בשנות ה-80, כשבישראל היה רק ערוץ טלוויזיה בודד, נקלטו בארץ שידוריו של METV (ערוץ המזרח התיכון), יוזמה אוונגליסטית-אמריקאית ששידרה מלבנון והיוותה תוסף ג'אנק רציני ללוח השידורים מרוממה. מלבד הסדרות האמריקניות הסטנדרטיות לילדים ולמבוגרים, אופרות הסבון הנוצריות (שבהן "האישה הרעה" היא אכן שליחת השטן), ותוכניות האירוח וההטפה הדתית עם פט רוברטסון, האטרקציה המרכזית של הערוץ הייתה תוכנית ההיאבקות השבועית של ה-WCCW (World Class Championship Wrestling). בכל מוצ"ש ישראלים רבים, מבוגרים וילדים, היו מרותקים לענף הספורט הבידורי המשלב אלימות, אקרובטיקה, קריקטורות אנושיות ותפניות עלילתיות מופרכות.
המתאבקים - טריילר
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
"הרעים", כמקובל בז'אנר, הפגינו שלל תכונות מוקצנות וגזעניות: הפרא שכונה ה"מיסינג לינק" עם התספורת הביזארית, ה"קבוקי הגדול" שאימץ אלמנטים פסאודו-יפנים ונשף אבקה שחורה מצמיתה לפניהם של יריביו, "קאמלה הענק האוגנדי" שהיה באופן מתבקש קניבל, "עבדולה הקצב" – קריקטורה גזענית מהימים שלפני מושג האיסלמופוביה, וכמובן ה-One man gang, כדור הריסה בצורת אדם שגימד את שאר המתאבקים.
בצד של הטובים מתאבקים באו והלכו, אבל מעל כולם התנשא בגאון מותג העל שנקרא משפחת ואן אריק. שם המשפחה האמיתי הוא אדקיסון ומוצאם, איך לא, מטקסס. ג'ק, אבי המשפחה, היה מתאבק שאימץ בשנות ה-50 את שם הבמה פריץ ואן אריק כדי לגלם "רע" עם שורשים נאציים. אבל, באופן אירוני, עבור ילדי ישראל בשנות ה-80 השם ואן אריק קושר דווקא לפולחן של אתוס גבריות אמריקאי.
6 צפייה בגלריה
השם ואן אריק קושר לפולחן של אתוס גבריות אמריקאי. מתוך "המתאבקים"
(צילום: באדיבות קולנוע לב)
חמשת הבנים למשפחת ואן אריק היו גבוהים (בין מטר תשעים לשני מטרים), נמרצים, חסונים ובלונדיניים. לזירת ההיאבקות הם נכנסו בלי גימיקים והם, כמובן, היו תמיד "טובים". בין חמשת האחים - קווין, דייויד, קארי, מייק וכריס - שני הבולטים היו הבכור קווין וקארי, הכוכב הגדול שהצמיחה המשפחה. הסיפור של משפחת המתאבקים הפך כעת לסרט שבישראל נקרא "המתאבקים". שם גנרי ולא מוצלח לסרט במדינה שבה המותג ואן אריק מעורר לא מעט אהדה נוסטלגית. שמו המקורי של הסרט The Iron Claw מתייחס ל-"טופר הברזל", מהלך הכנעה שפריץ המציא והוריש לבניו, ובו כף היד הוואן אריקית השגיבה מונחת על מצח היריב, והאצבעות לופתות ולוחצות על גולגולתו עד הכנעתו. כאן המהלך מקבל משמעויות נוספות הקשורות לסיפור העגום של המשפחה, ולאופן שבו פריץ היה המחולל של גורל בניו.
את "המתאבקים" כתב וביים שון דורקין ("מרתה מרסי מאי מרלין", "הקן") שזכה עד כה למידה של הערכה כבמאי של סרטים בתקציב בינוני-נמוך. כאן התקציב משמעותי יותר, ועדיין דל כשנדרש לעסוק בהתרחשויות שמתפרשות בעיקרן מסוף שנות ה-70 עד תחילת שנות ה-90, וכוללות מספר רב של מעמדים המחייבים אולם היאבקות גדוש בניצבים. ככל שהסרט מתקדם נדמה שהתקציב הולך ואוזל, ואנחנו זוכים ליותר מדי רגעים שבהם מתרחש אירוע עלילתי משמעותי מבלי שהוא מוצג. במקום זאת אנו רואים את הגילוי של מה שקרה כשהדברים נודעים לבני משפחה אחרים. ההתכנסות של הסרט לעבר קאמריות זו לא עובדת לטובתו, גם אם ניתן לתרץ אותה כהחלטת בימוי מושכלת לאור טיבן הנוגה של ההתרחשויות.
יש צופים שיגיעו לסרט כשהם בקיאים במה שקרה לבנים במשפחה, ויש כאלו שלא. אני נמנע מלעסוק בתיאור העלילה בהנחה שמי שמכיר לא זקוק לתקציר, ומי שלא מכיר - מוטב שיגלה את הדברים תוך כדי צפייה. אבל ניתן להתייחס למבנה ולבעיות הקיימות בו מבלי להתייחס לאירועים העלילתיים עצמם.
למשפחת אדקיסון/ואן אריק היו שישה בנים. הראשון, ג'ק אדקיסון ג'וניור, מת ב-1959 כשהיה בן שש, לאחר שהתחשמל מכבל חשוף ליד הטריילר של המשפחה, ואז נפל למים וטבע. העלילה מתחילה זמן לא רב לאחר התרחשות זו, כאשר פריץ (הולט מק'קלני מ"מיינד האנטר") מתאבק שזוכה להצלחה מועטה, מבטיח לאשתו דוריס (מאורה טירני) שיעשה מה שנדרש כדי להשיג הצלחה, זו הבטחה שלה עדים גם שני הבנים הקטנים קווין ודיוויד שיהפכו לכלים בהשגת יעד זה.
6 צפייה בגלריה
השחקנים שקיבלו את תפקידי המתאבקים היו צריכים להפגין מידות גוף ראויות לדמויות, לא ממש בהצלחה. מתוך "המתאבקים"
(צילום: באדיבות קולנוע לב)
העלילה קופצת ל-1978 כשקווין (זאק אפרון) זוכה באליפות טקסס בהיאבקות, ונראה כי דור ההמשך, הכולל גם את דייויד (האריס דיקינסון) עשוי להביא את התהילה והעושר שעליהם חולם פריץ. לאח השלישי קארי (ג'רמי אלן ווייט מ"הדוב") אין בחצי השעה הראשונה של הסרט נוכחות. הוא נמצא רחוק מבית המשפחה, מתאמן בזריקת דיסקוס, עם שאיפה להגיע לאולימפיאדת מוסקבה. האח הרביעי מייק (סטנלי סימונס) רק בן 18, ולמרות שהוא מתעניין במוזיקה ולא ניחן בחוסן הנפשי והפיזי להיאבקות, פריץ מתחיל לדחוף גם אותו לעבר העסק המשפחתי.
השחקנים שקיבלו את תפקידי המתאבקים היו צריכים להפגין מידות גוף ראויות לדמויות. השרירים של אפרון הם לא דבר חדש, אבל לקראת גילום דמותו של קווין הוא קיבל פרופורציות ומראה (כולל תספורת) שמזכירים יותר את לו פריגנו, הבאדי-בילדר שגילם את "ענק הירוק" בסדרת הטלוויזיה משנות ה-70. גם אם מניחים בצד את הפער בן 15 השנים בין גילו של אפרון (36) ובין קווין ואן אריק של סוף שנות ה-70 (21), יש כאן מקרה של שרירניות יתר של אפרון ביחס לקווין שהיה בעל מבנה גוף אתלטי. השינוי של אפרון כל כך קיצוני עד שהוא כפסע מפריק שואו, וזו בעיה כשהוא צריך לשאת את מרבית המעמדים הדרמטיים של הסרט.
בגובה של 1.88 מטר קארי ואן אריק היה רחוק מלהיות השיאן של המשפחה (זה היה דיוויד בגובה 2.03 מטר), אבל הגובה של ג'רמי אלן ווייט הוא לא יותר ממטר ושבעים. גם אם השחקן בילה לא מעט זמן בהרמת משקולות הוא לא מתאים מבחינה פיזית לתפקיד. בנוסף, למרות התפקיד המרכזי שיש לקארי באירועים שיקרו לבני המשפחה, אין לו מספיק נוכחות בסרט, בעיקר כאשר מגיעים לתקופה הקריטית בין 1986 ל-1993.
אחת ההחלטות המרכזיות של דורקין במהלך העבודה על הפרויקט הייתה ויתור על האח החמישי - כריס, ובמקום זאת לשלב אלמנטים מחייו בדמותו של האח מייק. בתוך הסיפור המשפחתי, שלא אחת תואר כ"קללת ואן אריק", השימוש בדמותו של כריס היה מסרבל את העלילה באירועים דומים למה שמוצג, מאריך את הסרט הלא קצר (132 דק), ואולי אף מעצים את התחושה שיש מידה של הגזמה בתיאור הטרגדיה המשפחתית (למרות שהדברים אכן קרו).
הסיפור המשפחתי הזה נזקק למסגרת זמן של סדרה ולא לסרט. בתוך הסרט יש "זנבות", רמזים לסצנות ולדמויות שנחתכו החוצה בשלב העריכה. כך, למשל, יש למתאבק הפופולרי מקסוול פרידמן (המוכר כ-MJF) תפקיד נטול שם מהסוג שמכונה "תמצמץ ותפספס את זה". זאת למרות שהוא אמור לגלם את דמותו של לאנס ואן אריק, בן דוד ואן אריק פיקטיבי שצורף להיאבקויות של האחים בשנות ה-80.
השעה הראשונה והאופטימית יותר של הסרט מתרחשת בתחילת שנות ה-80, לפני ששרשרת האסונות החלה להכות במשפחה. יש לא מעט סצנות שאמורות לבסס את תחושת הקרבה והאחווה בין האחים, גם אם האבא פריץ מנסה לטפח בהם את יצר התחרותיות זה כלפי זה. אפילו הקשר המתגבש בין קווין ופאם (לילי ג'יימס), מי שעתידה להיות אשתו, לא מערער ולו במעט את הדבוקה המשפחתית.
6 צפייה בגלריה
הסרט מסתפק בסימון הנקודות העלילתיות הבלתי נמנעות. מתוך "המתאבקים"
(צילום: באדיבות קולנוע לב)
ב-70 הדקות שלאחר מכן, כאשר אבני הדומינו מתחילות ליפול, מתגלות המוגבלויות של הסרט מבחינת תקציב, משך הזמן שיש לעלילה, ואולי אף המוגבלויות של התסריט. בעוד התהילה של קווין וקארי גדלה, הסרט הולך ומתכווץ. אירועים שוברי לב מתרחשים, אך התסריט לא משכיל לתת להם את הנפח הרגשי המספק בדרך אליהם, במה שקורה באירועים אלו, ובאופן שבו בני המשפחה מגיבים למה שקרה. בגלל שיש אירועים רבים המטלטלים את המשפחה, הולכת וגוברת התחושה שהסרט מסתפק בסימון הנקודות העלילתיות הבלתי נמנעות, מבלי שהוא מצליח למצות דרמטית את הנפח הטרגי של סיפור המשפחה.
