שקיעתו של המעמד הגבוה באנגליה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היא מקור לא אכזב לדרמות. "יום האם" (Mothering Sunday), עיבוד קולנועי לנובלה הקצרה מ-2016 של הסופר גרהאם סוויפט ("ארצמים", "סיבוב אחרון"), נוגע בלא מעט מהאלמנטים שעולים בסדרות ובסרטים שעוסקים בתקופה זו, ועושה זאת תוך שימוש במבנה נרטיבי מאתגר. הסרט משתמש בזיכרון התקופה כסיפור המקור שהמתרחש בו ישפיע על עיצובה העתידי של גיבורת הסרט כסופרת.
יום האם
העלילה, המתרחשת ברובה במהלך יום בודד במרץ 1924, כוללת את אלמנט "הקשר האסור" בין אדונים ומשרתים, את הדי מלחמת העולם הראשונה והמחיר הנורא שהיא גבתה בחיי אדם, ואת התחושה המובלעת אך המורגשת היטב של עידן ואורח חיים המתקרבים לקיצם. כמעט כל סדרה או סרט שנעשו על התקופה הזו ("אדונים ומשרתים", אחוזת דאונטון", "אחוזת גוספורד" וכו') עוסקים בחלק מהנושאים האלו. באופן ספציפי, המכלול המצוי ב"יום האם", יחד עם המבט הרטרוספקטיבי על התקופה, צפוי לעורר עניין באלו שאהבו את "כפרה" (הספר של איאן מקיואן והסרט של ג'ו רייט).
לביקורות סרטים נוספות:
"יום האם" נע באופן כמעט אסוציאטיבי בין נקודות זמן שונות השזורות לתוך הכרוניקה של יום האם. בהתאם למסורת, האדונים מעניקים יום חופשי למשרתים ולמשרתות כדי שיוכלו לבקר את אימהותיהם. המשרתת היתומה ג'יין פיירצ'יילד (השחקנים האוסטרלית העולה אודסה יאנג) תקדיש את היום הזה לדבר שונה - מפגש מיני אחרון עם המאהב שלה, בן למשפחה מהמעמד הגבוה בשם פול שרינגהאם (ג'וש אוקונור, שגילם את דמות הנסיך צ'ארלס בעונות 4-3 של "הכתר").
ג'יין מועסקת מזה שש שנים באחוזתם של בני הזוג גודפרי וקלארי ניבן (קולין פירת' ואוליבייה קולמן). השניים שכלו את שני בניהם במלחמה, וסימני השבר ניכרים ביגון השקט שלהם. באחוזות השכנות נמצאים הזוג שרינגהאם (קרייג קרוסבי ואמילי ווף), הוריו של פול, שגם הם איבדו שניים מבניהם, והזוג הובדיי (סימון שפרד וקרוליין הארקר) שאיבדו גם כן בן. מצאצאי שלוש המשפחות המאוחדות ביגונן נותרו רק הבן פול והבת אמה הובדיי (אמה ד'ארסי). את יום החופש של המשרתים ינצלו המשפחות לארוחה בחיק הטבע, שאמורה לכלול גם את שני הצעירים, פול ואמה - וזאת על מנת לחגוג את נישואיהם הקרבים.
רוב המוצג במחציתו הראשונה של הסרט מתרחש באותו יום אם. ג'יין פוגשת את פול כשלשניהם ברורים "חוקי המשחק" שלא יאפשרו את המשך הקשר ביניהם. פול יודע שהן בלימודי עריכת דין והן בחתונה המתקרבת עם אמה, הוא עושה את החובה המוטלת עליו כבן היחיד ששרד את המלחמה. ג'יין אינה צעירה שברירית ושבורת לב מאובדנו הקרב של האהוב, אלא מי שיש בה מידה של ריחוק רגשי המאפשר לה להיות בסיטואציה ולחוות אותה מבחוץ. היכולת להסתכל כך על החיים, גם אלו שלה, היא מיומנות שמתאימה לעבודתה כמשרתת אך גם אלמנט במה ש"יום האם" משייך לתכונות הנדרשות ממי שעוסק במלאכת הכתיבה.
המפגש בין ג'יין ופול מוצג באופן מפורש למדי מבחינה מינית, אך מטרתו של "יום האם" אינה להיות "ברידג'רטון" קולנועי. החשיפה הפיזית של הדמויות היא אלמנט הקשור יותר לכנות בקשר בין שני הנאהבים ופחות לאנרגיה מינית מתפרצת. מאוחר יותר, כאשר פול ייצא למפגש של המשפחות, ג'יין תסייר בבית הריק של משפחת שרינגהאם, וזאת ללא כל בגד על גופה. לכאורה אין שום הכרח עלילתי בעירום זה, אך הוא ממחיש את הביטחון של הגיבורה בגופה ובמיניותה. בנוסף הסרט מעלה את האפשרות שאנו לא רואים את העבר המוצג כפשוטו, אלא את הזיכרון אותו ג'יין מעצבת בנקודת זמן עתידית בעודה מנסה לכתוב על אירועי אותו יום. כך שעירום זה יכול להיות מובן גם כביטוי לאופן שבו הסופרת נעה בתוך מרחב הבדיה שאותו היא יוצרת. המקום שבו היא לוקחת לעצמה חופש "חצוף" לסייר ולשמור בזיכרונה את המרחב הריק מאדם של בני המעמד הגבוה.
הסרט, כמו הספר, מתמקד באירועי אותו יום, אך בעיבוד הקולנועי זיכרון העבר הוא של חידה שבתוכה מצוי מה שעורר את ג'יין להפוך לסופרת. בהמשך חייה היא תתחתן עם אקדמאי מתחום הפילוסופיה בשם דונלד (סופ דריסו) ותענה לשאלתו כי היא הפכה לסופרת בשלושה מועדים – היום שבו היא נולדה, היום שבו היא קיבלה את מכונת הכתיבה, ואותו יום במרץ 1924. בהבלחות קצרצרות לנקודת זמן מאוחרת עוד יותר נפגוש את ג'יין כסופרת קשישה ומוערכת (בגילומה של גלנדה ג'קסון, בתפקידה הראשון מזה למעלה מ-30 שנה). אם אירועי אותו יום האם היו כה חשובים, הרי שהציפייה לרגע המכונן שלה כסופרת הופכת להיות מוקד העניין של הצופים.
"יום האם" הוא סרטה השלישי של הבימאית-תסריטאית הצרפתית אווה הוסון, שכבר בסרטה הראשון "גנג בנג: סיפור אהבה מודרני" (2015), הפגינה עניין בבחינה מפרספקטיבה נשית של האופן בו אינטימיות פיזית מעצבת את הדמויות. חוברת אליה התסריטאית אליס בירץ, שכתבה בין השאר את התסריט לדרמה הנשית הקודרת והמוצלחת "ליידי מקבת" (2016). הצילום מוציא את המיטב מהלוקיישנים שופעי הירוק של האחוזות המוצגות. המשחק מוצלח, גם אם התפקידים של פירת' וקולמן הם בפירוש תפקידי משנה. יש בסרט לא מעט לחובבי סרטים ממין זה.
נקודות התורפה נובעות מההרחבה הלא שלמה של העלילה המקורית. עתידה של הגיבורה היה במקור לא יותר מהבלחות, ואילו בעיבוד הקולנועי יש הרחבה משמעותית. למרות זאת, עדיין קשה להבין מדוע הגיבורה הפכה לסופרת כה משמעותית, מכיוון שכל עבודתה המוצגת מסתכמת בהצגת לבטיה בכתיבת אירועי אותו יום ב-1924. מערכת היחסים השנייה עם דונלד מוצגת בקפיצה בין כמה נקודות זמן שונות, בשונה מההתמקדות ביום הבודד של ג'יין ופול. זו הרחבה ביחס למקור, אבל אולי לא מספיק משמעותית אם כבר הוחלט ללכת בדרך זו. בנוסף, היא מוצגת בדרך הלוקחת כמובן מאליו את צבע עורו השחור של דונלד ואת מערכת היחסים הבין-גזעית באנגליה של שנות ה-40. כלומר, בוצעו שינויים בעיבוד, אבל כמו כל הרחבה משמעותית של מבנה נדרשה חשיבה מחדש על שכבר היה בו לאור שינויים אלו. מבחינה זו נדמה כי העבודה לא הושלמה.
