרב המאמצים לענות לפנייתכם בהקדם האפשרי. לנוחיותכם ניתן גם לקבל מידע ולבצע פעולות במגוון ערוצים ישירים כגון המענה הקולי, אתר האינטרנט, לאומי בסלולר ועמדות המידע. עימכם הסליחה ותודה על ההבנה.
נשמע מוכר? אני אגיד לכם למה זה נשמע מוכר: כי זה בדיוק מה שתשמעו כשתחייגו לבנק שלכם – במקרה שלי מדובר בלאומי כי ההורים שלי היו בלאומי, וההורים שלהם לפניהם, וככה עשרות דורות אחורה, כבר בעידן הקדום המתינו אבות אבותיי בפתח המערה ברומניה שעליה התנוסס פוסטר בכיכובו של אבי אבותיו של גל תורן. ופעם, כשהייתי בן 13, בנק לאומי נתנו לי במתנה תקליט של תיסלם, ולכן אני וגם הילדים שלי נהיה בבנק הזה לנצח.
ועכשיו אני על הקו, מחכה שהבנק יענה לי. אחרי ה"תודה על ההבנה" משתרר רגע של שקט על הקו, ואז זה ממשיך: "אם ברצונכם לקבל מענה בסוגי השירותים, בירור חשבון, טיפול בתקלה, סיום התקשרות, אנא המתינו עד להצגת כל האפשרויות בתפריט הראשי".
אוקיי. לא יודע מה אני מבין מזה – מה אתם הבנתם? – אבל אני מחליט, בקור רוח, להמתין עד להצגת כל האפשרויות בתפריט הראשי. והנה הוא מגיע כמו רכבת משא איטית: "לכרטיסי אשראי נא להקיש 1, לתנועות אחרונות, יתרה, מידע ופעולות במענה הקולי נא להקיש 2. לתמיכה טכנית וטיפול בתקלות נא להקיש 3. לשיחה עם בנקאי נא להקיש 4".
הופה. עכשיו הגעתי! עכשיו זה יקרה. אני אלחץ 4 והם פשוט יעבירו אותי לשיחה עם בנקאי, לא? כי זה מה שהם אמרו כרגע שהם יעשו, והם בנק. גוף אמין. מבטיח ומקיים.
מקיש 4. שלוש שניות דממה על הקו (הם בטח בהלם, לא ציפו שמישהו ממש ילך אי פעם על אופציה 4), ואז זה מגיע:
"לקוחות יקרים, במקום להמתין לבנקאי אתם יכולים לקבל מידע על החשבון, להעביר כספים, להזמין פנקסי צ'קים, להפקיד לפיקדון או למשוך מפיקדון ועוד מגוון פעולות באופן עצמאי ונוח באתר או באפליקציה ולחסוך לעצמכם זמן יקר".
מה?! איפה הבנקאי שלי? נראה לכם שלא הייתי שמח לחסוך לעצמי זמן יקר – שאתם בינתיים מבזבזים ממנו בחופשיות – אם יכולתי לעשות את הדבר שלי בלי פקיד חי? כן, אני מכיר את אתר האינטרנט שלכם – בכל פעם שאני נכנס אליו משהו בי מצטנף כי הוא מזכיר לי משהו שאני מנסה לשכוח: שאני לא בהייטק – ותאמינו לי שאי־אפשר לבצע דרכו את הפעולה שאני צריך לבצע כרגע. היא מסובכת. נולדה ככה, מה לעשות. אז תביאו בנקאי.
אבל המענה הקולי לא נרגע: "לקבלת קישור בסמס למספר ממנו התקשרתם הקישו 1, לקבלת קישור בסמס למספר אחר, הקישו את מספר הטלפון ובסיום סולמית. להמשך המתנה לבנקאי הקישו 2".
זה רגע של להיות או לחדול. מה אני עושה עכשיו? הרהור אובדני לרגע, אבל אני מתאפס על עצמי מהר. עכשיו זה לא זמן להישבר. עכשיו הכי חשוב לא לתת להם לנצח. אתה תגיע – חי או מת – לבן אדם חי. אתה ככה קרוב. פשוט תקיש 2.
מקיש 2.
"הנכם מועברים לתהליך הזדהות. באפשרותכם להזדהות עם קוד זיהוי חד־פעמי. לקבלת קוד חד־פעמי בסמס למספר הטלפון ממנו התקשרתם הקישו 1".
מקיש 1.
"ממש עכשיו שלחנו אליכם הודעת סמס עם קוד בן שש ספרות. אנא הקישו את הקוד שקיבלתם ולסיום סולמית".
אוקיי, זה כבר ידרוש ממני מיומנות מוטורית מסוימת כדי לעבור, בלי לנתק את השיחה, למסך ההודעות בנייד ולראות מה הקוד, אבל אני מסוגל. הנה אני עובר. הנה הקוד. עכשיו רק לזכור את רצף הספרות. לחזור למסך השיחה. לתקתק את הרצף. ניצחון! אני מקבל בנקאי חי עכשיו?
ובכן, אני מקבל את זה:
"באפשרותכם לבצע פעולות ולקבל מידע על חשבונכם באמצעות שירות 'כתוב לבנקאי' בעברית באתר או באפליקציה".
אוקיי. תקשיבו לי טוב, בנק לאומי: הבנתי אתכם. הדבר האחרון בעולם שאתם רוצים שיקרה זה שאני אגיע לדבר עם בן אדם. הבהרתם את זה מעל לכל ספק, הצעתם לי הכול מלבד כסף מזומן, וכשסירבתי להכול פשוט הצעתם לי לכתוב לבנקאי. ממש לקחת דף ועט, לכתוב מכתב, להכניס למעטפה, לשים בול ולשלשל לתיבה. "בנקאי יקר, מקווה שמכתבי זה מוצא אותך בטוב ובנעימים. איך המשפחה וכיצד עבר עליכם החג? אצלנו הכול בסדר, הילדים חזרו לספסל הלימודים" וכו'.
אבל אני לא רוצה שום דבר מכל זה. אני רוצה שיחה טלפונית קצרה עם אדם חי, כי אני צריך לבצע פעולה שחייבים בשבילה אדם חי. אני יודע את זה, אגב, כי ניסיתי לבצע אותה דרך האתר שלכם, ונכתב שם שאני אצטרך לדבר עם בן אדם חי. אז תביאו בן אדם. השלמתי את מסלול הנינג'ה המלא – שברור לי בוודאות שאנשים מבוגרים או מוגבלים ממני, נניח אמא שלי, לא היו מצליחים להשלים לעולם (גם אם הייתה צולחת את כל תפריט הלחיצות, אין סיכוי שהייתה יודעת לזגזג בין מסך המסרים וקוד הזיהוי לבין מסך השיחה) – הרווחתי את זה.
מילא אני והזמן שלי; מה לגבי אנשים שיש להם פחות זמן, פחות יכולת, פחות הבנה בנבכי העולם החדש והמופלא שבו כל נותן שירות מרגיש דיגיטלי מספיק כדי לנעול את הבסטה, ולהשאיר אחריו מענה קולי?
ואני יודע שבסוף המסלול יחכה לי בן אדם ממשי, אבל אני גם יודע שזה לא בסדר. כי מילא אני והזמן שלי; מה לגבי אנשים שיש להם פחות זמן, פחות יכולת, פחות קשב, פחות הבנה בנבכי העולם החדש והמופלא שבו כל נותן שירות מרגיש דיגיטלי מספיק כדי לנעול את הבסטה, ללכת לים ולהשאיר אחריו מענה קולי עם תפריטים תמנוניים ואתר עם טופס "צור קשר"?
גם העובדה שאני מסתער ככה דווקא על בנק לאומי לא בסדר, כי הוא רק עושה את מה שכולם – כל שירות לקוחות בארץ, בערך – עושה; מנסה לנער אותך ממנו בכל דרך. זמן ההמתנה תמיד ארוך מהרגיל (אולי פשוט נסכם שה"ארוך" הוא עכשיו "הרגיל" וזהו?) – ושירות שיחה חוזרת (בחצי מהמקרים היא לא תחזור) תמיד מוצע לך פעמיים בדקה, וכל זה במקום להגיד בפשטות משהו כמו: "שלום ואחר צהריים טובים, תודה שטילפנתם. מיד תועברו לשיחה עם פקיד, אנא המתינו על הקו, ובעודכם ממתינים נשמיע לכם מספר אפשרויות לביצוע פעולות גם ללא המתנה".
זו לא הצעה מופרזת בשום צורה. זה שירות וניסוח בסיסיים ונגישים לכולם בעידן שבו כולנו כבר יודעים לא לטלפן אם אפשר שלא, ולעשות באפליקציה ובאתר את מה שאפשר שכן. אבל לפעמים, אתם יודעים, בן אדם צריך לדבר. בעיקר כשהאפליקציה אומרת לו: אנחנו צריכים לדבר.
וזה כל כך פשוט לפשט. וזה כל כך פשוט לתת שירות. אבות אבותיכם, אתם יודעים, נתנו אפילו יותר מזה; הם נתנו ממש תקליט של תיסלם.
או: מה צריך לעשות מול רוע מוחלט?
יאיר מימון ישב בראשון שעבר בערב במרפסת ביתו בתקוע. שתה תה. היה עם אשתו וילדיו. לפתע הוא ראה דמות חשודה מטפסת על גדר שצמודה לביתו. הוא צעק לו "מי אתה", אבל הדמות מילמלה משהו לא ברור. מימון הבין שהוא בפיגוע. הוא הכניס את אשתו וילדיו הביתה, הורה להם לסגור את הדלתות ויצא עם האקדח. הוא גילה שהמחבל איגף אותו דרך החניה של הבית, שמע רשרוש מהשיח, הסתובב וראה אותו מולו עם סכין שלופה. מימון ירה בו, וסיים את האירוע בדרך היחידה שבה צריך בעיניי לסיים אירועים כאלה: מחבל מת על הרצפה.
פרופ' יובל נח הררי הסביר פעם בצורה יפה את ההישג האדיר של דאעש, תנועה די קטנה בסך הכול. זה היה בתקופה של סרטוני עריפות הראשים. סרטונים מחרידים ומצמיתי נפש. הנזק האמיתי שהם עשו אז בעולם היה מזערי ביחס לסכנות אחרות. המחלות, סכסוכי השבטים והמלחמות שהתרחשו באותו זמן באינספור אזורים בעולם גבו מחיר הרבה יותר גבוה מההוצאות להורג הללו. אבל הסרטונים של דאעש עשו משהו אחר: הם פגעו לנו בנפש. אנחנו יודעים שיש מוות מתאונות דרכים ומחלות, ומנסים להתמודד עם זה. למזער את זה. לפעמים להדחיק את זה. אבל ההוצאות הראוותניות הללו להורג נכנסו לנו מתחת לעור. הן הצליחו לערער אצלנו את תחושת השקט הפנימי. הן הצליחו לעורר בנו פחד קמאי מפני הרוע המוחלט. ההבנה שיש אנשים שמסוגלים בכזה קור רוח לשחוט מול מצלמה אדם כפות, גרמה לאנשים בכל העולם להיות פחות בטוחים, פחות שלווים, פחות שמחים. זה גם מה שעושים מחבלים שמסתובבים עם גרזנים בפארק, ושוחטים יהודים מול עיני ילדיהם. מבחינה צבאית קרה, יש על ישראל כמדינה איומים גדולים בהרבה מחיות האדם הלא־מפותחות האלה. אבל הנפש שלנו, אלוהים, מה שהטרוריסטים הברברים האלה עושים לנפש שלנו.
פעם שאלתי קרוב משפחה שגר בהתנחלות בגב ההר אם הוא לא מפחד שמחבל יחדור לביתו. זה היה בתקופת האינתיפאדה, שבה היו מקרים רבים של חדירות ליישובים. "אני מפחד שמחבל יהרוג אותי", הוא אמר לי, "אבל יותר משאני מפחד שהוא יהרוג אותי, אני משתוקק להרוג אותו. שיבוא כבר, הבן זונה". התשובה שלו הגניבה אותי.
אני לא איזה גיבור גדול ואני לא מרשה לילדים שלי להיות בטרמפיאדות, ולצערי, בימים שיש תחושה של פיגוע באוויר, אני גם מנסה לצמצם נוכחות שלהם בירושלים או בכלל. זה נורא, אבל זה מה שהטרור עושה לנו. אבל יש משהו ברוח הזו של התשובה של קרוב המשפחה שלי ושל ההתנהלות של יאיר מימון, שנותן לי תחושה של ביטחון ושל הבנה שזה גם בידינו: עוד ישראלים עם נשק, עוד מתנדבים למשמר האזרחי, עוד תשומת לב, ויחד ננצח.
מבינים מה אני אומר? אני מנסה לעורר פה איזה סנטימנט שקצת הלך לאיבוד. של ביטחון עצמי, של הבנה, שזה באמת לא משנה מה אתם חושבים שיהיה יום אחד פתרון לסכסוך (אם אתם מאמינים בכלל שיהיה פתרון. יש בעיות בחיים שאי־אפשר לפתור, אלא רק לצמצם), מול האנשים האלה, שמתנפלים עם סכין על אישה בפתח ביתה, צריך להפעיל כוח. המון כוח. אין ברירה אחרת.
אני זוכר שב־2015 הייתה איזו מחבלת שרצה לעבר חיילים עם מספריים וחוסלה, וחשבתי אז - כבר החלטת לעשות פיגוע. זה המאני־טיים שלך, הפעולה האחרונה שתעשי בחייך הקצרים. למה מספריים? מגירה ליד במטבח יש סכין, מה הסיפור שלך?
בשבוע שעבר מישהו הראה לי סרטון מקרב חמולות בחברון. סרטון מאוד קשה. זה בחור שמבין קצת במה שקורה שם, והוא הסביר לי שזו הייתה נקמת דם על סכסוך מלפני 15 שנה. זה סרטון קשה של ירי חי, כנופיות, אלוקים ישמור. להבדיל, אבל זה חלק מאותו עניין, הייתי בשבוע שעבר בפקק בכביש המנהרות. התנועה הזדחלה ולא היה באמת מה לעשות, אבל מכוניות של פלסטינים כל הזמן עקפו מימין ומשמאל, במין חוסר כבוד מוחלט לעובדה שאין בעצם תכלית לעקיפות האלה, כולנו הרי באותו פקק. ישבתי ברכב והסתכלתי בנהגים הפלסטינים דוהרים על השוליים, הייתה אווירה כזו כמו של נהיגה בהודו, והרגשתי את חוסר המשילות.
עכשיו אני ממש מבקש מכם להניח בצד לעמדות המדיניות שלכם. זה בסדר אם אתם חושבים שאין פרטנר, זה בסדר אם אתם חושבים שיש, וגם אם אתם בדעה שאין פרטנר אבל צריך להיפרד מהם איכשהו, זה ממש אחלה. אני מכיר את כל הדעות בנושא, אני מעז לומר שקראתי את כל מה שנכתב בעברית בסוגיה, ובאמת קטונתי. אבל דבר אחד ברור: אם לא נבין שיש לידנו גם (לא רק, חלילה. גם) גורמים קיצוניים מאוד, מוסתים מאוד ועברייניים מאוד, שצריך לטפל בהם בכוח רב, לא בטוח שנוכל אי פעם להתקדם לשלב הבא.
חזרה ליאיר מימון. כל מי שזוכר קצת אירועי טרור מחרידים כמו שהיו עם בני משפחת פוגל או דפנה מאיר זכרם לברכה, יודע שחיות האדם המוסתים האלה מסוגלים ללא היסוס להתנפל על אישה וילדים בביתם ומבין איזה אסון מימון מנע. אבל הוא עשה עוד משהו, בכך שגילה ערנות ונחישות. ב־2015 היה גל סכינאות. מחבלים יצאו מביתם כמו זומבים, לדקור ישראלים. ושאלתי את אבי דיכטר מה יהיה. הרי קשה מאוד לדעת מי ייצא בבוקר לדקור, וזה נראה כאילו אין לדבר סוף. דיכטר אמר לי: "אחד שמצליח גורר אחריו עוד אחד, אבל זה שלא מצליח ומטופל במהירות, מוריד את החשק גם לחבר שלו. כמה חמורים כאלה שמוכנים לרוץ אל עבר יהודים ולמות בדרך יש שם? עשרות? מאות? זה לא מספר בלתי מוגבל".
בסוף, אחרי כל האסטרטגיות, מה שגומר גלי טרור זה כישלונות של מחבלים, ומה שגורם להם להיכשל אלה אנשים כמו יאיר מימון, שמסתובבים עם אקדח ומנטרלים אותם. בפעולה האמיצה שלהם הם מצילים נפשות גם באופן מיידי, אבל גם גורמים למחבל אחר שתיכנן ללכת לתל־אביב או לאלעד, לרדת מהרעיון הזה.
תודה יאיר.
