הטעם המוזיקלי של רובנו לא ממש משתנה לאורך השנים, ומרגע שהוא מתהדק באמצע-סוף העשור השלישי לחיינו, הוא מקבע את גבולות הגזרה שלנו כמאזינים. לא מעט אלבומים ואמנים שהוכתרו כבשורה לכמה רגעים לפני עשור-שניים, מתגלים בהאזנה מאוחרת כפחות רלוונטיים למי שאנחנו היום, והם נדחקים לקרן זווית בתקליטייה הפרטית לטובת לו"ז הפסקול שלנו. הנוסטלגיה לא פורחת רק בגלל עצלות תרבותית או כי ההארד-דיסק שלנו גדוש, אלא כי בשלב מסוים בחיים, מגיעה ההבנה שהבקשה הראשונה מכל אלבום – חדש או ישן - היא שהוא יעניק לנו תחושה שחזרנו הביתה.
מארק נופלר הוא הבית שלי - או לפחות אחד מהבתים המוזיקליים שלי - כבר יותר משלושה וחצי עשורים. הצטרפתי למסע של הדייר סטרייטס לקראת סופו, קצת לפני On Every Street, האלבום האחרון שהם הוציאו ב-1991. המשכתי עם נופלר גם לקריירת הסולו שלו, בתקווה לקבל עוד מעט מהסאונד של להקת המופת ההיא. לרוב סיימתי את ההאזנות לאלבומיו עם תחושת החמצה קלה.
אף לא אחד מתשעת האלבומים הקודמים של נופלר שיושבים אצלי על המדף בבית תחת האות K לא התקרב לפלאים שהוא ידע להציג בימיו בדייר סטרייטס. בכל אחד מהם היו לפחות שיר או שניים (לעיתים אפילו שלושה) שהזכירו איכשהו את רוחות העבר, ולצידם עוד שלושה-ארבעה קטעים בעלי פוטנציאל חיובי. הבעיה הייתה שכל היתר - ומדובר על קרוב למחצית מאותם אלבומים - נע בין נעים פלוס ללא מאוד מחייב, בואכה מעורר פיהוק. אך היה שווה לספוג חלק מהאכזבות הקודמות רק כדי לקבל עכשיו את One Deep River. אלבום הסולו החדש של נופלר, הוא הראשון (מתוך עשרה!) שאפשר להגדירו כמצוין, ובלי לחלק הנחות לחברים ותיקים.
זה אומנם לא הדייר סטרייטס, אך לא מעט מ-12 השירים המפארים את One Deep River נשמעים כמו הדבר הכי קרוב שאפשר לרצות - וגם לקבל - ממי שהיה הלהקה ההיא. הבריטון של נופלר, בן 75 בקיץ הקרוב, נשמע מעט מבוגר, מופנם ומכונס עוד באלבומיה הראשונים של הלהקה שיצאו בין שלהי הסבנטיז ובין ראשית האייטיז. אך משהו באיטיות הבריטית ההיא הלם את השירים, ובעיקר את מה שהאצבעות שלו הפיקו מהגיטרה שלו.
נופלר הוא מהמעטים שיש להם חתימת צליל שניתן לזהות גם כשהוא מבקר באלבומים של אחרים - נגיד בשניים של בוב דילן, באחד נשכח של רנדי ניומן ואפילו באלבום הבכורה של אחיו הצעיר דיוויד. הוא מוזיקאי-על שיודע שלטכניקה (ויש לו טכניקה נהדרת) אסור אף פעם להאפיל על הרגש והגישה. ולאורך 12 השירים הנהדרים המרכיבים את One Deep River נפרשת פלטת הצבעים העשירה שלו.
מ-Two Pairs of Hands הפותח דרך Tunnel 13 האדיר שממשיך היכן ש-Telegraph Road הסתיים לפני ארבעים שנה, ועד ל-One Deep River, שיר הנושא החותם, חולפות 50 וקצת דקות שאין בהן רגע דל. למתקדמים מוצעות גם מהדורה מורחבת של האלבום ובה עוד חמישה שירים. דווקא כשנופלר חוזר לאזור הנוחות הטבעי שלו הוא זורח, שוב ושוב. פעם הוא זורק לבלוז אמריקאי איטי סטייל ג'י-גי קייל, פעם הוא מכניס סטיל גיטאר, ובפעם אחרת עובר לאקוסטית. הסאונד שלו עגול ומלא, והיופי שהוא מפיק בכל פעם שהאצבעות שלו עוברות על המיתרים (האיש לא נוגע במפרט) מערסל את עור התוף.
באמצע העשור השמיני לחייו נופלר יכול להרשות לעצמו להביט לאחור, ולא מעט מהשירים פה מוקדשים לניוקאסל, העיר שבה העביר חלק מחייו הצעירים. מסתבר שלא רק מי שאוהב את הדייר סטרייטס שואף לקבל מדי פעם ממנהיגם לשעבר קמצוץ תחושה של שיבה הביתה. גם נופלר הנוכחי מתגעגע לנופים ולזמנים שהיו פעם הבית שלו.
זה אולי לא ממש הוגן, אך היצירה המאוחרת של יוצאי הרכבי-על תמיד תימדד ביחס לשיאים שהם רשמו בסגרת להקות האם. זה נכון לסטינג, למוריסי, לדיוויד גילמור (שעובד עכשיו על אלבום מעורר ציפייה) ולפיטר גבריאל (שהבריק בשנה שעברה עם האלבום I/O). וזה נכון גם לנופלר, שלמרות שהוא נמצא כבר שנים במקום אחר, הוא בטח יודע שהקהל שלו היה שמח לקבל עוד קצת מהסאונד הישן והמוכר - הן באולפן והן על הבמה.
לפני כעשור וחצי טסתי לראות אותו בפרנקפורט. הוא לא היה אז במיטבו וההופעה התנהלה כשהוא יושב על כיסא בר, בגלל כאב גב שממנו סבל. ליבת ההופעה הורכבה מחומרי הסולו שלו בדגש על Get Lucky, אלבומו החדש דאז. הקהל היה אוהד ומנומס לאורך הערב, אך בכל פעם שנופלר הואיל לבקר לרגע באחת מהקלאסיקות של הדייר סטרייטס - ולצערי ולצערם של עוד 14,999 גרמנים זה קרה רק חמש פעמים בערב ההוא - הייתה תחושה שלמרות שרגליך ניצבו על רצפת האולם ראשך כמעט ונגע בתקרה המאוד גבוהה שלו.
המוזיקה של הדייר סטרייטס עדיין מציעה את ההתעלות הזו, גם 40-45 שנה אחרי שנוצרה. כל ביקור מחודש באלבומיה - מהראשון שנשא את שמם דרך Communiqué, Making Movies, Love Over Gold וכמובן Brothers In Arms שב וממחיש אותה. אבל עכשיו נופלר מציג את הדבר הכי קרוב אליה, גם בלי מרבית שותפיו הוותיקים. אבל לפחות אחד מהם, הקלידן גאי פלטשר, שעובד איתו מאמצע האייטיז, נמצא גם פה והוא מוביל חבורת מוזיקאים נהדרת שמציגה אלבום רוק איטי, נינוח ומאוד לא מתחכם של יוצר מבוגר שהוא תענוג.
ולמרות ש-One Deep River אינו מציע אף קלאסיקה חדשה שתעפיל על Money For Nothing, Private Investigations, Once Upon a Time in the West או Expresso Love, אפשר לראות בו מעין חידוש חוזה בין אמן ותיק לבין הקהל הנאמן שלו. על העסקה המאוד משתלמת ומהנה הזו אפשר לחתום בלי יותר מדי התלבטויות.
פורסם לראשונה: 11:45, 14.04.24
