במהלך טקס האוסקר ה-69 התחוללה תקרית בלתי צפויה ומדהימה. בעיצומה של החגיגה הזמין המנחה בילי קריסטל את ביוויס ובאטהד, זוג הפרחחים מסדרת האנימציה המצליחה של MTV "ביוויס ובאטהד", כדי להכריז על הזוכה בפרס על עריכת הסאונד הטובה ביותר. השניים התייצבו כשהם עוטים חליפות ועונדים פפיונים - עניין חד פעמי עבור הדמויות שמאז ומעולם לבשו חולצות של להקות מטאל רוק - אבל המעמד מחייב בכל זאת. ואז הגיע הרגע, כשלפתע באטהד שלח את ידו לפניו של חברו, שספג סטירה מצלצלת שהפילה אותו ארצה. ביוויס ההמום קם על רגליו והבליג, למרות שהודה שהמהלומה כאבה. האירוע הזה עבר בשלום לקול תשואות הקהל המשועשע, ודי התפוגג לו בדברי ימי האקדמיה. אבל כל זה קרה ב-1996.
26 שנה עברו מאז התקרית התקדימית שכמעט נשכחה, והיום, כשוויל סמית' סוטר בפניו של כריס רוק על בימת האוסקר, העולם עוצר מלכת. חלקנו עדיין המומים מהמחווה האלימה של הכוכב ההוליוודי, שכפתה עליו גלות מהאקדמיה לקולנוע והובילה להתנצלויות חוזרות ונשנות מצדו (כתובות ומצולמות) ושתיקה אילמת מהקומיקאי שהותקף - פטפטן לא קטן בימים כתיקונם. אבל כאמור, באטהד וביוויס היו הראשונים. ועכשיו כשהם חוזרים פתאום לעונה חדשה בחסות פרמאונט פלוס, 15 שנה אחרי ירידתה של הסדרה המקורית בערוץ MTV (שאירח עונת אתחול נוספת ב-2011 שלא המשיכה הלאה), זוהי הזדמנות יוצאת דופן לבחון דרך המסך הקטן מה עבר על החברה האמריקנית מאז ועד היום, איך היא השתנתה ברוח התקופה, וגם איך אנחנו הצופים השתנינו. כי למען האמת, ביוויס ובאטהד (שמכונים בי ו-בי) נשארו תקועים. הם עדיין שני בני נוער מאוד חרמנים, ומאוד מאוד טיפשים. גם במקרה שלהם העולם עצר מלכת, אי שם בניינטיז. וכמו אז, גם היום, זה כל כך עוקצני, חכם ומצחיק.
בדיחות גסות, קללות, אלימות חסרת טעם, משחקי מלים מגוחכים ורמיזות מיניות לא אלגנטיות בעליל הם מה שמניע את היומיום של ביוויס ובאטהד ואת הדיאלוגים הרדודים שהם חולקים. מי שלא מכיר את הסדרה ואת פועלו של יוצרה מייק ג'אדג' לאורך השנים, יתקשה אולי להבין מה מצחיק בהומור של תלמידי תיכון מחוצ'קנים או חיילי צה"ל שסגרו שבועיים במוצב תוך כדי שהם חולמים על אמא (ומפנטזים על האימהות של החברים שלהם). אבל הוולגריות הבוטה של בי ו-בי אינה באמת העניין פה. לא בשנות ה-90 וגם לא עכשיו. מטרתה היא לעצב את חוויית החיים הדלה ותפיסת המציאות של שתי הדמויות, נערים בני 16 עם מנת משכל שלא עולה על מכפלת הגיל שלהם (פעולה מתמטית פשוטה שהם כנראה לא יודעים לבצע). דווקא מנקודת השפל הזו של בני אנוש בודדים ומוזנחים, שמונעים מדחפים מיניים שלעולם לא יסופקו ויצרים של הרס עצמי, מתעצבת לה נקודת מבט רחבה יותר על החברה האמריקנית - והיא מתגלה כמגוחכת כל כך, פגומה מוסרית, מתוקנת חינוכית ותקינה פוליטית. השניים הם בורים אנאלפבתיים שמתעלמים מכל סמכות, והאחראים עליהם לא מצליחים לחברת אותם בהתאם לנורמה. מסתבר שאי אפשר להנדס תודעה למי שמלכתחילה חסרה לו אחת כזאת.
ביוויס ובאטהד – טריילר
(.)
החיים העירומים
בתחילת הדרך, עוד לפני שביוויס ובאטהד עסקו בביקורת חברתית ללא ידיעתם, השניים עסקו בעיקר בביקורת וידאו קליפים. הרעיון שג'אדג' פיתח עבור MTV בתחילת שנות ה-90 השתלב היטב בקונספט הכללי של ערוץ המוזיקה, שהיה עבור הצופים הצעירים מה ש-CNN היה בשביל הוריהם: פיטום בלתי פוסק של תכנים עדכניים על המסך הקטן. אין פלא שנקודת המוצא של בי ו-בי היא סלון ביתם המוזנח, על הספה המרופטת מול מקלט הטלוויזיה. ממש כמו הסימפסונים שבאו לעולם כמה שנים לפני כן ברשת פוקס ומן הסתם היוו השראה לג'אדג'. במידה רבה אפשר לראות את ביוויס ובאטהד כצאצאים של הומר סימפסון התמים, ולו היה פרק איחוד בין הסדרות, סביר להניח שהם היו מתגלים כבניו האבודים והפחות מוצלחים (שכן הם ערמומיים פחות מבארט, מוסריים פחות מליסה, ומודעים פחות אפילו ממגי). אבל בעוד שהעולם של "משפחת סימפסון" רחב ומגוון, ביוויס ובאטהד בקושי יוצאים מהבית. צר עולמם כעולם התכנים שהטלוויזיה מספקת להם, וגם לנו דרכם. הטלוויזיה היא המזבח שלהם, הם סוגדים לה, ואם צריך יעלו עבורה קורבן. סיפור האהבה התלותי הזה הוא המניע העלילתי של סרט המופתי מ-1996 "ביוויס ובאטהד עושים את אמריקה", שנוצר בהשראת הסדרה ולקח את השניים למסע הרפתקאות, תככים ומזימות מחוף לחוף, כשה-FBI רודפים אחריהם כל הדרך לבית הלבן.
זה יהיה קצת מוזר לשלב את בדיחות הקקי-פיפי של ביוויס ובאטהד בהגות פילוסופית, אבל כדאי לנסות, זה שווה את זה. בכתביו על נסיבות הרודנות, הפילוסוף האיטלקי ג'ורג'יו אגמבן טבע את הקונספט "חיים עירומים" (bare life) שהוא מצב הקיום הבסיסי ביותר של בני אנוש, זה שדיקטטורים נוהגים לכפות על נתיניהם תוך נטילת חירותיהם וזכויותיהם לרווחה, תרבות, חינוך וכל "המותרות" האחרות. ביבי קרא לזה "החיים עצמם", בי ו-בי חווים את זה כ"החיים בזבל". אוכלים, שותים, צופים בטלוויזיה. אם יש להם שאיפה כלשהי, היא לאבד את בתוליהם. מבחינתם זה כל מה שחשוב. נכון, יש להם כמה תחביבים - ביוויס אוהב לשרוף דברים, ובאטהד נלהב להחטיף לביוויס. אבל המטרה העילאית היא לעשות סקס, וזה מקור האינרציה להמשך החיים.
שני החרמנים אולי תמימים וחסרי מודעות, אבל היוצר שלהם ג'אדג' ממש לא. הסדרה שלו נוצרה כסאטירה ביקורתית. "החיים העירומים" של הדמויות נועדו להתריס נגד הדיקטטורה של החברה כמכלול - זו השמרנית הלבנה שתובעת מהם משמעת וגבריות קשוחה, וזו הפרוגרסיבית שמוחקת דעות וביטויים שאינם הולמים מהשיח הציבורי (שכן השפה המוגבלת של ביוויס ובאטהד אסורה בתכלית, שלא לדבר על תפיסת העולם הסקסיסטית שלהם). בניגוד לסדרות אנימציה כמו "משפחת סימפסון" של מאט גרונינג, "סאות'פארק" של טריי פארקר ומאט סטון ואפילו "דאריה" ו"מלך הגבעה" של ג'אדג' עצמו, שמביאות למסך את התפיסות הסוציו-פוליטיות של יוצריהן, "ביוויס ובאטהד" מעולם לא התיימרה לנסח מניפסט כלשהו. איך אפשר לנסח משהו כשאוצר המלים של הדמויות מתמצה ב"אהה, אה, אה…", "קול", "נייר טואלט", "חור תחת", "קורנהוליו" (דמות האלטר-איגו של ביוויס) ומאגר של שניים-שלושה כינויים לאיבר מין זכרי? מדובר באנשי מערות, עם טלוויזיה במקום מדורה, מה שמסביר אולי את תשוקת ביוויס להצתת האש.
אבל "ביוויס ובאטהד" לא הייתה מצליחה ותופסת מקום מרכזי כל כך בתרבות האמריקנית, ואף הופכת למושא למחקרים אקדמיים, אם כל מה שהיה לה להציע זה הומור מתחת לחגורה. השניים אולי טיפשים בלי הפסקה, אבל באיזשהו שלב זה היה מפסיק לשעשע אותנו. החשיבות של "ביוויס ובאטהד" נובעת מהצגת החברה המודרנית במלוא טמטומה, כפי שהיא נתפסת על ידי זוג האינפנטילים המטומטמים מטבעם. דווקא מהזווית השטחית והלא יומרנית הזאת - של החיים העירומים - המעגלים המורכבים של אלו התרבותיים, המוסריים, הדתיים, והחינוכיים שעוטפים אותם נראים מיותרים. הם עצלנים ואנאלפבתים כי אין להם שום סיבה לקדם את עצמם או לאן להתקדם. הם לא רואים מעבר לקצה אפם, או חלק אחר מגופם, כי אין להם עתיד והם לא חושבים עליו. הם כל כך אנוכיים לא בגלל התעלמות מהאחר, הם פשוט לא מכירים בקיומו, או בקיומה של קהילה סביבם. ובכלל, מי צריך את כל זה כשיש קליפים ב-MTV? כך בסדרה וגם במציאות שהעמידה את ג'אדג' והסדרה שלו תחת אש בצל אסון נורא.
4 צפייה בגלריה
שני החרמנים אולי תמימים וחסרי מודעות, אבל היוצר שלהם ממש לא. מייק ג'אדג'
(צילום: ויקיפדיה)
שורפת את המסך
ב-1993 בעיירה מוריין שבאוהיו, אוסטין מסנר בן החמש הצית את הקרוון שבו התגורר והביא למותה של אחותו בת השנתיים. האם טענה שאוסטין נהג לצפות בתוכנית "ביוויס ובאטהד", ובהשראת ביוויס הפירומן החליט להעלות באש את ביתו. לאחר המקרה והסערה הציבורית שפרצה בעקבותיו, קיומה של הסדרה עמד בספק. ב-MTV הותירו אותה על כנה אך איחרו את שעת השידור שלה משבע לעשר בערב. בנוסף לכך, המילה "אש", החביבה כל כך על ביוויס, נאסרה לשידור בתוכנית. ג'אדג' הודה שזה היה מתסכל, והתגובות מצד צופים שמרנים היו לעיתים מפחידות. 15 שנים לאחר מכן, התברר שהיה מדובר בעלילה חסרת בסיס, כך על פי אוסטין הבוגר, שאמר: "מעולם לא צפיתי בסדרה. איך יכולתי? אמי הייתה נרקומנית. לא יכולנו להרשות לעצמנו כבלים". בחיים העירומים של התא המשפחתי המוזנח הזה, סמים הם הכרח. שידורי טלוויזיה הם מותרות. "ביוויס ובאטהד" לא הייתה הניצוץ שהוליך לשריפה, אבל היא כן מדגימה עד כמה ילדים מוזנחים כמו ביוויס, באטהד, ואוסטין הם מנותקים, מבודדים, נטולי מודעות סביבתית ולעיתים אף מסוכנים (כמו גם הרוצחים הצעירים רוברט קרימו ה-3, איתן קרמבלי ואחרים). בסדרת האנימציה זה מחולל קומדיה, במציאות זה בדרך כלל נגמר בטרגדיה.
למרות כל זאת, "ביוויס ובאטהד" שמרה על הרוח הוולגרית הבלתי מתנצלת שלה אז, וגם עכשיו, כשהיא חוזרת כדי לשרוף מחדש את המסך. החיים של שני הפרחחים הם כאמור אותם חיים, עירומים, אבל הסנטימנט הציבורי השתנה ובמקום דיקטטורה של שמרנות דתית רדנקית, זהו משטר ה-Woke הפרוגרסיבי שמכתיב את השיח. אבל לא של בי ו-בי החצופים. הם חלק מאיתנו, אבל לא ממש איתנו. ילדי בועה. יושבים בבית ומתבוננים באנושות מבחוץ, דרך מקלט הטלוויזיה. בעונה החדשה שנפתחה בשבוע שעבר עם שני פרקים חדשים, השניים מרחיבים אופקים ומלבד קליפים (ביניהם של סנסציית הקיי-פופ BTS, שזוכה לתגובה נלהבת מצד ביוויס), הם מעניקים פרשנות משעשעת גם להבלחות אינסטגרם וטיקטוק של משפיעני רשת למיניהם. הטלוויזיה האהובה שלהם עדיין בדירה, אבל מבחינתם כל מסך הוא חלון לעולם, כולל צג של טלפון נייד. סושיאל מדיה ופיתוחים טכנולוגיים מתקדמים מוסיפים רלוונטיות מעודכנת לעונה החדשה, שהפרקים שלה נותרו קצרים וקומפקטיים, אבל הם לא משנים את המהות מאחוריה.
אם יש למישהו צורך מהותי למצוא הסבר הגיוני לפערים בין הניינטיז ל-2022, הסרט "ביוויס ובאטהד עושים את היקום", שאתחל את העונה החדשה, מספק אותו דרך מסע בזמן שבמהלך גיחה לחלל. בקומדיה המטורללת שעלתה ביוני האחרון, ביוויס ובאטהד מוצאים עצמם בשירות נאס"א, אחרי שהעלו באש את בית ספרם. בטעות. השופט, רחמן על חרמנים, מחליט לשלוח אותם לפעילות שיקומית במרכז החלל ביוסטון. אבל מה להם ולזה? הם אומנם מעופפים, אבל מדע, קידמה וגאווה לאומית לא נוגעים להם. הם מתעניינים רק בתחת של עצמם, מילולית. כך לפחות עד להופעתה של סרינה האסטרונאוטית. כשהיא מזמינה אותם להצטרף אליה ולצוותה לסיבוב בחלל, הם מזהים הזדמנות לשכב עם אישה. בטעות. היא מציעה להם לכבוש את הגלקסיה, והם בטוחים שהם יכבשו אותה. כשהם לוחצים על הכפתור הלא נכון, הם מוצאים עצמם צפים בחלל ריק. ריק יותר מזה שבתוך ראשם. הם נכנסים לחור שחור שדרכו הם משוגרים קדימה ל-2022. השניים לא מבחינים בסימני הזמן ולא עושים מאמץ להתאקלם בסביבתם החדשה, שמזמנת להם מפגש עם טלפונים סלולריים, היכרות עם חייזרים בני דמותם שיצאו מהמולטיוורס, ואיחוד עם סרינה המבוגרת ב-20 שנה, שעדיין נחשקת.
וכך, ביוויס ובאטהד שעשו את אמריקה ב-1996 חוזרים אליה ב-2022, והם לא מבינים עד כמה היא השתנתה. הם גדלו בעיר היילנד שבטקסס שאכלסה בעיקר רדנקים מחוספסים ובורים, בית גידול טבעי לפרחחים כמוהם. כתלמידי תיכון מופרעים וקהיי חושים הם דחו את סמכות האחראיים עליהם - המנהל השמרן מקוויקר, המאמן הקשוח באזקאט, והמורה ההיפי דיוויד ואן דרייסן, שמנסים לכפות עליהם משמעת, כל אחד בדרכו. ואילו עכשיו, כששני הלא-יוצלחים נכנסים לחדר הרצאות במכללה מקומית. בטעות. שם, בנוכחות קהל סטודנטים מגוונים מבחינה מגדרית ואתנית, המרצה מזהה אותם כ"לבנים פריבילגים", ומסבירה שיש ברשותם הון חברתי שמאפשר להם לעשות כרצונם במרחב הציבורי מבלי לשלם על כך מחיר חברתי. לכאורה מדובר בעלבון, אבל לא עבור ביוויס ובאטהד. הם נלהבים מהאפשרויות שהפריבילגיה הלבנה פותחת עבורם. כמעין כוחות על, לא מהתנשאות. כשהם נעצרים ונכלאים אחרי השתוללות ונדליסטית בחוצות העיר הם מאשימים את השוטרים: "אתם לא מבינים, יש לנו פריבילגיה לבנה. מותר לנו לעשות מה שאנחנו רוצים".
ההחלטה של פרמאונט פלוס להחזיר את ביוויס ובאטהד היא הימור בטוח מבחינת הקהל שהתגעגע לשתי הדמויות האיקוניות חסרות הרסן, אבל היא גם נועזת ולא נטולת סיכונים. השיח הציבורי המקוטב בארצות הברית עלול ליצור מתקפה חריפה על הסדרה משני קצוות הקשת הפוליטית. השמרנים מימין יטענו שוב, כמו בניינטיז, שהסדרה מעודדת בורות, פריצות, ניהיליזם, חילול הקודש, שפה מלוכלכת ואלימות סתמית כמו זו שהפגינו באוסקר 1996. מנגד הפרוגרסיביים יזעמו על השפה הפוגענית, השוביניזם הבוטה, הדעות הקדומות, הבדיחה המשפילה של כריס רוק והבריונות המצ'ואיסטית של וויל סמית' באוסקר 2022. אחרים אף עלולים להתנגד לעיצוב הדמויות עצמן. גם אם לא אובחנו רשמית, ברור לכל שביוויס ובאטהד לוקים באוטיזם תפקודי ברמה כלשהי, וסובלים ממחלות נפש קשות ונטיות להתמכרות. על מסכנים שכאלה אסור לצחוק, בטח לא בימינו. אבל לפחות כרגע, עד הודעה חדשה, ולשמחתנו, ביוויס ובאטהד שוב איתנו. מצחיקים, בוטים, מתריסים וביקורתיים שלא במודע. תנסו לכפות עליהם חינוך דרומי שמרני קשוח, ותכשלו. תנסו להנחיל להם חינוך ליברלי ערכי, ותיתקלו בהתעלמות. אפשר לנסות חינוך מיני. זה עשוי לעזור. אולי. תלוי כמה סקסית המורה.
