יש משהו מוזר בצפייה ב"טרגדיה של מקבת'" (The Tragedy of Macbeth). ראשית, זהו סרטו הראשון של ג'ואל כהן בנפרד מאחיו אית'ן, ואף שכהן הכריז בראיונות שנערכו עמו בעיתונות הזרה שהוא ואחיו מעולם לא חשבו על העבודה המשותפת שלהם (שנמשכה קרוב ל-40 שנה) כעל משהו קבוע – אין ספק שהעובדה הזו נוכחת ומרחפת מעל הסרט. שנית, וזה אולי הדבר המוזר באמת, ג'ואל כהן מצליח להפוך את הטרגדיה השייקספירית לחלק אינטגרלי מהעולם הייחודי שהוא יצר יחד עם אחיו. נדמה כאילו הצפייה בסרט מספקת פרשנות לעבודתם הקולנועית שהחלה ב-1984 עם "רציחות פשוטות".
"הטרגדיה של מקבת" – טריילר
לאחרונה נדמה שהשאלה "מי צריך את זה?" שבה ועולה בהקשרים קולנועיים. מי צריך גרסה מחודשת של "סיפור הפרברים"? למה צריך עוד "מטריקס", וכן – מה כבר יעלה או יוריד עוד עיבוד של "מקבת'"? אכן, קשה לצפות בסרט מבלי להיזכר בגרסאות הנפלאות של אורסון וולס מ-1948 ורומן פולנסקי מ-1971, שבה סצנת הטבח בבית מקדאף הדהדה את השחיטה שהתרחשה בביתו שנתיים מוקדם יותר על-ידי צ'ארלס מנסון ו"משפחתו". וכמובן ישנה הגרסה הגדולה מכולם – עיבודו החופשי של אקירה קורוסאווה מ-1957, "כס הדמים", הכולל את הסצנה הבלתי נשכחת שבה עשרות חיצים נורים לעברו של בן דמותו היפני של מקבת' בשיאו של הסרט.
"הטרגדיה של מקבת'", שעלה בסופ"ש האחרון להקרנות ברשת לב ויוצג מה-14 לחודש באפל TV פלוס, מוצא את דנזל וושינגטון ופרנסס מקדורמנד בתפקידי איש הצבא הסקוטי ואשתו התככנית, שנבואת שלוש מכשפות המזהות בו את מלך סקוטלנד לעתיד מביאה אותם לרצף של מזימות ורציחות. כן, זה בהחלט נשמע כמו סרט של האחים כהן, כשבאים לחשוב על זה – "פארגו" ו"האיש שלא היה שם" עולים מיד לראש. גם הבחירה בוושינגטון ומקדורמנד – שהפיקה את הסרט והייתה מי שפנתה לבעלה, ג'ואל, כדי שיביים אותה בתפקיד בתיאטרון; הוא לא נענה לאתגר, אבל מכאן נולד הרעיון לסרט – הופכת את הגרסה הזו לעדכנית מאוד. זהו מקבת' במבטא אמריקאי, וצמד גיבוריו מזכירים יותר דמויות בניאו-נואר מודרני מאשר דמויות שייקספיריות. וושינגטון, על פניו, הוא החטאת ליהוק מוחלטת, הטקסט נישא בפיו באופן כמעט שבלוני - אבל העובדה היא שהוא עובד בדמות הזאת, ועוד איך.
"הטרגדיה של מקבת'" הוא בראש ובראשונה הישג חזותי. מצולם (על-ידי ברונו דלבולנל הצרפתי) ביחס מסך ריבועי שמזכיר את הקולנוע בראשיתו, בשחור-לבן מפעים, ועם תפאורות שמהדהדות את תקופת האקספרסיוניזם הגרמני – הויזואליה כאן היא רקע הולם לרוע החשוף והצחיחות הרגשית שניתן היה למצוא בסרטיהם הגדולים באמת של האחים. לרגע נדמה שאנטון צ'יגור, הרוצח השכיר קר המזג מ"ארץ קשוחה" בגילומו הבלתי נשכח של חבייר בארדם, סוכן המוות האולטימטיבי, יצוץ כשהוא אוחז בחרב ימי-ביניימית. כהן יצר מקבת' כמחווה למותחני הפשע האפלים של הוליווד הקלאסית.
אין זו הפעם הראשונה שכהן – אופס, כמעט וכתבתי האחים – יוצר עיבוד לאחת היצירות הקלאסיות של התרבות המערבית. בפעם הקודמת זה היה "אחי, איפה אתה" שהתבסס על האודיסיאה של הומרוס – יצירה שהאחים הודו שמעולם לא קראו (לפחות כך טענו), מה שלא הפריע להם ליצור פרודיה מטורפת על סרטי כלא אמריקאים משנות ה-30. אבל מקבת' הוא הכי לא אחי, ועל הטרגדיה שלו שורה עתה רוח רצינית להחריד. שום רגע של הומור שחור, לעג עצמי או קריצה מרומזת. זהו הסרט הכי רציני של כהן, שתמיד ידע לערב את הדם – ודם אכן נשפך פה, והרבה – עם צחקוק אכזרי. אולי הוא מוצא את עצמו בשלוש המכשפות שהן אחת (בגילומה של קתרין האנטר) שמתבוננות בתאוות השררה והכוח האנושית בחיוך חסר שיניים.
מעבר לכך, לא בטוח ש"הטרגדיה של מקבת'" מציע פרשנות חדשנית או מעניינת במיוחד לטקסט עצמו. הוא לא עומד בשורה אחת עם עיבודיהם של פולנסקי ו-וולס – עם התפאורה הבלתי נשכחת שמזכירה מערות קדומות שבהן מהלכות הדמויות כיצירים של עולם קמאי ויצרי. כיוון שוויזואליה היא פה גורם משמעותי, כדאי לנצל את ההזדמנות ולצפות בסרט על המסך הגדול. האפקטיביות שלו, מובטח לכם, תאבד במסגרת הטלוויזיונית. לראות ולהשתאות.
האם "הטרגדיה של מקבת'" מסמן דרך חדשה בפילמוגרפיה אמריקאית ייחודית? האם נידרש מעתה להתייחס אל ג'ואל כהן כיוצר יחיד, או שהסרט הזה הוא בבחינת יוצא דופן בקריירה המשותפת של האחים? שאלה זו, שמהדהדת גם אגב הפרק החדש בסדרת "מטריקס" (שבוים בידי לאנה ווצ'אוסקי לבדה), מלווה את הצפייה בסרטו של כהן. יש בו, על כן, משהו כמעט אישי. קדרות מלנכולית ומהורהרת של מי שנותר לבדו בעולם הציני והאכזרי שייצרו שני האחים בדרך כה ייחודית להם.
